תזמורת ההסתה נגד כל מה שנינוח, שמאליות, ליבראליות, הומניזם ואמפתיה כלפי `האחר`, הולכת ונעשית בחודשים האחרונים בעלת עוצמה חובקת כל במרחב הציבורי הישראלי. חברי כנסת ושרים, זמרים – נרקומנים לשעבר, חוזרים בתשובה בהווה, סלבריטאים חילוניים (עם נינוחות של הבנה ביהדות ללא התחייבות בשמירה על מצוות), אנשי תקשורת, רבנים וראשי רשויות, כולם חוברים יחד בהסתה פרועה.
אין מאמר זה מתכוון להתייחס להאשמות ולהסברים המעוותים של ההסתה, אלא לנתח את הצורך של החברה הישראלית במתקפה רבתי כנגד קבוצות מיעוט, שהלכה למעשה אין להם, נכון לעכשיו, כוח לאיים על יחסי הכוחות הפוליטיים והחברתיים. מאין הצורך במתקפה כזו, כל כך קשה ובוטה, המייצרת תנאים לרצח הבא? רצח שאחריו יבוא התירוץ הקבוע של `העשב השוטה`? ישנן כמה וכמה סיבות לכך, פוליטיות וחברתיות פנימיות ופוליטיות בינלאומיות. אנסה כאן לציין את ההסברים, שלהערכתי הם העיקריים.
ראשית, יש לקחת בחשבון שההסתה מתחילה מהממשלה והכנסת. המנהיגות הפוליטית העכשווית, למרות כוחה של הקואליציה -שנכון להיום איננה מאוימת על ידי כל כוח אלקטוראלי חיצוני- רואה בהסתה נגד כל מה שזר לה - הערבי, העובד הזר, הפליט, השמאלני, ההומו, ההומניסט – הכרח קיומי. הסיבה לכך נעוצה בצורך לבנות אידיאולוגיה הגמונית שתהווה אלטרנטיבה לטווח ארוך להיסוסים והמשברים הפוליטיים תחתם אנו חיים מאז רצח רבין.
האירוע המכונן של רצח רבין, הביא לשינוי יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה. בפינג-פונג הפוליטי שהתקיים במשך כמעט שני עשורים, העבודה והליכוד ניסו למצוא נוסח של הגמוניה חדשה. בסופו של דבר, עם הבחירות האחרונות נוסדה תשתית להגמוניה הזו. זו הפעם הראשונה שהימין החילוני הניאו-פשיסטי, הימין הדתי הניאו-פשיסטי המשיחי, והפונדמנטליסטים החרדים מסוגלים להקים קואליציה המבוססת על עקרונות העמקת הכיבוש, הטרנספר, חיסול הסממנים הליבראלים (זכויות אדם ואזרח) וניאו-ליבראליות כלכלית/חברתית.
כמו כל שלטון שמנסה להיות חזק ולהחזיק מעמד לאורך שנים, מעבר לתקופה של קדנציה אחת, עליו לשנות את יחסי הכוחות לא רק בזירה הממשלתית פרלמנטרית, אלא גם במרחב הציבורי. כי תמיד קיים הבדל בין ניצחון בקלפי לבין שינוי יחסי כוחות במרחב הציבורי. כדי להיות חזקים לאורך זמן, כל שלטון חייב לחסל כל התנגדות משמעותית. לשם כך, ההגמוניה החדשה חייבת לסמן את האויב, בייחוד האויב את הפנימי, ולעבוד על פי ההיגיון של מעגלי ההסתה.
מעגל ההסתה היא שיטה שאנטישמיים השתמשו בה לאורך כל המאה העשרים. ראשית מצביעים על היהודי כשנוא, גורם המחלות, אונס צעירות, בעל תרבות משונה, טרוריסט בפוטנציה. המעגל השני, הוא כל מי שמזדהה, אמפתי, כלפי היהודי. באופן מפתיע `אוהב היהודים` הוא זה שהופך לאויב הראשי. מדוע? כי הוא מפריע לביצוע של תכנית ההסתה, והוא גם מעלה אלטרנטיבה אחרת. וכל אנטישמי, כמו כל פשיסט, כל ניאו-פשיסט, וכל פונדמנטליסט, לא מסוגל לסבול את העובדה שמישהו `מתוך המחנה` מסוגל לסתור את רציונאל ההסתה.
הסיבה השנייה להסתה נעוצה בכשלונות החוזרים ונשנים של המלחמות האחרונות והנסיגות האחרונות. מאז מלחמת לבנון הראשונה, דרך הכשלון להחזיק את הרצועה הדרומית ועד הנסיגה המחפירה, ישראל הרשמית וזרועה הצבאית אינה מסוגלת למכור מלחמה נקייה ובעלת הישגים מוכחים. במלחמת לבנון השנייה ישראל מפסידה כלפי הציבור פנימה ואינה מצליחה להסביר לעולם את משמעות אותה מתקפה הרסנית, שסופה שוב נסיגה מחפירה כשיחסי הכוחות עם החיזבאללה חוזרים לקדמותם. מאוחר יותר באה מלחמת עזה, מלחמה של פיל נגד זבוב, בה ניסו לתקן את כל העיוותים של שלשים שנה ולהוכיח כי כוח ההרתעה של הצבא הינו איתן. והנה, שוב ביקורת חריפה ביותר בכל העולם, חוסר יכולת להוכיח את מנגנון החמאס נפגע ודו`ח גולדסטון הפותח בסדרה של תגובות חריפות ביותר בזירה הבינלאומית.
הקונטקסט הפוליטי-צבאי הכושל מביא את ישראל הרשמית להתנהגות של חיה פצועה ומסוכנת. היא מנסה לרדוף אחרי אלו שלכאורה שתפו פעולה עם גולדסטון, אבל הלכה למעשה, הם רק מביעים עמדה הפוכה לניסיון לארגן שקר ממוסד מול תוצאות המלחמה. במילים אחרות, כמו בכל משטר כוחני, שאינו מסוגל להתמודד עם כישלונות שמערערים על אתוס הצבאיות, הוא מתחיל לרדוף לקרובים שמערערים על כך. זו הסיבה לקמפיין הפתטי נגד ההשתמטות. שוב הפעלת פיל כנגד זבוב. זו הסיבה להתפארות המחודשת מנינוחות הצניעות, הענווה והשקט היחסי של אשכנזי, המהווה היום בקונצנזוס האיש האהוב ביותר, שהחליף מגלומן ורבב של הבוץ העזתי לא נדבק אליו.
הסיבה השלישית, הוא הצורך לאחד כוחות מול הלחץ הישיר או העקיף הבינלאומי. לאחר מלחמת עזה, ישראל הופכת בהדרגה בדעת הקהל הבינלאומי, לדרום אפריקה של האפרטהייד. הצורך, לאחד כוחות פנימה, כדי להראות תמונה מלוכדת מול `הגויים` מהווה צורך חיוני בכל משטר שיש לו מה להסתיר ויש לו ממה להיות מודאג. לא עוצמת הביקורת כלפי ישראל הרשמית היא זאת שמודדת את דרגת החרדה של הממשלה הישראלית, אלא ההד שיש לביקורת בכל מקום. זהו הד שמחסל סופית את התירוץ האולטימטיבי של ישראל לעצם קיומה ולצידוק מעשיה. `הגויים` מתחילים לשכוח את השואה, או לפחות אין הם מבינים מדוע השואה חייבת להצדיק כל מעשה ישראלי. עמדה זו, מכניסה את תועמלני ישראל להיסטריה. כי אם לא השואה מרתיעה, אז מה כבר אפשר למכור?
פנימה, השיתוף פעולה לכאורה עם אותם `גויים`, מצליח להוציא את הימין על גווניו ואת הפונדמנטליסטים מהכלים. לטענתם, זוהי בגידה. כי זה לחתור תחת הקונצנזוס הישראלי עם גורמים מחוץ לישראל. במילים אחרות, וכפי שציינתי קודם לכן, האחידות המחשבתית היא הכרחית כדי לגרום לתחושה פנימית של ליכוד ולהראות כלפי חוץ חוסר יכולת להציב כל אלטרנטיבה. בבחינת `זוהי ישראל ואלו צרכיה לדרישותיה`.
הגורם רביעי להסתה היא המדיניות הניאו-ליבראלית. נכון להיום אין כמעט בנמצא התנגדות מצד האוכלוסיות הנפגעות ביותר של תוכניות ההפרטה והקיצוץ. אולם, הכנת הקרקע לקראת הבאות על ידי מניפולציה המבוססת על שנאת הזר, הגונב את פרנסת הישראלי, היא הכרחית כדי להצדיק מדיניות של הרס חברתי. אולם, יש גם צד מוסתר יותר בכל מדיניות ניאו-ליבראלית. למרות האמירות הנבובות של תיאורטיקנים פוסט-מודרניסטיים, הגלובליזציה וצמצום משקל המדינה בניווט הכלכלה, מחייבת מדינה חזקה, מדינת משטרה אשר תשמור על ההסדרים הכלכליים ועל רווח העסקים. כפי שאנו רואים בכל מדינות אירופה, הבניית תודעה של הצורך במדינה חזקה עוברת דרך שנאת הזר. כשיש אויב פנימי, גם אם הוא חסר יכולת להיאבק ולהתנגד, קל יותר לגייס את דעת הקהל לתוכניות שיטור ודיכוי. ראו בארץ את כמות התוכניות של שיטור קהילתי, עיר ללא אלימות (שמשמעותה יותר שוטרים, יותר מצלמות במרחב הציבורי, יותר מתנדבים שמסייעים לשוטרים ועוד); הדיונים ההופכים את בני הנוער לעבריינים בפוטנציה; כמובן, הדיבור על ה`מאפיות`, וכו`. במילים פשוטות, אם רוצים מדינת משטרה חזקה, חייבם אויב מוגדר. מי אם לא הזר יכול לשחק תפקיד כזה?
כל הסיבות הללו מהוות בסיס להסתה של היום. אבל יש להוסיף גורם אחד חשוב ביותר שהוא מהווה התשתית לכך. ההיסטוריה של מדינת ישראל, היא היסטוריה של גזענות. הקולוניאליזם הישראלי לא השתנה באופן מהותי לאורך עשרות שנים. הדבר היחיד שהשתנה הם הקרעים הפנימיים בקונצנזוס מאז מחצית שנות השמונים. ההגמוניה מנסה עכשיו לאחד את הקרעים, על בסיס של חיסול הגורמים המפריעים. ראשית, עליה להתחיל עם היהודים שהם מחוץ לקונצנזוס. הצעד הבא יהיה מתקפה, כולל טרנספר, על האוכלוסייה ערבית בתוך ישראל. כדי להפעיל אלימות, על המשטר הישראלי להשתיק את הקולות המתנגדים.
צפויה לנו תקופה של צייד מכשפות, של אלימות ורצח.
עב |
