קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר דבריו של האב השכול רמי אלחנן: טקס יום זיכרון ישראלי-פלסטיני | לוחמים לשלום | תל אביב ,18.04.201 דבריו של רמי אלחנן בטכס הזיכרון הישראלי-פלסטיני ------------------ *טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני 2010 - תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות* שלום וערב טוב. שמי רמי אלחנן. לפני 13 שנים, ביום חמישי הרביעי לספטמבר 1997 אחה״צ, איבדתי את בתי סמדרי בפיגוע התאבדות ברחוב בן יהודה בירושלים. ילדה יפה מתוקה ועליזה בת 14. סמדרי היתה נכדתו של לוחם השלום, האלוף במילואים מתי פלד, מפורצי הדרך לדיאלוג ישראלי פלסטיני. והיא נרצחה כי לא השכלנו לשמור על בטחונה בדרכו של מתי, הדרך האחת הנכונה והאפשרית - דרך השלום והפיוס. אני לא צריך יום זיכרון כדי לזכור את סמדרי... אני זוכר אותה כל הזמן, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, 60 שניות בדקה. ללא הפוגה, ללא מנוח, כבר 13 שנים ארוכות וארורות והזמן אינו מרפא את הפצע, והקלות הבלתי נסבלת של המשך הקיום נותרת חידה מוזרה ובלתי פתורה... אבל החברה הישראלית זקוקה מאד לימי הזיכרון. בכל שנה ושנה, כמו שעון, בשבוע שלאחר הפסח, היא נשאבת אל הריטואל השנתי: משואה לתקומה, ים של טקסים, צפירות ושירים - עם שלם נסחף במערבולת ממכרת של עצב מתוק, עיניים דומעות מצועפות, התרפקות הדדית מלווה בשירי כיבוש מגל וחרב נוגים על רקע תמונות חיים שנגדעו וסיפורים קורעי לב... וקשה להימנע מן התחושה שהריכוז המזוקק הזה של שכול, הישר לתוך הוריד, נועד לבצר את תחושת הקורבנוּת שלנו, את צידקת דרכנו ומאבקנו, להזכיר לנו את אסונותינו - שחלילה לא נשכח אף לרגע קט: זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו... ואני, כשכל העצב הגדול הזה מתפוגג בעשן המנגלים, כשהישראלים חוזרים לשיגרת יומם, אני נותר עטוף בעצב גדול. אני מתגעגע לארץ–ישראל הישנה והטובה שמעולם לא היתה, וחש זרות וניכור - שגוברים והולכים עם השנים שחולפות, ממלחמה למלחמה, מבחירות לבחירות, משחיתות לשחיתות... ... ואני חושב על תחנות חיי, על המסע הארוך שעברתי בדרכי אל ההגדרה מחדש של עצמי, של הישראליות שלי, של יהדותי ושל האנושיות שלי. על מרחק שנות–האור שעברתי - מן הנער הצעיר שלפני 37 שנים לחם עם פלוגת טנקים מרוסקת מעבר לתעלת–סואץ, מהאב הצעיר שהסתובב לפני 28 שנים ברחובות בירות המופצצת... וכלל לא עלה על דעתי שיכול היה להיות אחרת... הייתי תוצר מובהק של מערכת חינוכית–חברתית ופוליטית, ששטפה את מוחי, הרעילה את תודעתי והכשירה אותי ואת בני דורי לנתינה ולהקרבה על מזבח המולדת, ללא שאלות מיותרות, מתוך אמונה תמימה שאם לא נעשה כן, יזרקו אותנו - דור שני לשואה - לים התיכון... מאז עברו כמעט 40 שנים. ובכל שנה ושנה הולך השריון הזה של הקורבנוּת ונסדק. המעטה של הצדקנוּת והמסכנוּת מתפוגג והולך, והחומה המפרידה ביני לבין הצד השני של הסיפור הולכת ומתפוררת. כשגייס אותי יצחק פרנקנטל לפורום המשפחות השכולות לפני 12 שנים, נחשפתי בפעם הראשונה בחיי אל עצם קיומו של הצד השני - עד היום אני מתבייש להגיד שלראשונה בחיי (הייתי בן 47) פגשתי פלסטינים כבני אדם נורמליים, ממש כמוני, עם אותו כאב, אותן דמעות ואותם חלומות... לראשונה בחיי נחשפתי לסיפור, לכאב ולכעס, וגם לאצילות ולאנושיות של מה שנקרא אצלנו: ״הצד השני״... שיאו של המסע הזה היה המפגש ביני לבין אחי, ה״טרוריסט״ שישב בכלא הישראלי שבע שנים, לוחם השלום בסאם עראמין, שכתב לנו, בין היתר, את המילים המרגשות האלה: *״...נורית ורמי היקרים. רציתי להביע הזדהות של אח אתכם ביום העצוב הזה, יום השנה למותה של בתכם היפה והטהורה, סמדר. אין ספק שזהו אחד הימים העצובים ביותר, ומן הרגע שבו נפגשנו לא היה בי האומץ לכתוב אליכם על כך, מחשש שמא אוסיף ללבבותיכם עוד עצב וכאב. סבור הייתי שהזמן עשוי להעלות ארוכה לפצע העמוק הזה. אך לאחר שלגמתי בעצמי מאותה כוס מרורים שאתם לגמתם ממנה לפני, לאחר שבתי עביר נרצחה בשישה עשר בינואר 2007, הבנתי שההורים אינם שוכחים אף לרגע. אנו חיים את חיינו באופן מיוחד שהאחרים אינם יודעים אותו, ואני תקווה ששום בני אדם נוספים, פלסטינים או ישראלים, לא ייאלצו לדעת...