קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סינדרום התלבטות


מאת אלדד ציון
העוקץ
22.04.2010
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4765

בדרך חזרה מההצגה `סינדרום ירושלים` נזכרתי בכרוז `הרפתקאות ב` - הטייס המתלבט`, שהפיץ הקולקטיב האנרכיסטי `הועד לבריאות הציבור` בשיא מלחמת לבנון הראשונה. הכרוז אויר במדיום שרק לעיתים נדירות נעשה בו שימוש פוליטי – קומיקס - ומשם גם כוחו. בתמונה הראשונה בכרוז רואים את ב` בתוך תא הטייס, ובבועת המחשבה שלו כתוב `במלחמה הזאת שוב מוכיח צה`ל שישראל בטוחה וחזקה. במלחמה הזאת אנו מאבדים אחים, בנים, חברים.` הקומיקס מסתיים בתמונה של ב`, שאחרי שהטיל פצצה ויצר עיי חורבות בלבנון הוא ממהר להפגנה של `שלום עכשיו`. כותבי הכרוז מציינים שהם לקחו את כל המילים לקומיקס מכרזה של `שלום עכשיו`.


אותה התחושה עלתה בי אי שם ב-2003, אחרי צפייה בהצגה אחרת של סובול, `עד ראייה`. גם היא, כמו `סינדרום ירושלים`, זכתה להד ומחאה ציבורית, ולא הצליחה ממש קופתית. ההצגה עסקה בדמותו של פרנץ יגרשטטר, שסירב להתגייס לוורמכט בזמן מלחמת העולם השנייה. בסיום ההצגה, בשיחה עם הקהל, דיבר סובול בקולו של ב` המתלבט. סובול ציין שהוא מעלה לדיון את השאלות הבוערת של השעה, אינו מטיף לסרבנות ולא עושה השוואה בין הדילמות של ההגונים מבני הנוער הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה, לדילמות של הנוער ההגון הישראלי, ואני בכלל זה, שהתלבטו האם להתגייס לצה`ל בזמן האינתיפאדה.


`סינדרום ירושלים` עלתה ב`בית הספר לאמנויות הבמה` של סמינר הקיבוצים, על ידי סטודנטים למשחק ובבימוי של סובול. השם שניתן להפקה הוא `חוזרים לסינדרום ירושלים`. אני לא ממש מצליח להבין למה סובול חוזר, מתי הוא התגבר על הסינדרום ועל ההתלבטות שלו. בחוברות המלווה את ההצגה ישנו ראיון שקיים איציק ויינגרטן, ראש בית הספר לאומניות הבמה, עם סובול. ויינגרטן שואל את סובול `מה אתה מצפה מן הקהל בהצגה הזאת?` וסובול משיב:

אני לא מצפה ממנו שיעשה עבודה אינטלקטואלית מרוכזת בזמן ההצגה, אלא שיהיה פתוח לגמרי לרגשות ולתחושות שלו. הרי מה אנחנו עושים שם? אני רוצה שהקהל יאבד את ההגנות שלו, שירשה לעצמו לעוף בפראות עם האסוציאציות שלו כמו שהשחקנים מרשים לעצמם. אני רוצה לשחרר לקהל את המחשבות וההרגשות כדי שישוטט במערב הפרוע של האסוציאציות ההיסטוריות ,הפוליטית העכשוויות שלו, ויבין שהכול דייסה אחת, הכל מתחבר וההיסטוריה לא מנותקת ממה שקורה פה ועכשיו. ההצגה מנסה להגיד `אל תציבו לי מחיצות`. העבר לא נגמר, הוא פה בתוך החיים שלנו.


רגע רגע, אני רוצה להבין: ההצגה הדיסטופית הזו, שמטפלת בקנאות היהודית של שלהי חורבן בית שני ומשווה אותו להווה הפוליטי, היום כמו לפני עשרים ושתיים שנים, איננה אנליזה שאמורה לטפל בבעיות ההדחקה של הציבור הישראלי? לפי סובול, היא רק אמורה להציף דברים ללא אנליזה. והשאלה המתבקשת היא: את מי הוא מסרס כאן? את עצמו, את הצופים? סובול, כך נראה, בעיקר מתלבט. חושש לעשות פוליטיזציה ואקטואליזציה, ומעדיף לגלוש לאפיק הפסיכולוגי-האישי. לשאלה מצד ויינגרטן `האם ההצגה היא חלק ממנגנון תיקון`, עונה סובול, `התפקיד שלה הוא לעורר אנשים את הרגשיות. לחדד את החושים שלהם כדי לדעת מתי הולכים לכיוון האסון. שיידעו להגיד: `לא, אני על זה לא הולך`.` האם אנו כבר לא אחרי האסון? ממש כמו לפני שש שנים לא מצליח סובול לצאת עם עמדה ברורה שאומרת `עד כאן`, אי אפשר להמשיך ויש לסרב, אז בדיוק כמו היום. כנראה שסובול לא יכול לצאת בצורה ברורה כנגד הקונצנזוס בשעה שזה מחבק אותו ומעניק לו פרס על מפעל חיים.


חוסר האמירה מפריע עוד יותר לנוכח הבמה שההצגה עלתה בה. ההצגה עלתה במוסד חינוכי, וכחלק מתהליך ההכשרה של סטודנטים למשחק. חינוך נעדר אמירה, חינוך מתלבט, חינוך שלא מציב גבולות הוא חינוך שלא רק שאינו עושה שום דבר טוב – הוא אף עשוי להזיק. תהליך הבימוי והעמדה נעשה יחד עם הסטודנטים, שהביאו את האסוציאציות מעולמם הפנימי - עולם מבולבל של בני דורי, שחי בתוך אשליית הליברליות התל אביבית, כאשר דקות הליכה ממרכז העיר ברחוב פיין שבנווה שאנן או בשכונת עג`מי ביפו מתרחשים אסונות מדי יום. וזה בלי להזכיר את מה שמתרחש במרחק שעה נסיעה מתל אביב: בעזה ושדרות, ברהט ואל-ערקיב, בשייח ג`ארח וחאוורה, בבילעין ונעלין.


עולמם הפנימי של הסטודנטים מתגלה כצר ושואב עצמו מהתרבות הפופולארית. המקהלה בהצגה עוצבה על ידי קריקטורה בדמותו של דודו טופז, סטייל `ארץ נהדרת`. דמותו של טופז הזכירה את הביטויים אספסוף והצ`חצ`חים, כדי להזכיר לנו את סכנת ההמון. בתמונה אחרת אנו מקבלים שיעור ביהודיות, העוסק ביחס השונה לגר בין בית שמאי לבית הלל, שכמובן מומחשת על הבמה באמצעות דמות סטריאוטיפית של איש דת מזרחי. שוב פעם התגלה כאן המשחק הצבוע של ה`נאורות` הישראלית: מירוק המצפון דרך גזענות והתנשאות.


ההצגה מצביעה על שינוים פתולוגים מעניינים. הסינדרומים הנפשיים השונים של הציונות השמאלית התחלפו בסינדרום הליברליות, אבל סימפטום ההתלבטות נשאר. בטח עוד רגע יימצא הפסיכואנליטיקאי בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטות תל אביב שיכתוב מאמר מאיר עיניים בכתב עת אקדמי בינלאומי על הטרנספורמציה הזו, תחת הכותרת `תסביכי הדחקה של הכיבוש במראת התיאטרון הישראלי`. ובאותו זמן, כמה עשרות קילומטרים מאולם התיאטרון וקהלו, עושי דברו של המשטר הלא מתלבטים יחוללו זוועה כנגד ובשם החברה הישראלית.

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב