קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים
    
אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך
    
מגזין הכיבוש - פרשנות
עמוד הבית
  
חזרה
 
הדפס
  
שלח לחבר
לדהור על גלי הגבורה
בילי מוסקונה לרמן
nrg
28.4.10
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/099/496.html?hp=1&loc=31&tmp=2219#after_maavaron
מול שרשראות הדגלים הבלויים מעט שעדיין מתנפנפות על גגות הבתים כזיכרון מתפוגג מיום העצמאות האחרון, כדאי שוב לעצור רגע ולהתבונן על עצמנו. מבט שקט, טרי ולא מתלהם על הכאוס המדיני, כלכלי ופוליטי שבתוכו אנחנו כולנו מיטלטלים בתחושה מחניקה של ייאוש חסר מוצא.
האם לחנך את בנינו להקריב את חייהם בקרב למען חבריהם, נשאלתי ערב יום העצמאות בתוכנית `סדר יום` שמנחה קרן נויבך ברשת ב`. השאלה הזאת, שמשחזרת את מיתוס ההקרבה הישראלי ויונקת מהטראומה של השואה, מעוררת דיון מדומה ועקר שאליו אנחנו בורחים כבר 62 שנים.
מותו של כל בחור צעיר בקרב או שלא בקרב הוא מוות כואב וחותך בבשר של אלה שנשארים בחיים. גם במשפחתי המוות הזה פגע במפתיע, כשאחי, מדריך במכבי צעיר, נהרג בוקר אחד בחג חנוכה כשסיקל אבנים בשטח שבו השאיר צה`ל נפלים של תחמושת חיה, ברשלנות אטומה וחסרת אחריות.
כמשפחה, צה`ל העניק לנו במשך השנים את האופציה לדהור על גלי הגבורה של הנפילה ההירואית ולחסות תחת כנפי השכול. לסירוגין, יכולנו גם לבחור לתבוע משפטית וגם להוקיע את האתוס הלאומי שמתחתיו מסתתרים כישלונות לא מעטים. אנחנו העדפנו שלא לבחור באף אחת משתי האפשרויות, מאחר שבכל אחת מהן הייתה איזו בחירה מתחסדת להפוך לקדושים מעונים במקום לחוות את מלוא הכאב.
ביום העצמאות האחרון התראיינה ל`המגזין` של מעריב ענת מרנין, ששכלה את שני אחיה באירוע מצמרר: האחד נפל בדרום והשני נפל בצפון, באותו יום, כמעט באותה שעה, במלחמת יום כיפור. מרנין בחרה להיות פעילה אקטיבית בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. האקטיביזם הזה הוא הדרך הפוליטית שבחרה כדי שבחורים צעירים אחרים לא ימותו בגלל אתוס הלאומיות המופרך שלנו או בגלל כישלונות מדיניים אסטרטגיים - כמו המגעים עם אסד `האב` ואסד `הבן` או הסכם אוסלו.
מותר לנו לפתח מבט ביקורתי
פעם אחר פעם אפשר לראות איך אותם מאמצים לא קורמים עור וגידים ואינם הופכים להסכמי שלום עם הפלסטינים והסורים בעיקר בגללנו הישראלים. בגיל 62 מותר לנו לפתח, כיאה למדינה בוגרת, הסתכלות ביקורתית ורפלקטיבית על המלחמות שלנו כמלחמות יש ברירה ואין ברירה.
מלחמת העצמאות של 1948, כמו גם מבצע קדש ב-1957, היו מלחמות אין ברירה שכפו את עצמן עלינו. מאותו רגע אנחנו במלחמות יש ברירה שאנחנו יזמנו: מלחמת ששת הימים (`טוב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח`) הביאה עלינו את אסון השטחים הכבושים, ומלחמת ההתשה ומלחמות לבנון הראשונה והשנייה,
שבעקבותיהן הוקמו תנועות סרבנות אותנטיות, שמסרבות לתת לאתוס הלאומי שיונק מחרדת השואה להמשיך להתקיים.
באשר לשאלה המניפולטיבית על חיי החבר בשדה הקרב, כבר ענה ישעיהו ליבוביץ`: `גבורה צבאית היא הזולה מכל הגבורות. כי קל לאדם לעמוד בשדה הקרב מלעמוד בקרב היומיומי של כיבוש היצר. יצר הקניין, יצר השלטון, יצר המין, יצר החמדנות`. `גבורת לחימה`, מוסיף ליבוביץ`, `היא לא עדות לרמה אנושית של בעליה הגיבור`. ומי שרוצה הוכחות לכך יכול לבדוק את חייהם של כל הגנרלים הצבאיים שהפכו לפוליטיקאים, ממשה דיין דרך יצחק מרדכי ועד אהוד ברק.
ד-ה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא
בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ
מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו