בטווח של שלושה-ארבעה ימים, ארבע ידיעות שנושאן אחד: הזילות הגמורה של הגוף הפלסטיני. קודם הידיעות, אחר כך הרהור או שניים.
1. המתנחלים עם אלות, החיילים מסתכלים מהצד
פעילי שמאל הוזעקו בידי חקלאים מכפר ג`ית, שבסמוך לחוות גלעד. שלושה מתנחלים חמושים באלות ובמוטות ברזל תקפו את הפעילים, גנבו להם מצלמה ושברו את ידו של אחד מהם. המתנחלים טוענים שהפעילים באו `לעשות פרובוקציה`, אבל מן הדיווח ברור שפעילי השמאל לא הפעילו שום אלימות. כרגיל, האלות והחבטות מונפות מצד ימין לעבר צד שמאל.
2. דפוק (מכות) וזרוק בצד הדרך
מסעב רבעי (22) רעה את צאנו על אדמתו בקרבת חוות מעון. מתנחלים שהגיעו למקום הזעיקו כוח צה`ל, בפועל, הסתבר, כדי שיכניס לו מכות (לא תמיד המתנחלים מכים בעצמם, לפעמים הם מפעילים את צה`ל כקבלן המכות שלהם). החיילים העלו את מסעב לג`יפ, קשרו את ידיו ואת עיניו, ואז החלה ההתעללות. במשך נסיעה ארוכה – מכות, בעיטות, מכות עם קסדה, עם קת הרובה. הביאו אותו למחנה הצבאי סוסיה. ה`חקירה` נמשכה שם. ארבעה חיילים הגיעו והיכו אותו ברוביהם – `אולי שעה, אולי שעתיים`.
בשעת ערב מאוחרת הובא לתחנת המשטרה בקריית ארבע. משם הוסע והושלך אי שם בדרך. חבול וכואב הלך בכביש החשוך, עד שהגיע למשפחתו.
3. הקצין שהיכה – פטור בלא עונש
לפני כשנה וחצי פיקד סגן אדם מלול (מחטיבת כפיר המהוללת) על תשאול פלסטינים בכפר קדום, שבמהלכו הוא ופקודיו היכו, טילטלו וחנקו מספר תושבים. בית הדין הצבאי קבע שחרף הרשעתו של מלול, ו`על אף שבמעשיו של הקצין שהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות היה פסול, ואף כשלון פיקודי, אסור להתעלם מהעובדה שלא מדובר באלימות חמורה, ומכך שמדובר בקצין שתרם חמש שנים לצה`ל.` על כן הסתפקו פה אחד בתקופה בה היה במעצר (64 ימים במחבוש ו-32 ימים במעצר בית). שימו לב לשימוש המעניין במילה `תרם`, לתיאור שירות צבאי שחלקו חובה וחלקו בתשלום שכר. ועוד מעניין ההיגיון החשבונאי: הקצין תרם לצה`ל, לכן החשבון עם הפלסטיני המוכה קוזז.
4. רופאים טיפלו בעציר שעבר התעללות – ושתקו
עציר פלסטיני בן 19, ג`האד ריאד עבד-אלכרים מוג`רבי, עבר התעללות קשה במתקן שב`כ, על רקע חשד למעורבות בפיגוע ירי (כלומר, ללא עילת `פצצה מתקתקת`, הבעייתית כשלעצמה, החלה על אירועים עתידיים). כשהוא סובל מדימום וחתכים בראש, הובא העציר לבי`ח לניאדו בנתניה. סיפור הכיסוי היה: `הוא נפל במדרגות`. החוקרים ביקשו מהרופאים להחזירו לחקירה, ואומנם, לאחר שעתיים בלבד הוא הוחזר לידי השב`כ. מכתב השחרור אינו אומר מאומה על נסיבות הפציעה, ושום דיווח לא הועבר הלאה – בניגוד להוראות ההסתדרות הרפואית ואמנות שהיא חתומה עליהן. מה נותר מהחשדות המקוריים? העציר `ניסה לשכנע פלסטיני אחר לגנוב ציוד לחימה ולבצע פיגוע ירי.`
ההסתדרות הרפואית בישראל אישרה את `הצהרת טוקיו`, האוסרת על רופאים להשתתף בחקירות ועינויים וקוראת לדווח במקרים של חשד לעינוי עצירים.
* * *
קודם כל צריך לומר – אין כאן שום דבר חדש. אין כיבוש בלא אכזריות, והכיבוש הישראלי אינו יוצא דופן. אין גם חידוש בכך שהאלימות מובנית בכל השכבות של המנגנון הכיבושי, ואיננה בגדר `גידול פרא` הפושה רק בקרב החיילים הפשוטים שנמצאים בחזית המגע עם העם הכבוש. יש שוטרים, ושופטים, ומסתבר שגם רופאים, שיודעים על הכל – ידיעה המגעת עד להתבוננות ישירה בגוף הפצוע והחבול של קורבן העינויים. במקרה הטוב הם שותקים, במקרה הרע גם הם נוטלים חלק בחגיגת האלימות. כפי שכבר נאמר מזמן, כדי שאדם אחד יוכל לענות אדם אחר, מאה אנשים נוספים צריכים להביט הצידה.
