קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לזכר ארבעה ילדים ירויים
ynet
נורית פלד-אלחנן
06.04.10
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3872051,00.html


לזכר ארבעה ילדים ירויים: מוחמד ואוסייד קאדוס, בני 16 ו-19 בהתאמה, מוחמד וסלאח קוואריק, בני 19 מהכפר עוורתא.

בישראל נוהגים מאז ומתמיד בילדים פלסטינים על פי האמרה `בני כינים ככינים`. יש האומרים זאת בריש גלי ויש השותפים לדעה בשתיקה. אין חודש שבו לא הורגים כמה ילדים פלסטינים בתירוצים מעורפלים שאיש לא מבין, עד ששוודי אחד מנסה לנחש ואז משתיקים אותו בכל התותחים האפשריים.

על פי רוב מצליחות רשויות הכיבוש לזייף את גילם של ההרוגים הקטנים, להמציא להם פשעים, כוונות זדון, וכשכל אלה גם יחד לא עוזרים נפטרים מן האשמה כמו שחקני פינג-פונג במשפט: `אופס, סליחה.` גם הפעם אומרים המומחים להרג ילדים בצה`ל: `אולי אפשר היה לסיים את האירוע אחרת`. אולי באמת.

בדיווחים הישראליים, הילדים הפלסטינים הופכים לאיום אימתני הניצב מעל, מתחת או מול החיילים היורים - שיש לזכור, חמושים מכף רגל ועד ראש כמו רובוטריקים – אך מצטיירים כנערים אבודים מוכי אימה, נוכח ילדים בחולצת-טי שהולכים לעבוד בשדה עם טורייה, או נוכח ילדים בני 10 התוקפים אותם ברוגטקות; גולייתים הרועדים מפני דוידים זעירים, זריזים, נחושים, המתעקשים להמשיך לחיות למרות כל מה שהסברנו להם כבר אלף פעמים.

עוד לא נמוג העשן מעל עזה הטבוחה והמדממת והם כבר שוב יוצאים לשדות. שוב תוקפים או רוצים לתקוף או חולמים לתקוף או עושים תנועות של תקיפה כשהם מרימים את הקלשון כדי לאסוף חציר, או סתם מעלים לחיילינו את הסעיף בעצם נוכחותם. וחיילינו הגיבורים, הבוגרים, האחראים, אלה שמתהלכים עם נשק אימתני ברחובות העיר, בכל מקום ציבורי, מצטיירים בכתבות המתארות את מעשי ההרג שלהם כחסרי שיקול דעת, כרדופי אימה, או כרוצחים חסרי לב, חסרי מצפון, חסרי דעה, שאינם יודעים להסביר ואינם חושבים שצריך ואינם יודעים לשאול ובקיצור אינם יודעים.

כמו בסרט `ואלס עם באשיר`, כמו ב`לראות אם אני מחייכת`, כמו בעדויות אינספור של חיילים מוכי-נפש, הם פשוט תוהים למה שמו אותם שם. שמו אותי שם אז יריתי, אז הפצצתי, אז וידאתי, אז פיזרתי הפגנות, אז צייתתי, אז הרגתי. כי פחדתי, פחדתי נורא, הם נראו מרחוק כאילו הם מחזיקים אבן, רוגטקה, קלשון או משהו דומה, איך אפשר לדעת, איך אפשר לראות עם הקסדה הזאת שמכסה את העיניים, עם הזיעה הנוטפת אל תוך האישונים, אבל אני לא אשם, כי למה שמתם אותי שם???



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב