אחרי ששים ושתיים שנה למדינת ישראל אין מנוס מלחזור ולשאול, אם יש סיכוי כלשהו לשלום ולפיוס עם העם הפלסטיני. כפי שהדברים נראים כעת (בעצם כל שנות המדינה), הסיכויים קלושים ביותר. אחד הגורמים החשובים המונעים שלום ופיוס היא שליטתה המלאה של התודעה הציונית על מדינת ישראל. התודעה הזאת נלמדת מגיל צעיר עד גמר האוניברסיטה. היא מופצת בכל כלי התקשורת - בין אם ציבוריים או פרטיים - מפי המנהיגים והדוברים. לאדם הממוצע בישראל אין, למעשה, דרך למלט את עצמו מן הציונות.
ארגונים אנטי-ציוניים מנסים להמעיט בדיבורים על הציונות, שמא ירחיקו את עצמם מן הציבור. רבים בשמאל חושבים שאין טעם לדבר על ציונות, ומקווים שגם ציונים טובים יעשו שלום בלית ברירה. הצרה היא, שמשמעות הציונות ומטרתה הייתה והינה כיבוש הארץ. לכן, היא מהווה מכשול לא-עביר לשלום עם הפלסטינים, במידה שזה תלוי בישראל בלבד.
תמצית הציונות: כיבוש הארץ
כיבוש הארץ לא היתה סיסמה של ציונות ימנית בלבד, אלא גם של ציונות שמאלית ומתונה, כביכול. במובנים רבים, חשיבותה של זו הייתה רבה יותר מן הציונות הכללית והימנית, כי היא יצרה מגן אידיאולוגי כלפי חוץ, בהציגה את הציונות כתנועה סוציאליסטית ושוויונית השואפת בכל מאודה לשיתוף פעולה עם האוכלוסיה הערבית, ולשלום איתה.
הלא-ציונות השמאלית הציעה מדינה דו-לאומית (`השומר הצעיר`) וזרם ציוני, אמנם זעיר, הציע את הגבלת העליה תוך הסכם עם העם השני (`ברית שלום`). המפלגה המרכזית בישוב הציעה פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים (מפא`י אחרי 67`). אולם, יש לזכור כי `השומר הצעיר` בתקופת המנדט היה בעד מדינה דו- לאומית, אבל בתנאי של שלושה תיקונים `קטנים`: א) המדינה הדו-לאומית תקום רק כאשר יושג רוב יהודי בארץ; ב) השלטון המנדטורי האנגלי יימשך במשך 20 שנה נוספות; ו-ג) אם הפלסטינים לא יסכימו לכך תהיה למעצמות הזכות לכפות זאת עליהם בכוח.
`ברית שלום`, ללא ספק הציונים המתקדמים ביותר, הציעו שוויון בשלטון תחת המנדט הבריטי כאשר היהודים היוו כ– 12 אחוז מתושבי הארץ. הם גם הסכימו להגבלת העליה כאשר יושג שוויון מספרי בין יהודים לערבים. בעבור דרישות שכאלה, שהערבים, כמובן, לא יכלו לקבל, הם הוקעו ביישוב (כולל `השומר הצעיר`) כבוגדים בציונות. ובסה`כ הם היו מיעוט שבמיעוט בציבור היהודי.
אך תפקידה החשוב של הציונות השמאלית היה לשכנע את החלק הפרוגרסיבי-ליברלי-סוציאליסטי בציבור כי הציונות היא אידיאולוגיה צודקת, וכי ישראל מוקפת אויבים שאינם מוכנים להכיר בכך. בפניהם ישראל צריכה להתגונן. השכנוע הזה הצליח מעל המשוער. וזו, מן הסתם, אחת הסיבות לכך שגם הציבור הליברלי בארץ משלים בלית ברירה עם הכיבוש מזה 62 שנה, ובוודאי שהוא לא יחלום אפילו להפגין נגד טבח מסוגו של `עופרת יצוקה`.
הציוניות של בובר
אחד האורים ותומים של הציונות המתונה וההומניסטית, כביכול, שהשפעתו על השמאל הציוני היתה עמוקה, היה מרטין בובר. טיעונו, שנציג כאן, מבהיר את מהותה של הציונות הזאת, ומגלה עליה אולי יותר מאשר התכוון בעצמו. בריאיון לאהוד בן עזר (`שאננים בציון`, 1987) בובר מבהיר את השקפתו הציונית.
הוא מתחיל עם הסיפור הבא: ` מספרים כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: שמעתי שיש בארץ ישראל תושבים ערבים. אם כן, הרי אין הצדק על צדנו!`; ובובר מתחיל להסביר: `אם נכונה אמרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. אקסימנדר (פילוסוף יווני מן המאה ה-4 לפנה`ס, ש.א.) סבר, כנראה, אפילו שעצם העובדה של מציאותנו האנושית יש בה עוול כלפי הווייתו של `הכול`. [...] על כל פנים אין חיים בלא השמדת חיים. אם נתבונן היטב, נראה כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את `מרחב מחייתו``. ולכן, מצדיק בובר: `בתקופת מפעל-התישבותנו, שהיה למעשה כיבוש בדרכי שלום, לא התכוונו הטובים שבינינו להישאר זכאים בעיני עצמם במלחמת קיום לאומית זו שלנו, לפי שבאנו להבטיח מקום לדורותינו הבאים, נאלצים היינו לצמצם את המקום לדורות הבאים של העם הערבי.
אני מניח שאדם נאור יזדעזע למקרא דבריו אלה של בובר, המחזיק בהילה של הומניסט דגול. בתמצית שבתמצית יש כאן אפילו סימני היכר של פשיזם – כלומר, הצדקת עוול של החזק כלפי החלש.
ויש כאן גם הצדקה (פילוסופית !) של השימוש בכוח ושל עוול. הלא, `החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול`. ואם כך, אין גם מי שצודק ומי שאינו צודק. בכלל בובר מצייר תמונה של ג`ונגל אנושי שבו `אין חיים בלא השמדת חיים!`
בובר גם לא נשאר כללי בעלמא, אלא דווקא ספציפי מאוד. הלא הוא עונה לטענה, שהיהודים באים לארץ שאינה ריקה. ועל כך הוא עונה, כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את `מרחב מחייתו. למען הסר ספק ביחס למי שהוא מתכוון, הוא מוסיף: נאלצים היינו לצמצם את המקום לדורות הבאים של העם הערבי. אבל המפעל הציוני הוא מעל לכול כאשר הוא קורא ל`טובים שבינינו` לא להישאר `זכאים בעיני עצמם`. הוא פונה אל הלא מעטים, כנראה, שלא יכלו להתייחס לנכבה בשוויון נפש. בובר חוזר גם על ההתחסדות הציונית המקובלת של `כיבוש בדרכי שלום`. נראה שהוא לא שמע על הנכבה של 48`.
בסיפור הזה מתגלה תופעה כפולה: הציונות ידעה עוד משחר ימיה שלסיפורו של זנגוויל אין כל בסיס, וכי פלסטינה אינה ארץ ריקה. אך מעל לכול, דברי בובר מבהירים היטב את מהות הציונות - שהיא כיבוש הארץ. מצמררים ממש הם דבריו על כיבוש `שטח המחיה`. האם בובר לא ידע שהוא משתמש בביטוי אידיאולוגי נאצי?
דבריו של בובר מעוררים במלוא עומקה את השאלה הניצבת בכותרת המאמר: האם יתכנו בכלל שלום או פיוס עם הפלסטינים? שכן, מדובר כאן על `שלילת שטח מחיה מן הדורות הבאים של הפלסטינים`.
בובר, ועל כך יש להודות לו, לא מתחמק מן הבעיה המרכזית של הציונות שהיא, צו כיבוש הארץ. הלא לכל האידיאולוגיה הציונית אין טעם בלי כיבוש הארץ. כל הסוגיות בוויכוח על הציונות וההיסטוריה היהודית שדשו בהן רבות מתמצות בשאלות הבאות: האם היהודים הם עם או עדה דתית, בעיקר? האם הם פרודוקטיביים או אנשי פרנסות אוויר? האם הם יכולים להתאזרח בארצות שבהן הם חיים, או לא? האם אלוהים בעצמו הוריש להם את הארץ? ואם היה בכלל גירוש של יהודים מן הארץ, וכתוצאה מכך - גלות בת 2000 שנה? אפילו לדיון על השואה אין, בעצם, כל חשיבות כשלעצמה באידיאולוגיה הציונית, אלא כהוכחה לצדקת כיבוש ויישוב הארץ. הלא אין ויכוח רציני עם הפלסטינים על היסטוריה יהודית – זו או אחרת. אינני יודע עד כמה היסטוריה זו מעניינת אותם, ואף אינני יודע אם היא צריכה להעסיק אותם במיוחד. יש וויכוח אחד והוא על כיבוש הארץ; על בואם של יהודים לפלסטינה ועל גירושם של רוב הפלסטינים ממנה ב-48`.
