קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - נושאים קשורים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר משמעות הזכרון מאת אורלי נוי העוקץ 11.4.2010 http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4753 יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא מועד יהודי עד מאד. לא רק משום מושא הזיכרון, אלא משום שמושג הזיכרון עצמו הוא אחד מאבני היסוד של היהדות ומהציוויים המרכזיים בה. העם היהודי מצווה לזכור. לזכור ולהוות עדות. חג הפסח שחגגנו רק לפני זמן קצר הוא עדות לזיכרון יציאת מצרים שאנו מצווים להעביר הלאה – `והגדת לבנך`. ראש השנה גם הוא, לפי המקרא, יום זיכרון: `בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש`. אפילו את השבת, על כל הררי הלכות ה`עשה ולא תעשה` הכרוכות בה, אנו מצווים בעשרת הדברות לזכור. קודם כל לזכור. הזיכרון קודם למעשה, ואולי אף מתווה אותו. יחד עם זאת, קשה לחשוב על הזיכרון כערך בפני עצמו. זיכרון שאיננו מתורגם לתובנות, לקחים, פרקטיקות, הוא זיכרון עקר. השאלה, אם כן, היא מה זוכרים, ולשם מה. על פניו, דומה כי שאלות אלה ביחס ליום הזיכרון לשואה הינן שאלות רטוריות: הרי ברור מה זוכרים, וברור גם לשם מה. העם היהודי מתאחד סביב זיכרון אסון שהדעת איננה מסוגלת לתפוס, בכדי לקיים את השבועה `לעולם לא עוד`. מטרה זו היא מרכיב חשוב בזיכרון השואה, אך אסור לה שתהיה מרכיב בלעדי. זיכרון שמתעלם מהדינאמיקה שחוללה את שואת העם היהודי – החל מהדה-הומניזציה שביצע עם מובס ב`אויב` שזיהה מבפנים ועבור דרך שורת החוקים והתקנות שהותקנו בכדי לבודד ולהוקיע את אותו `אויב` כמסוכן ומשוקץ, זיכרון שלא עומד על ראשיתו של המדרון שהוביל לטבח הנורא, מפקיע את השואה מהקשרה ההיסטורי ומציג אותה כמעט כ`תופעת טבע` נטולת שורשים, ובכך פוגם בציווי הזיכרון עצמו. זיכרון השואה הוא גם ההבנה כי עמים לא קמים בוקר אחד ומחליטים להשמיד עם אחר; שהפשעים הנוראים ביותר הם תוצאה של התרה מתמשכת ושיטית של כל רסני המוסר תחת רציונליזציות שונות, של תפיסה עצמית קיצונית של קורבנות, של ייחוס הרוע המוחלט לאחר באשר הוא, של אדישות הסביבה לפשעים הקטנים ואחר כך לפשעים הגדולים, של שמחה לאיד שקטה שהופכת לשיתוף פעולה פסיבי, שמתגלגל לשיתוף פעולה אקטיבי עם הפשע. הדיון באשר לאופי האוניברסאלי של זיכרון השואה אל מול הזיכרון הפרטיקולארי-יהודי הוא דיון טעון שהחברה הישראלית נמנעת ממנו באדיקות. הוא דיון תובעני משום שהוא דורש מאיתנו להתמודד עם זכר השואה לא רק מתוך עמדת הקורבן, אלא גם מתוך עמדת התוקפן-בפוטנציה, כפי שכל פרט וכל קבוצה עלולים להימצא בה בנסיבות מסוימות. זוהי תביעה מאיימת לא רק על הנרטיב היהודי ביחס לשואה, אלא על הזהות הישראלית עצמה שעדיין מתקשה להגדיר את עצמה שלא דרך עמדת הקורבן. בזמנו, כשבבית הספר `קדמה` בתל-אביב הדליקו, בנוסף לששת נרות הזיכרון לזכר קורבנות השואה, גם נר זיכרון שביעי כתזכורת לכך שאין עם המחוסן מפני גזענות ושנאה, הדבר עורר קיתונות של זעם ומחאה ציבורית חסרי תקדים. בית הספר נסגר בינתיים, אך אותו יום זיכרון שציינו היה מן הסתם יום הזיכרון היהודי ביותר שציינו בישראל, שכן הוא העניק למושג `זיכרון` משמעות מלאה ורחבה יותר, בהתאם למסורת היהודית. ייתכן שב`קדמה` הבינו אז את מה שמסרבים כה רבים בינינו להפנים, כי הציווי `זכור את אשר עשה לך עמלק` נועד לא רק לשמר אותנו מפני עמלקים נוספים בעתיד, אלא גם להזהיר אותנו בל נהפוך לעמלק בעצמנו. יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא ביאטה, אני והסרטן מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד