בשבוע שעבר התקיים במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע`ש כהן באוניברסיטת תל אביב ערב עיון בכותרת, `האנליטיקה של הכיבוש: לקראת פרדיגמה מחקרית חדשה?` אמנם הכותרת מסתיימת בסימן שאלה, אולם במהלך הדיון ריחף סימן קריאה גדול מעל הנחת מוצא משותפת לכמעט כל שמונת המשתתפים ושתי המשתתפות: הכיבוש, שנתפס בהגדרתו המשפטית כמצב זמני, מתאפיין כיום כמציאות קבועה. לכן פרדיגמת הכיבוש סיימה את תפקידה ויש למצוא לה חלופה, כלומר, מושג אנליטי חדש שישמש לחשיבה על המציאות המתהווה בשטחים הכבושים אך חומקת מהגדרות ידועות או מניסיונם של אחרים.
הערב עמד בסימן של מחווה לספרות האקדמית שראתה אור בשלוש השנים האחרונות על הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, ובעיקר לספריהם של איל ויצמן (שלא נכח בדיון), ניב גורדון, אריאלה אזולאי ועדי אופיר, ביחד ולחוד. בצדק העיר על כך עו`ד חסן ג`בארין, מנהל המרכז המשפטי לזכויות - עדאלה, שהדיבור על `שטחים פלסטיניים בגדה וברצועת עזה` מניח שטח ישראלי מובהק בגבולות 48` המחוקים. הנחה זו, טען ג`בארין, אינה מתיישבת עם ההצעה למדינה דו-לאומית של כל אזרחיה, מן הים עד הירדן, שחלק ניכר מהדוברים ומהנוכחים באולם הצפוף תומכים בה, אם מתוך השלמה עם המציאות או ממניעים אידאולוגיים.
בהזמנה לערב העיון הוצגה הספרות האקדמית אודות הכיבוש כמחוללת `גוף ידע חדש [...], ידע שמפרש את הכיבוש מחדש כמערך שליטה ממוסד וכצורת משטר מובחנת`, וכ`פרויקט אינטלקטואלי שאפתני`. אך כפי שהעירה דלית באום, אקטיביסטית פמיניסטית ומרצה במוסדות אקדמיים, גוף הידע האקדמי הוא לא היחיד, ובוודאי שלא הבולט, בידע `החדש` המצטבר על הכיבוש הישראלי. היא הזכירה את הארגונים העוסקים בתיעוד המצב בשטחים הכבושים ובניתוח הנתונים כחלק מהותי מפעילותם. היא ציינה ששיח הכיבוש חייב את התגבשותו לאקטיביזם הפוליטי שבו יש נוכחות מובהקת לפעילות הפמיניסטית וטענה, שבעוד שהאקדמיה נוטה לשחזר ידע בהסתמכות על תיאוריות ידועות, פעילות השטח מייצרת ידע חדש באמת תוך ניסיון להשתחרר ממודלים קודמים וידועים. חשוב לציין, שההתעלמות המוחלטת בערב מסוג זה מתרומתם העצומה של עיתונאים כמו עמירה הס או גדעון לוי (ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל - `אדוני הארץ` - הוזכר בחטף), ושל בלוגים ואתרי אינטרנט, למחקר האקדמי, הותירה - ולא רק בי - תחושה כבדה של אכזבה. הרי גם הספרות המחקרית שעמדה במרכז הדיון לא נכתבה כולה במסגרת עבודתם המדעית של המחברים, ובמובנים רבים אף היא אופן של פעילות פוליטית. רוב הכותבים נעים בחופשיות על הציר העובר בין עולמם האקדמי למרחב האקטיביסטי, ובמרבית הזמן הם מתקשים להפריד בין התיאורטי לפרקטי, כפי שהעיר ניב גורדון. לכן, ארגון ערב כזה תוך העמדת גבולות הפרדה ברורים בין חשיבה מדעית `טהורה`, כביכול, למחשבה המעשית, העוסקת בדרכי ההתנגדות והתגובה ל`מצב`, מחמיצה את החשוב מכול: הצורך בשידוד מערכות רעיוני ומעשי, מתוך שיתוף פעולה של כל הכוחות הפועלים נגד הכיבוש ושואפים לכינון מדינה דמוקרטית, שוויונית וצודקת.
בין הנוכחים באולם היו לא מעטים שהתראו אך באותו הבוקר בפתחו של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, שם הפגינו ערבים ויהודים, פעילי שטח ואקדמאים, נגד הרדיפה הפוליטית אחרי פעילים ערבים בארץ ובתמיכה באמיר מח`ול והד`ר עומר סעיד העצורים בידי השב`כ. הסיסמאות שנכתבו בחופזה, ואלו שנצעקו בגרון ניחר בשתי השפות, דווקא הדגישו את נוכחות הכיבוש לא רק בשטחים אלא גם בישראל עצמה. קראו לו איך שתקראו, אבל יחס הכובש לנכבש, שעוצב בשנות הכיבוש בשטחים, מופעל עתה כלפי אזרחי המדינה הערבים. הציבור היהודי תומך ברובו בהגבלות על חופש הביטוי ועל החרויות הפוליטיות של אזרחי המדינה הלא ציונים, והצידוק הביטחוני יוצא תמיד מכל הסקרים כבלתי מנוצח. הכיבוש מנקודת ראותו של מיעוט נרדף אינו מושג טכני או משפטי המגדיר מצב זמני, אלא ישות חונקת שממשותה הקבועה בחייו ניתנת לתיאור פלסטי.
הדיון בחילופי הפרדיגמות נגע בשאלות כגון, לאן אנחנו הולכים? איך לכנות את מה שמתהווה כיום בין הים לירדן? האם פרדיגמת הסכסוך (וממתי לחשב אותו: סוף המאה ה-19? שנות ה-30 של המאה ה-20?) רלוונטית עדיין ככלי לניתוח המצב? ואם פרדיגמת הכיבוש של 67` סיימה את תפקידה איזו חלופה נמצא לה? והאם המציאות הכמו-קבועה (`קווזי-קבועה` בפי מירון בנבנישתי) ניתנת להמשגה המאפשרת עשייה פוליטית.
בנבנישתי, הקורא זה שנים לשמאל לזנוח את המודל כובש-נכבש ולאמץ את מודל המשטר הדו-לאומי הקיים, למעשה, בשטחים טען שאנחנו חסרים כלים מושגיים שיאפשרו ניתוח מושכל של המציאות המתהווה בין הים לירדן. ואילו אורן יפתחאל תהה מדוע לזנוח מושגים ישנים שצברו במהלך השנים כוח משלהם וציין, כי לא תמיד נחוצה פרדיגמה חדשה. הוא הציע לחקור את משטר האפרטהייד במסגרת פרדיגמת האתנוקרטיה היהודית, המתבססת מאז 48` על `הישג` הנכבה, שנוסחה על ידו.
האם פרדיגמה חדשה צריכה לקחת בחשבון את כושר הספיגה או העיכול של הציבור היהודי או, אולי, להצביע על כיווני פעולה למתנגדי הכיבוש? ואיזו משמעות יש בכלל לפרדיגמה היוצאת מבית היוצר הישראלי בלי שישותפו בה אינטלקטואלים ואקטיביסטים פלסטינים? פרדיגמת האפרטהייד, לדוגמה, שאומצה על ידי המצדדים בחרם על ישראל (תנועת ה-BDS) מתגלה כצעד נכון מצדם לערעור מעמדה הבינלאומי. אך איזה ערך ימצאו בה ארגוני הזכויות והסיוע ההומניטרי הפועלים בשטחים הכבושים?
