הנכבה – חשיבותה של האמת
11/05/2010 מאת Eyal Niv
הנכבה זאת לא השטות שנוהגים לומר לילדים בישראל, כאילו זה הכינוי של הערבים ל`אסון-הקמת-מדינת-ישראל`. הנכבה היא האסון הלאומי של יושבי הארץ הערבים שהתרחש ב-1947-8 (ואחריהן), שבו מחציתם מצאו את עצמם פליטים שבתיהם ורכושם הוחרמו בכוח, או מנועים מלשוב לבתיהם ומשוללים מכול כוח פוליטי.
אבל לפעמים, כשכבר יש דיון עובדתי פתוח על הנכבה, ומזכירים שמות של אנשים, מקומות ותאריכים, וכשמתייחסים באופן שקשה להתכחש לו לפרטים על מקומות שנהרסו או הוחרמו, ואנשים שגורשו, ישראלים רבים משתמשים בכמה תגובות נפוצות שדורשות מענה:
* `כן, אבל אילו ברירות כבר היו להם? הם היו חייבים לעשות מה שעשו… זה כורח היסטורי`
* `נכון, אבל היו כבר טיהורים אתניים בעבר, בעיקר בשעת-הקמתן של מדינות לאום, למה אנחנו שונים?`
* `אז מה אתה רוצה שנעשה? שנעזוב?`
* `ומה עם היהודים שגורשו מארצות ערב?`
אז חוץ מזה שמאחורי השאלות האלו מסתתרת קבלה של העובדות, התגובות האלו מביעות בעיקר פחד קיומי, ומגייסות אליהן מערך מגננתי שהוא לא-רלבנטי לשאלת האירועים עצמם. המגננה הזאת קושרת בין האפשרות להכיר במה שהתרחש, לבין ההקשר ההיסטורי שבו זה התרחש, או ההצדקות הפוליטיות, או ההשלכות שאולי אפשר למצוא לדברים. במילים אחרות, כל השאלות-תגובה האלו לא באמת רלבנטיות לעצם התרחשות האירועים.
לכן, התשובה לתגובות אלו צריכה להיות שזה לא משנה כרגע מה היו הברירות, או מה המשמעות של הדבר, או מה צריך להתרחש בשלב הבא. מה שמשנה זה קודם כל לדבר אמת מבוססת, ולברר מה היה, ומה משמעות הדבר על חיינו וחייהם של אחרים. הלוא מובן למדי שכדי לחיות טוב יותר עלינו לסיים את הסכסוך, וכדי לסיים את הסכסוך, צריך להבין את משמעותו האמיתית עבור הנוגעים בדבר, ולכן זה חשוב ביותר, ראשית-דבר, לדבר על העובדות, התמונות, העדויות והמסמכים, ולהכיר בזה שיש קורבנות שנוצרו בתהליך הקמת המדינה. זאת אומרת, לפני שנדון בשאלות שנגזרות מן האמת הזאת, כמו `מה יכול היה להתרחש אחרת`, או `מה צריך לעשות עכשיו`, עלינו קודם כל להכיר במה שהתרחש (ומתרחש), פשוט משום שזאת האמת, ולומר: `נכון, הארץ לא הייתה ריקה; נכון, היו גירושים ועוד גירושים, הפקעות, הריסות, טבחים, ירי בגבולות, טיוח וכו`; נכון היינו רחוקים מלהיות מושלמים, ואנחנו מתנצלים על כך ומקבלים אחריות על הדברים`. בוודאי היו לכך נסיבות היסטוריות שגרמו לדברים, ואולי אנחנו לא היחידים שעשו את זה, אבל זה לא מוריד מכך שאנחנו צריכים להפסיק להכחיש שקרה מה שקרה ולהביע נכונות לחקור, ללמוד וללמד את האמת, ולא רק לצעוק `להד`ם` באופן אוטומטי.
ההכרה הזאת פירושה גם לאפשר הנצחה וזיכרון, אבל – קודם כל – פירושה אמירת אמת. פירושה סוף לשטחיות, סוף להכחשה וסתימת-הפיות, סוף לדיון הפחדני מפני `תיק 48` וסוף להנצחת הסכסוך. פירושה לקבל שהעבר לא חייב להשפיע על העתיד, אך גם שהטראומות של העבר והאסונות הלאומיים שלנו אינם מוכחשים. כשם שאנחנו לא רוצים שיכחישו את האסון שלנו (וחוששים מהישנותו), אל לנו להכחיש את אסונותיהם של אחרים (שחוששים גם הם מן האפשרות שיחזרו שוב). הכרה כזאת תהיה בעלת עוצמה רבה ותאפשר לכולנו לשים את העבר מאחור, במקום מכובד, ולהתקדם יחד לעתיד אחר. פירושה גם לזכור ולכבד את הרגישות של הנושא והכאב הכרוך בו, וגם לחתור לפיוס היסטורי. אולי בהתנצלות פומבית, או בפיצוי, או בשיבה, או בכל דרך מוסכמת אחרת.
אבל קודם כל – חשוב לדבר על ההיסטוריה באופן פתוח ומקשיב, פשוט כי זאת האמת.
(ואפשר להתחיל בספרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, ונסמכים על מסמכי-ארכיונים ישראלים, כמו בני מוריס, תום שגב, הלל כהן ואבי שליים).
O
N |
