קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - אקטיביזם

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

40 שנה ל"מכתב השמיניסטים"


מאת: רענן פורשנר
בימת שמאל

2010 / 05 / 12
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7514

ב-28.4.70 שלחו 58 תלמידי תיכון – בעיקר מירושלים, ראשון-לציון ותל-אביב – מכתב לראש-הממשלה, גולדה מאיר, שנודע עד מהרה בשם - `מכתב השמיניסטים` (שמות נוספים בעיתונות: `מכתב השמיניות`, `מכתב ה-70`, `מכתב השמיניסטים מירושלים`). במכתב המתוקשר כתבו תלמידי התיכון: `אנו, החתומים מטה, תלמידי תיכון לפני גיוסם לצה`ל, אחרי שהממשלה דחתה את הסיכוי לשלום על-ידי דחיית נסיעתו של הד`ר נחום גולדמן, איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמא אין ברירה` (נוסח זה, שנשלח לתקשורת, שונה מהנוסח שנשלח לראש הממשלה.


ההקשר המיידי והחשוב ביותר למכתב השמיניסטים הוא `פרשת גולדמן` שהסעירה את התקשורת ואת הציבור הישראלי מאז התפרסמה בחודש אפריל 1970. מדובר היה ביוזמה למפגש בין נחום גולדמן מן ההסתדרות הציונית העולמית לבין נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. גולדמן פנה לממשלת ישראל בבקשה להכיר בנסיעתו, על מנת לקדם את השלום הישראלי-מצרי ולהפסיק את מלחמת ההתשה. גולדה מאיר התנגדה לנסיעה (`אם גולדמן ונאצר יעשו שלום – אז יהיה שלום בין גולדמן לנאצר`). דחיית היוזמה נתפסה בקרב חלק מהציבור הישראלי (וחותמי מכתב השמיניסטים ביניהם), כדחיית הסיכוי לשלום.

שמואל שם-טוב, מיוזמי המכתב, הסביר לשר החינוך יגאל אלון את פנייתם של כותבי המכתב לממשלה: `אנו חושבים שהממשלה אינה מספיק אקטיבית, היא נמצאת רוב הזמן בעמדה פסיבית, בעמדה שאינה יוזמת, בעמדה שמקבלת יוזמות. אנו חושבים שאנו צריכים להגיע באיזו שהיא דרך לשינוי הסטטוס-קוו הקיים`. כותבי המכתב הדגישו מספר פעמים כי פרשת גולדמן לא היתה אלא `עיתוי מתאים לבטא את מורת הרוח` שהיתה עוד קודם לכן. מכתב השמיניסטים הוביל למכתבים רבים למערכת, למספר רב של מכתבים נגדיים (תלמידי תיכון אשר הכריזו שהם מתנגדים למכתב) ולמספר מאמרי דעה. התגובות על מכתב השמיניסטים `הוצמדו` למספר נושאים אחרים אשר היו במרכזו של דיון ציבורי באותם ימים: דיונים על המחזה `מלכת אמבטיה`, תופעת השמאל באירופה ובארצות הברית, ודיונים כלליים על `מצב הנוער`. בנוסף לתגובה הציבורית התקשורתית, ימים ספורים לאחר פרסום המכתב זומנו החותמים לפגישה עם שר החינוך יגאל אלון, פגישה שהתקיימה לבסוף ב-5.5.70. הסיבה לפרסום הגדול שלו זכה המכתב מופיעה במכתב עצמו: היותם של הכותבים תלמידי תיכון `לפני גיוסם לצה`ל`.

מכתב השמיניסטים הראשון לא היה מכתב סרבנות, וחותמי המכתב השקיעו מאמץ רב כדי להדגיש כי ישרתו בצבא בכל תפקיד, ורצוי בתפקידי לוחמים. יחד עם זאת, ברור שכותבי המכתב מודעים לכוחם הפוליטי הגדול כאנשים העומדים להתגייס לצה`ל. בפגישה עם שר החינוך אמר שמואל שם-טוב: `אדוני השר, אתה חושב שאנו בתור תלמידים עדיף לנו לשרת בתעלה, או במקום אחר, בשעה שיש לנו ספק, ולו גם הקל שבקלים, שמדינת ישראל החמיצה הזדמנות, לא עשתה הכל בשביל השלום?`.

בעקבות פרשת גולדמן, השמיניסטים הציגו פקפוק מסוייג לגישת ה`אין ברירה` שרווחה סביבם. רק לאחר שממשלת ישראל תהיה כנה במאמצים להשגת שלום – ניתן יהיה לבחון באמת האם יש או אין ברירה. לכן, מנסחי המכתב כתבו את המשפט החשוב: `איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמא אין ברירה`.

המשפט, שעסק בגיוסם לצה`ל ובאפשרות המרומזת לסרבנות, עמד במרכז הדיון הציבורי על המכתב. המכתב אינו מכתב סרבנות, אך התלמידים מודעים לאפשרות ולא מורידים אותה מסדר היום (`אני מודה שיתכן והיו במכתב הזה כמה משפטים שעשויים להתפרש לשני הכיוונים`, אמר שמואל שם-טוב, אך מוסיף ומבהיר: `אנו נשרת בצה`ל, אנו נשרת במלוא כוחנו ובמלוא רצוננו, ואני מקווה שבהצלחה`). מלכתחילה נראה כי לא הייתה בכוונת החותמים לפעול כגוף פוליטי לאחר שליחת המכתב. אמנם התקשורת ראיינה אותם כקבוצה, אך לא מצאתי שום עדות לפעילות משותפת לאחר פגישתם עם שר החינוך בתחילת מאי. חיזוק נוסף לטענה זו נמצא בידיעה בעיתון “הארץ” (30.4.1970) תחת הכותרת: `מתקשים לאתר את חותמי מכתב התלמידים נגד מדיניות הממשלה` שבה נכתב, כי `יוזמי המכתב לא יוכלו לאסוף לפגישה את כל החתומים על העצומה (56), כי ההחתמה הייתה מקרית בבתי הספר ואין להם את כתובות החותמים`.

•שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, שלחנו – תלמידי ותלמידות תיכון (לאו דווקא תלמידי י`ב) מרחבי “הארץ” – `מכתב שמיניסטים` חדש (6.9.2001). במכתב מחינו על `המדיניות התוקפנית והגזענית של ממשלת ישראל ושל צבאה`, והודענו ש`נסרב לקחת חלק בפעולות דיכוי העם הפלסטיני`. שנה מאוחר יותר נשלח מכתב דומה ברוחו, ונוספו חתימות רבות ל-62 החתומים המקוריים. בין מכתב השמיניסטים של 1970 למכתב של 2001 עברו עוד (לפחות) שני מכתבי שמיניסטים, שתי תנועות סרבנות, שלוש מלחמות, שתי אינתיפאדות, שני הסכמי שלום, אינספור הסכמי ביניים ובעיקר, דבר אשר היווה את מרכז המכתב, עוד 30 שנות כיבוש בשטחים הפלסטיניים.

המכתב של 2001 ממשיך את המסורת של מכתבי המחאה של תלמידי התיכון שאותו התחיל מכתב השמיניסטים של 1970. מאז פרסומו של מכתב השמיניסטים הראשון נכתבו עוד שני מכתבי שמיניסטים גדולים (בשנת 1978 פורסם `מכתב ה-27` ומכתב נוסף פורסם בשנות השמונים), ומספר מכתבי שמיניסטים שעליהם חתומים בודדים. החל בשנת 1978 החלו המכתבים להיות שופר של הודעה על סרבנות לשרת בשטחים הכבושים. מנסחי מכתב השמיניסטים של 2001 היו מודעים למכתבים הקודמים. באתר שלנו כתבנו כי: `נזכרנו במסורת ארוכת השנים של `מכתבי שמיניסטים`; בני נוער לפני גיוס שכתבו לראשי ממשלות ישראל במחאה נגד מתקפתה המתמשכת נגד הפלסטינים. בני-נוער רבים התוודעו בתקופות שונות, וברמות שונות של הכרה ושל ידע היסטורי, לעובדות אותן מצליח המשטר להסתיר מעיני המבוגרים וקראו לפעולות להפסקת הכיבוש, הלוחמה וההרג`.

•חותמי המכתב של 1970 השקיעו מאמצים רבים על מנת להישאר בגבולות הקונצנזוס. במפגש עם יגאל אלון אמרו: `באים להדביק עלינו תווית, כאילו אנחנו אנשי רק`ח, אנשי `מצפן`, אנשי `השמאל החדש`. זו אינה צורה של ויכוח, ולדעתי חובתנו להגיב על כך`. במקביל, מתנגדי המכתב התאמצו להוציא אותם אל מחוץ לגבולות הקונצנזוס, כפי שנכתב באחד ממכתבי התגובה שנשלחו לגולדה מאיר על ידי שמיניסטים מראשון-לציון: `אנו דוחים בשאט נפש הפגנות של שי`ח, אנשי `מצפן` וכל גרורותיהם מבית ומחוץ, אנו בטוחים שזו קבוצה קטנה בקרב הנוער בישראל`.

מכתב השמיניסטים של 1970 עסק בנושא השלום. מכתב השמיניסטים של 2001 עסק בנושא הכיבוש. במכתב משנת 1970 לא מוזכרים הפלסטינים כלל, גם בראיונות בעיתונות הנושא כמעט ולא עולה. בפגישה עם השר אלון היחיד שהזכיר את המילה `פלשתינאים` היה אבי, שלפי התבטאויותיו ייתכן שהוא אותו צעיר חבר מצפן `מגודל שיער` שעליו דווח בעיתון (“מעריב”, 6.5.1970) כי השתתף בפגישה ו`לא תבעו ממנו לצאת` על אף `שלא הוזמן`. לעומת הדגש במכתב של 1970, בזה של שנת 2001 מוקדש רק משפט אחד לחברה הישראלית ולשלום: `פעולות אלה, לא זו בלבד שאינן לגיטימיות, הן גם לא משיגות את מטרתן המוצהרת - הגברת הביטחון האישי של אזרחי המדינה, ביטחון כזה יושג רק ע`י הסכם שלום צודק בין ממשלת ישראל לעם הפלסטיני`. רוב מוחלט של המכתב עוסק בתיאור `רמיסת זכויות האדם המתבצעות על ידי מדינת ישראל` בשטחים הכבושים. כלומר, על אף ההדגשה בתחילת המכתב כי אנו `בני נוער אשר גדלו וחונכו בארץ`, ועל אף הפניה `לבני גילנו ולחיילים בשירות סדיר, בקבע ובמילואים לנהוג כמונו` , המכתב לא נתפס כרלוונטי לדיון על ישראל ומצבה. נראה שמתוך הכרה בבעייתיות שבאי ההתייחסות לחברה הישראלית פנימה, הרחבנו מעט בנושא הזה, שנה מאוחר יותר, כאשר שלחנו מכתב נוסף, וכתבנו: `מציאות זו מובילה לסבל, פחד וייאוש המולידים פיגועי טרור. לפיכך, לא זו בלבד שהכיבוש אינו מוסרי, הוא גם פוגע בביטחונם של אזרחי ישראל ותושביה. ביטחון כזה יושג רק באמצעות שלום צודק בין הישראלים לפלסטינים.`

•על אף ההבדלים בין המכתבים, כל מכתבי השמיניסטים מאז 1970 מאפשרים לנו לבחון את היחס לשתי שאלות מעניינות בציבוריות הפוליטית הישראלית: שאלת היחס לסרבנות ושאלת היחס לפעילות פוליטית של צעירים.

היחס לסרבנות

`האיום המוסווה במכתבם, והברור יותר בשיחתם ברדיו, כי `לא יוכלו למלא כראוי את תפקידם בצה`ל`, עקב מה שנראה להם כהחמצת ההזדמנות לקידום השלום, מן הדין שיזעזע כל אזרח במדינה. מכאן רק צעד קטן קדימה לקראת הפגנות ברחובות כנגד הגיוס לצבא, כפי שקורה בארה`ב בעניין וייטנאם`, כתב עמיר אבי-יאיר במכתב מערכת ל”מעריב” (4.5.1970). מכתב זה הוא דוגמא לנושא העיקרי שבו עסקו התגובות הציבוריות ביחס למכתב השמיניסטים של 1970: האם החותמים יתגייסו או לא, והאם ראוי לגייסם ולאיזה תפקיד.

כאמור, מכתב השמיניסטים של 1970 לא היה מכתב סרבנות, וחברי המכתב דאגו להבהיר כי כל הבנה של המכתב ככזה המכריז שהם לא ייתגייסו היא - `חוסר הבנה`. גם התומכים המעטים של המכתב בתקשורת דאגו להסביר זאת: `רק דמגוגיה הורא-פטריוטית [כך במקור] יכולה לראות במכתבם של הצעירים את אשר אין בו, את הרתיעה-כביכול משירות מסור בצה`ל` (משה זרטל, למרחב, 7.5.1970). יחד עם זאת, איני מקבל את הגישה המעט מיתממת של חותמי המכתב, המתבטאת בדבריו של שמואל שם-טוב בפגישה עם יגאל אלון: `אני אישית לא מוצא בו כל כך הרבה פירושים`. כפי שאני מבין זאת, מנסחי המכתב הכניסו את נושא הגיוס לצה`ל למכתב על מנת להראות שהם מודעים לאפשרות של סירוב, אף אם לא בחרו בה ולא יבחרו בה. אין פלא שהתגובות הציבוריות עסקו בשאלה זו – בניסוחו של אבשלום קור במכתב ל”מעריב” (5.5.1970): השמיניסטים העלו את האפשרות ל`גיוס על תנאי` על-אף שלא מימשו אותה.

ברגע שהבהירו את כוונתם להתגייס, ואף ליחידות קרביות, עלתה ההצעה שלא לגייסם כלל. מדור המכתבים למערכת של “ידיעות אחרונות” מיום 5.5.70 פרסם תחת הכותרת `מכתב השמיניסטים – פתח להשתמטות` שלושה מכתבים (כולל אחד מאת חמישה חיילים), הקוראים לא לגייס את חותמי המכתב. עמיר אבי יאיר כתב מכתב ל”מעריב” (4.5.1970) תחת הכותרת `מכתב מזעזע`, וקרא לגייסם `להיות אנשי שירותים ביחידות עורפיות... כך שאי נכונותם למלא את תפקידם כראוי לא תפגע במורל של החיילים בקווי החזית`.
בניגוד גמור למכתב משנת 1970, המכתב משנת 2001 הוא מכתב סרבנות מוצהר. גם במקרה הזה עסקו מירב התגובות למכתב בהחלטה לסרב ובמשמעויותיה. בנוסף לשאלות שהועלו על היחס בין סרבנות ודמוקרטיה, דוגמא מייצגת לתגובות נגדנו ניתן למצוא במכתבו של אבינועם גרנות לעיתון “הארץ” (10.9.2001): `הם בחרו בדרך הקלה. הם מוחים, וחבריהם ילבשו שכפ`צים ויתמודדו עם המציאות הכאוטית של הסכסוך`. דרך נוספת שבה הודגשה החומרה שבסרבנות היה עימות תקשורתי בינינו לבין חיילים או שמיניסטים שרוצים להתגייס לקרבי, ובמקרים מסויימים עימותים עם הורים שילדיהם נהרגו בצבא. בניגוד לשמיניסטים של 1970, כלפי רובנו הסנקציה המוצעת של `אל תגייסו אותם` כלל לא הייתה סנקציה (להפך...), אבל בעיתונות הופיעו גם עצות כיצד יש לנהוג עם חותמי מכתב השמיניסטים של 2001: נסים יעיש כתב לעיתון “ידיעות אחרונות” (9.9.2001) כי, `על הצבא לנהוג בהם במלוא חומרת הדין`.


היחס לפעילות פוליטית של צעירים

כפעילות פוליטית המאגדת צעירים וצעירות, בכל עת שמתפרסם מכתב שמיניסטים, תגובות רבות מתמקדות בגיל החתומים על המכתב.

העובדה שהמכתב של 1970 לא היה מכתב סרבנות, ושהחתומים עליו יהיו עוד זמן קצר חיילים, הובילה לקריאה כי יש להקשיב לדעתם גם אם אין מסכימים לה. ב-28.4.1970 פורסמו שלושה מכתבים למערכת “ידיעות אחרונות” תחת הכותרת: `לתלמידים – זכות להביע את דעתם`. באחד מהם נכתב: `בעוד שנה שנתיים יהיו תלמידים אלה חיילים ואף מפקדים בצה`ל וזכותם לחופש הדעה ולהבעתם אינה נופלת מזו של `המבוגרים``.

דיון מעניין התרחש סביב השאלה מי `אשם` בפרסום המכתב. `המורים אשמים ולא התלמידים`, קראה כותרת מכתב למערכת “מעריב” מאת זאב אילוטוביץ (17.5.1970) שכתב: `חכמים אמרו שאין תלמידים גרועים, יש מורים גרועים... המורים צריכים לראות בזה אות אזהרה. הם ולא אחרים נכשלו במקרה זה`. מעניין כי תגובות דומות מאוד נכתבו בתגובה למכתב השמיניסטים של 2001. כך, למשל, כתב אבינועם גרנות (“הארץ”, 10.9.2001): `הבלבול שבו לוקים רבים מבני הנוער נובע, קודם כל, מכך שבית הספר איננו מתמודד עם הדילמות המוסריות והערכיות העולות ממצב החיכוך הנורא בינינו לבין הפלשתינאים ... מחנך אינו יכול ואינו רשאי להתחמק מהעיסוק בדילמות הקשות שמעלות [שמעלה] הסכסוך`.

העיסוק המרכזי בגילם של הכותבים נעשה על-ידי `עימות` רעיונותיהם של חותמי המכתבים אל מול שמיניסטים המתנגדים להם. הן המכתב משנת 1970 והן המכתב משנת 2001 הובילו למכתבים של שמיניסטים המתנגדים לעמדת חותמי המכתב. בשנת 1970 היו הרבה כותרות בעיתונים, יום אחר יום, המדווחות על היוזמות הללו: `תלמידי שמיניות התעוררו למחאה נגד `מכתב הכפירה` של שמטוב` (“ידיעות אחרונות”, 1.5.1970); `שמיניסטים מתל-אביב ומרלא`צ כתבו לג. מאיר` (“מעריב”, 3.5.1970); `גם שמיניסטים ממשואות יצחק כתבו לג. מאיר` (“מעריב”, 5.5.1970); `תלמידי תיכון בת`א שלחו מכתבי תמיכה בגולדה מאיר` (“מעריב”, 6.5.1970). בעיתון “מעריב” דיווחו על למעלה מ-1000 מכתבים מסוג זה שנשלחו לראש הממשלה. לתקופה מסויימת, היה נראה כי הדיון על מכתבי התגובה החליף את הדיון על המכתב עצמו. בתגובה למכתבי 2001 - 2002 נכתבו, ככל הידוע לי, שלושה מכתבי נגד: שני מכתבים של תלמידי תיכון (מבי`ס בליך ברמת-גן ומתיכון חדש בתל-אביב), ועצומה אינטרנטית. אבל הם כמעט ולא זכו לתהודה תקשורתית כלשהי.

תגובה ציבורית מעניינת, המשותפת לכל מכתבי השמיניסטים עד כה, היא הטענה שחתימה על מכתבי שמיניסטים נובעת מחוסר ידיעה של עובדות מסויימות. טענה זו מוצמדת לרוב לטענות בדבר `כשל חינוכי`, ולכן מפנים אותן בעיקר לצעירים. בהקשר הזה, מעניין לעיין בפרוטוקול הישיבה של חותמי מכתב השמיניסטים עם שר החינוך, יגאל אלון. בעוד שהנערים דיברו פוליטיקה, יגאל אלון דיבר היסטוריה. תגובות רבות התייחסו לחותמי המכתב כ`מבולבלים` ו`נבוכים`, ולמבולבלים יש להסביר את העובדות. הפגישה של השמיניסטים עם שר החינוך זכתה ב”ידיעות אחרונות” (6.5.1970) לכותרת: `אלון מסביר לשמיניסטים`.

חיים חפר הילל את השמיניסטים בהתייחסו אף הוא ל`בלבול` ול`מבוכה`:

`...ראשית כל מלה אחת לומר מוכרחים:

דעו לכם שזה לא מזיק לנו שאתם `נבוכים`

להפך! זה מפר את השקט הנוח, החם והעדין ...

זה טוב, שהרי רק בזכות כזאת מבוכה

עשתה הציונות בעם היהודי מהפכה...`

(`ידיעות אחרונות`, 26 ביוני 1970).

מכתב משנת 2001 זכה לתגובות דומות. שרת החינוך לימור לבנת אמרה עלינו שאנו `מיעוט קטן ומבולבל שלא מבחין בין תוקפן לקורבן`. מכתב למערכת `הארץ` מ-16.9.2001 מתבטא באופן זהה לתגובות על `חוסר ידיעת העובדות` שהופנו גם כלפי חותמי המכתב של 1970: `בתגובה למכתב השמיניסטים ברצוני להבהיר את הרקע לכמה אירועים היסטוריים, שממשלות ישראל הזניחו את הסברתם בכל התקופות`. בהמשך המכתב מתאר את ההיסטוריה של הסכסוך לפי ראיית הכותבת, ומסתיים במילים: `לא מרצוננו החופשי נקלענו למצב הנוכחי. `דיכוי העם הפלסטיני` שהשמיניסטים מדברים עליו הוא תוצאה של נסיבות שהעם בישראל נקלע אליהן בעל כורחו`. המכתב הזה, כמו גם חלק מהתגובות למכתב השמיניסטים מ-1970, מעביר את הדיון מן ההקשר הפוליטי העכשווי להקשר היסטורי.

•מאז פעילותנו במכתב השמיניסטים בשנים 2001 – 2004, נשלח מכתב חדש כמעט בכל שנה. שנה אחר שנה, צעירים וצעירות ממשיכים להכריז על סירובם לשרת את הכיבוש. מעבר לכך, ולא פחות חשוב, הם מצהירים על חשיבותה של פעילות פוליטית וציבורית של צעירים. התגובות הציבוריות מתייחסות לצעירים החתומים על המכתב כ`כשל חינוכי`, ומתעקשות שאם רק ילמדו אותם את ה`עובדות הנכונות` הם יבינו את טעותם.

כבכל פעילות פוליטית של צעירים, המשמעות של מכתבי השמיניסטים חורגת מהמכתב עצמו. וזאת, כיוון שמדובר בדרישה של נערות ונערים לקחת חלק בדיון הציבורי הישראלי, לשרטט את גבולות הדיון הפוליטי, להוביל את השיח הציבורי ולא רק להיות כפופים לו. מתנגדי הסרבנות דורשים `להוציא את הצבא מהדיון הפוליטי`. אבל ההתמודדות עם הגיוס לצבא היא הסיטואציה הפוליטית המשמעותית ביותר העומדת בפני צעירים בישראל, וגיוס לצבא הוא מעשה פוליטי לא פחות משמעותי מאשר הסירוב לגיוס. מכתבי השמיניסטים מכריחים את ציבור הצעירים המעורב בישראל להתמודד עם השאלה הפוליטית של גיוס לצבא.

בהנחה סבירה כי הכיבוש לא יסתיים בקרוב, יש לצפות, ככל הנראה, לקבוצה חדשה של צעירות וצעירים אשר ינסחו את מכתבם לראשי המדינה, ויודיעו על סירוב לקחת חלק במדיניות ההרג. פעילות זו, אשר במובנים רבים היא ייחודית למציאות של הנוער בישראל, היתה (כבר 40 שנה) ועודנה ההתארגנות הפוליטית המשמעותית ביותר שניתן לעשות בגילאי התיכון.

* הכותב מבקש להודות לד`ר ענת קדרון על ההזדמנות לבחינה מעמיקה של מכתב השמיניסטים 1970 והתגובות אליו.


רה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סיוע הומניטרי עכשיו!י
הפגנה בשגרירויות, בקריאה למדינות העולם להכיר בפלסטין
אוכל במקום פצצות: הפגנה בשגרירות ארה״ב בתל אביב! אומרות ״לא!״ לטבח בחסות ארה״ב, חימוש וחסינות דיפלומטית!