מתברר אפוא ששאלת הפרדיגמה היא שאלה לא אקדמית כלל בתפיסתם של אנשי המעשה, ולא מהיום. נזכרתי בערב אחר שהתקיים בעניין זה עוד בינואר 2009, ביפו, מטעם הארגון רופאים לזכויות אדם. הכינוס אורגן בדחיפות עקב מצוקתם הגוברת של פעילים בארגוני הזכויות במשטר ההפרדה המקשה על גישתם לשטחים הכבושים ופוגע בשיתוף הפעולה הכה חיוני לעבודתם עם עמיתיהם הפלסטינים. בחיפוש שלהם אחר הגדרות חדשות ל`מצב` הם מבקשים למצוא כלי עבודה יעיל ומועיל. ארגוני הזכויות חייבים לפתח כישורי הסתגלות גבוהים למציאות המשתנה, וגמישות מחשבתית העוזרת לגשר בין עקרונות מוסריים או רעיוניים ובין ההכרח להתפשר עליהם לשם ביצוע עבודתם. קצת קשה להודות בכך, אולם הניסיון מלמד שאפשר להסתגל לכל מצב, ואיכשהו לחיות אתו, אם במסגרת הפרדיגמה או מחוץ לה.
באותו ערב תיאר עו`ד מיכאל ספרד את מה שהוגדר בפיו כ`בועה של המשפט הישראלי` שנוצרה בשטחים הכבושים לאחר ש`גדר משפטית` הולבשה על גדר ההפרדה הפיזית. איך, הוא נשאל על ידי הפעילים, אפשר להמשיך ולסייע לפלסטינים במשטר ההפרדה המתקבע בשטחים בלי לקחת חלק במה שמסתמן כמתן הכשר לנירמול הכיבוש (בהעדר מושג מתאים אחר, בינתיים). ספרד ענה, שצריך לפתח תודעה פוליטית ולחדד אותה ביחס לפעילות, ויחד עם זאת להמשיך ולטפל בבני האדם הזקוקים לסיוע ומבקשים אותו. תשובתו, ההגיונית כשלעצמה, הציעה, לאמיתו של דבר, את בבואת ההיגיון המנחה את השיטה הישראלית או, כדבריו, הליכה על הסף בתוך ה-shit; דחייה לאין קץ של פיתרון מוסכם לסכסוך ויצירת מצבים של כמעט קטסטרופה הומניטרית. ארגוני הזכויות והסיוע, מצדם, מסייעים במניעת הקטסטרופה בגבולות השיטה ומתוך מודעות כואבת להליכתם שלהם על הסף באותו ה- shit. גם עדי אופיר, הדובר השני באותו הערב, תיאר את הארגונים כחלק מובנה בשיטה המועידה להם תפקיד של ספקי חמצן למשטר הכיבוש בעצם פעילותם למניעת אסונות הומניטריים. מילות עידוד, אתם מבינים, לא מצאנו באותו ערב ביפו.
כך שבדיון שהתקיים באוניברסיטת תל אביב לא נחשפו כיוונים חדשים או בלתי ידועים בשאלת החלופות לפרדיגמת הכיבוש, ולא הושגה הסכמה ביחס למודל זה או אחר. גם אם ברור לכולנו שהכיבוש איבד את הרלוונטיות שלו כמושג המאפיין את השליטה הישראלית בשטחים וכמכשיר אנליטי לחשיבה עליה, נתקשה למצוא לו מחליף ראוי. הכיבוש כמושג רב מימדי סיפק מצע רחב לקבוצות השונות השותפות למאבק נגדו. לישראלים רבים, גם מן השמאל, הוא נוח מפני שהוא מייצג מצב זמני המאפשר להם לשגות באשליות; לאקטיביסטים בתנועת ההתנגדות הפלסטינית הוא מסמל מטרה ברורה ומוגדרת למאבק; נשים בשחור הקוראות זה למעלה מארבעים שנה: `די לכיבוש!` מזהות אותו כ`דיכוי הגדול`, פטריארכלי וכוחני לא רק בנסיבות הפוליטיות אלא גם בהקשר של יחסי הכוח הבין-מגדריים; ולפלסטיני שאמר בהפגנה סוערת שהוא `מזיין את הכיבוש` כשהוא משליך אבנים לעבר גדר ההפרדה הוא מסמל בדיוק את ההיפך - את הישות הציונית הפוסקת את רגליה במטרה לבולעו ולהעלימו. ושאלת השאלות, האם יימצא לו תחליף ראוי בסיסמה הידועה: כיבוש...לא! שלום..(עוד מושג שנשלח למחסן הגרוטאות )..כן! ?
יכ |
