קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שיא החוצפה

מאת אורלי נוי
העוקץ
19.05.2010
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4800

ישנו ז`אנר מוכר של בדיחות ילדים, העונות על השאלה `מהו שיא החוצפה?`, למשל לבקש מסרק מאדם קרח. דומה כי הפעם, מועצת יש`ע התעלתה על כולן והציבה רף חדש לשיאי החוצפה הידועים, בקובעה כי ההחלטה הפלסטינית להחרים את מוצרי ההתנחלויות היא `טרור כלכלי`, לא פחות.

לקרוא ולא להאמין: אותם אלה שמתפתחים ומשגשגים שנים על האדמות הפלסטיניות השדודות, תוך ניצול משאבי הטבע והמשאבים האנושיים המקומיים, מתקוממים בזעקת הקוזאק הנגזל נוכח ההחלטה הפלסטינית שלא לתרום עוד לכלכלת המתנחלים.

תחושות העליונות והאדנות שטיפחו המתנחלים בקרבם במשך השנים מקבלות בכל פעם ביטוי בוטה ומופרך יותר (ודי להזכיר את דרישתם של מתנחלי גוש קטיף המפונים לקבל פיצויים על `אובדן משאבי טבע`, בהתייחסם לכוח העבודה הפלסטיני הזול שהשאירו מאחור), וכמובן שיש מקום לדבר על מי מפעיל את הטרור האמיתי בשטחים הכבושים. אבל האמת היא שהציבור הישראלי הרחב צריך להיות אסיר תודה כלפי ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, על חרם מוצרי ההתנחלויות בשל שלושה טעמים עיקריים:


ראשית, החלטה זו היא נדבך חשוב נוסף במדיניות המאבק הלא-אלים שאבו מאזן ופיאד מובילים בנחישות. בהנחה כי הפלסטינים לא יוותרו על מאבקם לסיום הכיבוש ולא יקבעו את `שתי גדות לירדן` כהמנונם הרשמי, המאבק הכלכלי הוא אחת האלטרנטיבות האפקטיביות ביותר למאבק המזוין. לישראלי קשה היום מהפריפריה, שאין לו חלק בשפע ממנו נהנים אדוני ההתנחלויות, אין כל אינטרס להוסיף את הפחד מפני פיגועים לרשימת דאגותיו הקיומיות רק בכדי להגן על כיסם העמוק של המתנחלים.

שנית, יש מקום להודות לפיאד על ההבחנה הנאצלת מבחינתו בין מוצרי התנחלויות לבין מוצרים ישראליים בכלל. נכון הוא שהשוק הפלסטיני הוא שוק שבוי במובנים רבים ואיננו מסוגל, גם לו רצה, להתנתק לחלוטין מהתוצרת הישראלית. אך בהחלטתו זו נתן פיאד את הלגיטימציה הרשמית לישראל שבגבולות הקו הירוק, ובכך הוכיח פעם נוספת כי המנטרה הישראלית בדבר ה`אין פרטנר` הינה מופרכת וחסרת בסיס. יש פרטנר, והוא מנסה לבנות את יסודות מדינתו-לעתיד תחת תנאים בלתי אפשריים של כיבוש דורסני וחסר עכבות. במסגרת זו, הוא מפעיל שיקול דעת בסיסי שדווקא הציבור הישראלי אמור להתחבר אליו יותר מכל: האיסור על קיום קשרי מסחר עם ישות אויב. מבחינת הציבור הישראלי, האיסור על קיום קשרים כלכליים עם איראן, סוריה או מדינות עוינות אחרות נראה מובן מאליו והכרחי; מדוע לא ינקטו הפלסטינים במדיניות דומה כנגד ההתנחלויות אשר אינן רק מהוות איום תיאורטי עליהם אלא מונעות בהווייתן את עצם כינונה של מדינת פלסטין?

שלישית, חשוב להדגיש כי מוצרי ההתנחלויות הם רק אפס קצהו של כלכלת כיבוש ענפה, שבה מעורבות חברות מסחריות ישראליות ובינלאומיות בעסקאות נדל`ן ופיתוח תשתיות בשטחים, בניית חומות, מחסומים וגדרות על אדמה פלסטינית, פיתוח ומכירה של ציוד ייעודי לשליטה באוכלוסייה האזרחית בשטחים ודיכוייה ועוד, תוך כדי הפרה בוטה ומתמשכת של זכויות האדם בשטחים. אלה מתועדות באופן חלקי במסגרת הפרוייקט `מי מרוויח מהכיבוש` שמקיימת קואליציית נשים לשלום. לכל אחת ואחת מהחברות המתועדות בפרוייקט, ולרבות נוספות שטרם נכללו במאגר מידע זה, יש תרומה לביסוס הכיבוש והעמקתו.

ההחלטה הפלסטינית להגביל את החרם הכלכלי לתוצרת ההתנחלויות הינה מחווה של מתינות ושל רצון טוב, שאסור שתילקח כמובנת מאליה. למעשה, הנטייה בעולם כיום יותר ויותר היא לא לעשות את ההבחנה בין ההתנחלויות בשטחים הכבושים, לבין מדינת ישראל שמטפחת אותם ומאפשרת להם לשגשג, וביטול הופעתו של אלביס קוסטלו בארץ היא רק דוגמה אחת לכך. בין אם מתוך בחירה או מתוך אילוץ, פיאד מאפשר בהחלטתו למדינת ישראל להמשיך ולרחוץ בניקיון כפיה, כאילו ההתנחלויות הן תופעת טבע שפשוט הכה בגדה המערבית, ולא זרועה הארוכה של המדינה שמדשנת אותם שנים.


חרם הוא רק אחד הכלים האפשריים להתמודד עם הפן הכלכלי של הכיבוש, וישנן דרכים נוספות אשר ראוי שילובנו במסגרת דיון ציבורי שנחוץ מאד לקיימו. אך עד אז, ראוי שלא כל בית פלסטיני, אלא גם כל משפחה ישראלית תצטייד ברשימת מוצרי ההתנחלויות ותטיל עליה חרם מוחלט, לא רק מכיוון שזהו המעשה המוסרי המינימאלי המתבקש לעשות, אלא מפני שגם לשפיות יש לעתים ערך. אפילו בישראל.

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.