אדם אחר שצמח בחלק המתון של הציונות, והיה גם `פוסט-ציוני` שחשף הרבה מזוועות הכיבוש וגירוש הפלסטינים ב 48`, הוא בני מוריס. גם עליו אין לומר שהוא התחמק מן הבעיה היסודית של הציונות – הכיבוש, כאשר הוא נדחק לענות על שאלות הכיבוש והגירוש של הפלסטינים מארצם.
בריאיון עם ארי שביט, שעורר בזמנו רעש גדול, הוא התבטא כך: `לא הייתה קמה מדינה יהודית ללא עקירתם של אותם 700 אלף פלסטינים ...לכן, היה צורך לעקור אותם ...לנקות את העורף ולנקות את אזורי הגבול`. הוא גם קבע: יש נסיבות בהיסטוריה שבהן יש הצדקה לטיהור אתני`. והוא הוסיף: אי השלמת הטרנספר (ב-48` ע`י בן גוריון) היתה טעות`.
מוריס לא מסתפק בעבר, אלא גם משקיף לעתיד: `אם ישראל תגיע למצב של איום קיומי כמו ב-48` יכול להיות שהיא תיאלץ לפעול כמו שפעלה אז`. ולבסוף, בצורה פחות עדינה מזו של בובר, אבל בעלת אותה משמעות הוא אומר בפשטות: `אתה לא יכול לטגן חביתה בלי לשבור ביצים`.
ועוד דוגמה נוספת של איש שמאל ציוני ללא חת כמו זאב שטרנהל, שגם הוא דבק בכיבוש הארץ. וככה הוא כתב: `כיבוש הארץ עד 48` היה הכרחי וחיוני, ולכן גם צודק, כי היה בו כדי לממש את זכותם של היהודים לעצמאות ולהגדרה עצמית`. (מניין הוא שאב את הזכות לקבוע שזכות היהודים להגדרה עצמית מרשה להם לגרש את תושבי הארץ? הוא לא מגלה לנו.)
הציווי של כיבוש הארץ, או השתלטות על הארץ, היתה המטרה היסודית של כל ציוני: מימין עד שמאל, מהרצל ונורדאו, ז`בוטינסקי וויצמן, בן גוריון ובגין וממרטין בובר עד זאב שטרנהל.
אבל אין שום תירוץ שבעולם שיכול להצדיק גירוש של עם מאדמתו-מולדתו. זהו החטא הקדמון של הציונות כלפי העם הפלסטיני, שכל הפילוסופים מסוגו של מרטין בובר, או ההיסטוריונים מסוגם של מוריס ושטרנהל, לא יוכלו להעלים ולמחוק.
אין פלסטיני שיסכים לשלום ולפיוס עם ישראל בלי, שלפחות, יוחזרו כיבושי 67` ותיפטר בעיית הפליטים. גם פתרון שכזה הוא ויתור ענק מצדם של הפלסטינים.
הציבור הישראלי אינו מסוגל לבחור בשלום ובפיוס על בסיס זה. אף לא החלק המתון יותר. אמונתו הציונית מונעת ממנו לקחת אחריות על בעית הפליטים. ובאשר להחזרת כל שטחי הכיבוש של 67` הוא סומך על ממשלותיו שימצאו דרכים כיצד להימנע מכך, כמו בכל ששים ושתיים השנה עד כה. המסקנה העצובה היא, שאם השלום תלוי בישראל הסיכוי לשלום קטן ביותר. יש רק להוסיף, שלטווח היותר ארוך טמונה בכך גם סכנה גדולה לישראל עצמה.
עב |