״* היום הגדרת המחנות שלי שונה לחלוטין מזו שהיתה לפני 40 שנה. בשבילי, הקו המפריד היום בין הצדדים, אינו בין ערבים וישראלים או בין יהודים ומוסלמים. היום הקו מפריד בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו לבין כל השאר. הם הצד השני! והיום, הצד השני, לצערי, הינם קבוצת הפוליטיקאים והגנרלים המושחתת המנהיגה אותנו ומתנהגת כמו חבורה של ראשי מאפיה, פושעי מלחמה, המשחקים פיג–פונג של דם ביניהם, זורעים שנאה וקוצרים מוות... אבל הערב הזה אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שבאמצע, שיושבים על הגדר וצופים בנו מן הצד, אני רוצה לדבר אל הציבור הישראלי השבע שאינו משלם את מחיר הכיבוש, הציבור שטומן ראשו בחול ולא רוצה לדעת, שחי לו בתוך בועה מנותקת, צופה בטלויזיה, סועד במסעדות, יוצא לחופשות, נהנה מן החיים הטובים ועושה לביתו, בחסותה של תקשורת מגויסת שעוזרת לו להתחבא מפני המציאות המרה שמסתתרת רק מטרים ספורים ממרכז חייו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים, ההתעללות הדיכוי וההשפלה היום–יומיים, המחסומים, התועבה בעזה, הביוב ברחובות של ענתא... הערב הזה, במיוחד, אני רוצה לפנות אל ציבור השמאל לגווניו, המאוכזבים והכועסים, אלה שלוקים באדישות, בייאוש וברפיון, אלה שמסתגרים בבועה של עצמם ומקטרים בימי שישי בערב, אלה שאינם מעורבים איתנו במלחמה הקשה הזאת נגד חיידק הכיבוש הטורף הזה שמאיים להשמיד את צלם האנוש של כולנו. ואני רוצה לבקש מהם הערב הזה, ערב יום הזיכרון למתים של שני הצדדים, להצטרף אלינו במלחמתנו כנגד הנגע הממאיר הזה! אני רוצה להגיד להם שהמשך העמידה מן הצד הוא שותפות לפשע! אני רוצה לספר להם שיש הרבה שלא מוכנים לעמוד מן הצד, שלא מוכנים לשתוק נוכח הרשעות והטמטום והעדר החקירה ומשפט וצדק בסיסיים! ואני רוצה לספר להם על הגיבורים האמיתיים והאלמונים של תקופתנו החשוכה! על אלה המוכנים לשלם מחיר אישי יקר תמורת ישרם והגינותם, אלה המעיזים לעמוד מול הבולדוזרים באומץ לב מדהים ונדיר, הסרבנים שאומרים לא למיליטריזם הגורף, הלוחמים לשלום שהניחו את נשקם לטובת התנגדות לא אלימה, המפגינים הנחושים המתנפצים בכל סוף–שבוע מול טרור המשטרה והצבא בבילעין, בנעלין, בשיח ג‘ראח ובסילואן, ועורכי–הדין הנאבקים מדי יום במחנה עופר ומול הבג“צ, ונשות מחסום ווטש הגיבורות, ופעילי השלום המסורים מחו״ל כמו רייצ‘ל קורי ז״ל שמסרה את נפשה, וגם חושפי הפשעים והמזימות, מענת קם ועד גדעון לוי ועקיבא אלדר, וגם אירגוני השלום משני העמים, ובעיקר המשפחות השכולות הפלסטיניות והישראליות שנושאות את נס הפיוס למרות אסונן. ... וככל ששהשמים נעשים שחורים יותר כך ניתן לראות את הכוכבים האלה מנצנצים בחשיכה! ככל שהדיכוי נעשה אטום ומרושע יותר כך הם, בגבורתם ובמאבקם הנאצל, מצילים את כבודנו ואת האנושיות של כולנו! והיום אנחנו חייבים באופן נואש להרחיב את מעגלי ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש! הערב הזה אני קורא לכם מכאן ומעומק ליבי: צאו מן הבועה שלכם! הצטרפו אל היתוש המזמזם ללא הרף באזני הכיבוש, המציק ומפריע ומטריד, ולא נותן לרפש להיות שקט! אל תתנו לצד השני לגנוב את העתיד של כולנו! אל תתנו לצד השני להמשיך ולסכן את בטחון ילדינו הנותרים. * * תודה. *ותודה גם למשה דיין, זאב ז‘בוטינסקי, מרטין לותר קינג ועלי אבו עוואד על האפשרות לצטט מדבריהם* ------------------------------------------- הטקס התקיים בערב יום הזיכרון, יום ראשון ה-18 באפריל 2010, בשעה 21:00 בתיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל אביב בטקס, הנערך זו השנה החמישית, השתתפו משפחות שכולות, ישראלים ופלסטינים והאמנים: עמיר לב, מרים טוקאן, מקהלת שיראנא, נפתלי אלתר, מאיה בז`רנו ומירי חנוך <http://www.combatantsforpeace.org/default.asp?lng=heb> אשמח אם תוכלו לעזור לנו בהפצת המידע בכל דרך שתעלה על רוחכם... אימייל, פייסבוק, טוייטר, הדפסה ותלייה באונ` / מכללה/ לוח מודעות מתאים וכדומה חשוב לנו מאד שההודעה תגיע לכמה שיותר אנשים! תודה רבה ליאת סגל קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו