www.machsomwatch.org
6.1.10 -
cקעת הירדן – יריחו פסאיל וחמרה
– צופות לנה ר. , יפעת ד. דורית ה. ודפנה ב. (רשמה)
בצילום: שלט שנתלה על מבני הבוץ - ראו בדוח- צלמה דורית הרשקוביץ
תקציר: יריחו מכותרת כולה- מחסומים , חסימות , תעלות עמוקות. `הסרת מחסומים` ? לא בבית סיפרנו ! הבנייה מבוץ כפתח לתקווה.
יריחו :
11.15 – מחסום אל עוג`ה - מחסום על הכביש הפונה לעבר הביקעה, בואכה אל עוג`ה. בפניה לכיוון הביקעה, מחסום מאוייש בו כל מכונית נבדקת, כעבור כ-100 מטרים מחסום נוסף, בלתי מאוייש. בחלק המערבי, המוביל לרימונים – אין בדיקה.
11.25 – מפגש כביש 90 והדרך מהמחסום (בתוך אל עוג`ה) - מחסום פתע של מג`ב.
בפניה מכביש 90 , ליד התנחלות נעמה (נעמי) נמצאת הכניסה הראשית ליריחו ממזרח. כביש רחב וטוב, אלא שהוא חסום לכל רוחבו בתל סלעים ענק. אין כניסה לאף כלי רכב ! רק שלט המורה על כך שהכניסה מותרת רק באישור החטמ`ר מעיד על ימים טובים מאלה..
11.45 – מחסום מוסא עלימי – היציאה המזרחית מיריחו. המחסום, מעין כלא – מכונית נכנסת לאחר שחייל היושב בתוך מבנה אבן ומוסתר בזכוכית כהה מרים את השער האלקטרוני. ואז הוא נמצא נעול בתוך המחסום המוקף גדרות, כי בעברו השני יש עוד שער חשמלי נעול. בהגיענו יש אוטובוס בתוך המיכלאה/מחסום ונהגו ממתין. מגיעה משאית, נכנסת למיכלאה, הנהג יורד ומתרומם על קצות אצבעותיו על מנת להגיע אל החלון הגבוה בו אמורים להיות אדוני המחסום- החיילים. הוא לא רואה אותם והם לא ממהרים להגיב אליו.
2 חיילים יוצאים אלינו וואחרי שסחטנו מהם מידע אותו סרבו לתת לנו, לגבי מי עובר כאן - אוטובוסים וסחורות – בעלי אישורים בלבד – לישראלים אסור לעבור, הם מפסיקים את המעבר במחסום (בו לא עבר איש, בין כה, אלא רק קיבלו את הזכות להכנס לרחבת המחסום ולהמתין, כל זמן שהותנו. מכיוון שמחוץ למחסום המתינו עוד 2 מכוניות – אוטובוס ומשאית, החלטנו שנוכחותנו רק מזיקה ונסענו, ב-12.00.
נסענו עם ידיד שמצלמתו הוחרמה יומיים קודם לכן משום שצילם את המחסום עבור מצגת שנועדה לטוני בלייר בביקורו כאן. הוא עוכב ל-6 שעות, המחסום נסגר לשעתיים, ונאסר עליו לדבר בטלפון. לאחר מכן זומן לבסיס הצבאי הקרוב לקחת את המצלמה . הדרישה שפלסטיני יבוא לבסיס צבאי, ויעבור בשער שיינעל אחריו ויהיה מוקף בעשרות חיילים נושאי נשק, היא בלתי אנושית בעליל. הוא ביקש את נוכחותנו, אך כשכניסתנו לבסיס התעכבה הוא החליט לוותר על המצלמה ועזבנו בלעדיה. אורן , החייל שענה לטלפון שלי למת`ק טען שהמצלמה נמצאת בכלל בתחנת המישטרה במעלה אפריים , טלפון למשטרת מעלה אפריים העלה שאין להם מושג על מה אנחנו מדברות. חזרנו למת`ק ואורן שקודם התעקש שהמצלמה במישטרה, טען עתה שהוא לא יודע איפה היא, וגם לא היה מוכן להעביר אותי למי שיכול לתת לי תשובות מוסמכות יותר. רק לאחר התעקשות ודין ודברים הוא העביר אותי לח. שהבטיח לי שהיא תועבר לידי שוטרים מהמת`ק הפלסטיני. אינשאללה.
בין עוג`ה ליריחו (מרחק של פחות מ-5 ק`מ) היתה דרך ישירה, אלא שגם היא חסומה כיום, והאנשים נאלצים לעשות עיקוף גדול כשדרכם זרועה מחסומים.
ממזרח לכביש 90 השדות שעד לפני שנה עובדו על ידי הפלסטינים נזרעו על ידי הצבא במוקשים. מגודרים עם שילוט אזהרה.
פסאיל – הפניה לפסאיל, הכניסה היחידה לישוב, נמצאת כ-20 מ` צפונה לצומת בו פונים להתנחלות תומר. הצומת לתומר רחבה, מוארת ועם תמרורי אזהרה. הכניסה לפסאיל איננה אלא שבירה של גדר מתכת התוחמת את הכביש, שביל עפר שמדרום הפניה אליו אסורה על ידי קו הפרדה רצוף וכדי להכנס לכפר יש לנסוע כ-5 ק`מ צפונה עד התנחלות פצאל , לעשות פרסה ןלחזור.
הלכנו לראות מבנים שבנו התושבים ביוזמת Jordan Valley Solidarity – בית ספר בן 5 כיתות, ובו לומדים כ-120 תלמידים, ומרפאה שנבנו מלבני בוץ וקש בשיטות מסורתיות , כמו לפני אלף שנה, כדי לגייס את תמיכתם של אירגונים אקולוגיים ותרבותיים ולמנוע את הריסתם, שהרי בשטחי C נאסר על הצמיתים לבנות, גם לא בתי ספר ומרפאות.
על מבני הבוץ ראינו את המדבקה שבצילום המצורף - להתקיים זה להתנגד
14.00- מחסום חמרה- באופן כללי המעבר זורם- אך בגלל שמעבירים רק מצד אחד בכל פעם, ומצד מערב הבדיקות הן איטיות, כל כמה זמן מצטבר תור ארוך של מכוניות מצד מזרח. השקפנו מרחוק.
ביקרנו בבית הנמצא ליד המחסום. הבית שייך לדייריו, ואביו וסבו של בעל הבית נולדו בו. יש להם קושאן (טאבו) על האדמה, אלא שמאז `67 היא בירדן ואין להם אמצעים לנסוע להביא אותו. לפני 5 שנים הרסו להם 8 מבנים שבנו בחצרם, ולפני 3 שנים עוד שמונה מבנים. כל זה על אדמתם, מבנים שנועדו ל-8 הבנים ולצאן. לכן 5 בנים עברו למקומות אחרים – נסרייה, בית חסאן וטאמון. עדיין תילי האבנים , תוצר ההרס שגרמו הבולדוזרים של הכובש, עומדים בחצר, זכר לאכזריות ולאטימות הכובש.
בהריסה שלפני 3 שנים גילה הצבא פתאום שיש למשפחה באר קטנטנה בחצר. באר עתיקה, מקדמא דנאן. ממנה השקו את היבולים ואת הצאן ואת הפרה הבודדת שברשותם (וכמובן, גם הרוו את צמאון בני האדם). כעוטים על שלל רב– הם עטו עליה, החריבוה וזרקו לתוכה אבנים וזבל. זהו. עכשיו הם נוסעים למחוזות רחוקים להביא מים.
רק את הבית הראשי לא הרסו, כי הוא עתיק, לפני 1967. הבית שופץ מאז בעזרת בניה עתיקה – לבני בוץ ותבן (תראב , בערבית). בכלל, המשפחה הפכה ליצרנית של לבני הבוץ הללו, ויותר ויותר מבנים באזור, נבנים באמצעותם. בעל הבית אמר שאסור לכובש להרוס מבנים כאלו, כי זוהי בנייה עתיקה. אבל צריך לבדוק אם זה נכון. כל מקרה, גם אם יהרסו- מאוד קל וזול לבנות מחדש.
בעבר , בכל משמרת היינו קונים מהבנים תפוזים מהעצים של המשפחה, כאשר העמידו 4 ארגזים לצד הדרך המובילה למחסום, אלא שקציני המת`ק באו, איימו , גירשו ונישלו. זהו - עוד מקור הכנסה דל נגדע. גם את הצאן שלהם מגרשים באיומים.
את הבניה מלבני בוץ וקש דוחף ,מעודד ויוזם אירגון בשם Jordan Valley Solidarity. המטרה היא לבנות בעזרת התושבים, בזול ובקלות. בפסאיל בנו כך את המרפאה ואת בית הספר, ובפורוש בית דג`ן הם בנו מרפאה יפהפיה לשרות האוכלוסיה במקום. ילדים בני 8 עוזרים בבניה והמרפאה הוקמה בלילה אחד.. עולה כ-1000 ש`ח לבנות מבנה כזה.
ד-ה
|