סדרת האירועים האלה רק מחדדת תובנה פסיכולוגית פשוטה ובסיסית, שלעתים קרובות נשכחת מרוב סיבוכים וקישקושים שמייצר הכיבוש, או מוטב לומר, משטר ההפרדה בשטחים: גופו של הפלסטיני הוא הפקר. כלומר, בכל שיג ושיח איתו, בכל עימות, בכל התחשבנות – הגוף הפלסטיני נמצא בתחתית השיקולים. עלות אפסית, זניחה לכל עניין ועניין.
הפקר הגוף מאפשר את המובן מאליו של ההתנהלות מול הפלסטינים. אלות, כמובן שאַלות, וגם מוטות ברזל. הגוף יסבול. וכשהוא כפות ומכווץ על ריצפת הגי`פ – מכות, עם קסדות וקתות רובה (איזו עליבות נפש זו – חייל חמוש חובט באדם כפות על הריצפה, כמו בשק סמרטוטים, שוב ושוב). ואם כבר היה משפט והיתה הרשעה – לא יהיה עונש. לא צריך להגזים, סוף סוף מדובר בנזק אפסי לנכס שעלותו אפסית (הגוף הפלסטיני). וכמובן שהאתיקה הרפואית אינה חלה על הגוף הזה, על כאבו, על מה שחולל לו, והיא יכולה לעבור עליו בשלווה צוננת, רגועה; אולי מדובר בכלל בפסולת אורגנית, לא בגוף אנושי.
האיוּן הזה של הגוף הפלסטיני בתודעה הישראלית מקרין גם לרמה הלאומית. כפי שאין זכויות לגוף הזה, אין זכויות לעם הזה. אם לא כואב לו כשמרביצים לו, לא כואב לו כששוברים את מטה לחמו, גוזלים את אדמתו ומחריבים את ביתו. ממילא הלא-אדם הזה, הלא-אומה הזאת, אינם צד אמיתי בסכסוך.
על רקע זה יש להבין את הפארסה הנוכחית סביב אישור הבנייה במזרח ירושלים: פארסה שכולה גינוני עלבון ו`אי-נעימות` חלולים (ומתוזמרים היטב) בין ישראל לארה`ב, ללא כל אפקט ממשי (הבנייה תקום ותהיה, כמו תמיד) – ושהקורבן העיקרי שלה, הפלסטינים שעל אדמתם יוקמו 1,500 הדירות הללו, נעדר ממנה לחלוטין. לא חשוב של מי הקרקע, לא חשוב הטרנספר הנדל`ני ב`מזרח ירושלים`; חשוב רק להימנע מבושות, לרכך את הטון הנוזפני של וושינגטון. כך גם כשישראל עושה כביכול מחווה הומניטרית לפלסטינים; בפועל מדובר בדיל ישיר עם מדינות המערב, שהצד הפלסטיני השתרבב אליו כמעט במקרה.
איך גורמים לישראלים להבין שלפלסטינים יש גוף, גוף שזורם בו דם (והדם נשפך בנקל), מלא רקמות רכות, מרושתות עצבים, ובהם יש קולטני כאב, שמשדרים אותות כאב למוח כל אימת שהם נמחצים תחת מהלומה של עצם קשה? איך נחזיר לתודעה (או אולי נלמדה בפעם הראשונה?) את קדושת הגוף, את שבירותו, את האוניברסליות של הכאב? איך נחזיר לגופני את העדיפות על פני המופשט?
שאלה קשה. אין לי תשובה.
נזכור רק שהפקר הגוף, מרגע שהפך לגיטימי בתרבות, איננו מתיישר לפי גבולות גזע, מגדר או גיל. שלל המופעים של ביזוי נשים, החל מפירסום חוצות, דרך הטרדה מינית ועד לאונס, מושתת על הפקר הגוף הנשי (בתודעה הגברית); הוא גם מסביר את התגובה השלווה של רבים (גם בהם, בלי ספק, יש שופטים ורופאים) לנוכח עדויות של נשים שנפלו קורבן לאלימות מינית; הפקר גופן מוחק אותן ממשוואת הכאב. על אחת כמה וכמה אם מדובר באשה שהיא גם עובדת זרה. וכמובן, ילדים, שתמיד מותר לחלל את גופם, לשבש אותו בלי תקנה, בשם מטרה `חינוכית` עלומה, שמאיינת את כאבם.
אולי נאחד כל הימים האלה – יום האשה הבינלאומי, יום זכויות הילד, יום הפליט הבינלאומי, שבוע האפרטהייד – ליום אחד: יום קדושת הגוף. ואחרי שנתרגל ליום אחד (בלי ספק יהיה קשה להיגמל מן ההתמכרות להפקר הגוף), אולי נהפוך אותו לשבוע, חודש, חיים שלמים.
יכ |
