מעצרם של מנהל איתיג`אה אמיר מחול ושל עומר סעיד מבל`ד הוא איתות נוסף למה שכינינו לפני שנה `סוף החגיגה`. בתמיכת רוב עצום של ציבור הבוחרים, עושה הממשלה הימנית ביותר שידעה מדינת ישראל סדר. סדר חדש-ישן: חדש, כי הוא בא אחרי למעלה משני עשורים של ליברליזציה של המערכת הפוליטית הישראלית, פלורליזם אידיאולוגי ושיפור מסוים במעמדו של המיעוט הערבי בישראל. האמת היא שאהוד ברק הוא זה שבישר את סוף החגיגה, כבר באוקטובר 2000, כשאיים על האזרחים הערבים שניתן להחזירם לעידן הממשל הצבאי הידוע לשמצה.
סדר ישן, כי, כהבטחתו של אהוד ברק, הוא מחזיר אותנו, את כולנו, לאותו עידן של הממשל הצבאי, בו האזרחים הפלסטינים היו לאויב מבפנים עליו יש לפקח על ידי `הממונים לענייני ערבים`, נוכחות גורפת של השב`כ, צווי ריתוק ומעצרים מנהלים.
ההאשמות המועלות נגד השניים מגוחכות, ומבלי לדעת דבר על הראיות כביכול הקיימות נגדם, אומר באופן חד-משמעי: הם לא ריגלו ולא מסרו מידע לאיש. ייתכן שבמהלך כנס זה או אחר, הם פגשו ושוחחו עם פעילים לבנונים המקורבים או אף מקושרים לחזבאללה, כפי שעשו עשרות פעילים ישראליים, ערבים ויהודים, לפניהם. ומה מצפים הפוליטיקאים הישראלים? שיפנו עורף לפעילים של אחת המפלגות הלבנוניות החשובות ביותר? שיפגינו הזדהות עם מדיניות החרם של ממשלת ישראל, כשכל בר-בי-רב יודע שביום מן הימים גם נציגיה יעשו זאת?
כל הפרשה הזאת מזכירה את ההעמדה לדין של מתי פלד ויעקב ארנון ז`ל, ויבלח`א אורי אבנרי, עם נציגי אש`ף בשנות השמונים... ואת ביטול משפטם לאחר תחילת תהליך אוסלו. החלפות דעות איננה רק עניין לגיטימי, אלא חובה פוליטית לכל מי שמעוניין להכיר את המציאות הפוליטית הסובבת אותנו על מנת להשפיע עליה. אסור היה לדבר עם אש`ף, וטוב שפעילים עשו זאת למרות האיסור. אסור לדבר עם אנשי חיזבאללה? כל עוד אין חוק מפורש שאוסר זאת (כפי שקרה, באיחור, לגבי אש`ף) מותר. ובאשר ל`העברת מידע`, קל להבין שהמושג הזה חסר כל ממשות: כל שיחה על המצב המדיני או החברתי בישראל הוא בבחינת `העברת מידע`, ועל מנת להתרחק מכתב-אישום, האם נדרשים אנו לסתום את הפה ולהפסיק לכתוב כתבות? מתברר כי תשובתה של ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן היא `כן!`, כפי שמעידה פרשה נוספת – פרשת ענת קם.
העיתונאית ענת קם חשודה בימים אלה בהעברת מידע סודי לעיתונאי ישראלי אחר, ועל פי העיתונות מתכוונים להגיש נגדה כתב אישום חמור (מדברים אפילו על ריגול) על כך שהעבירה תצלומי מסמכים צבאיים המעידים על תכנון מעשי רצח נגד פעילים פלסטינים בתחילת העשור הקודם. מאמרים אלה אמורים היו להתפרסם בעיתונות הישראלית.
במדינה מתוקנת, היו שני העיתונאים הללו מקבלים על חשיפת פשעי מלחמה גם פרס פוליצר וגם פרס של האגודה לזכויות האזרח, אלא שישראל איננה מדינה מתוקנת, ובשנים האחרונות חוזרת להיות מדינת ממשל צבאי, בה השב`כ והמשטרה מתווים מחדש את הקו המפריד בין חוקי ללא-חוקי בכל הנוגע לחופש הביטוי והמפגש. זאת ועוד:, על-פי דיווח סנגוריו של אמיר מחול, חודשה מדיניות העינויים (בצורת `לחץ פיזי מתון`) שנאסרה על ידי בג`צ והופסקה לתקופה.
בהתמודדות עם חוליות העוסקות במאבק מזוין, הראו שלטונות הבטחון שניתן להחליף עינויים בעבודה מודיעינית קשה. זה דורש אמנם מאמצים קשים, אבל אפשרי. בחקירת פעילים פוליטיים כד`ר עומר סעיד או אמיר מחול, האמונים על זכות השתיקה, הפעלת לחצים הוא חלק בלתי-נפרד מהחקירה.
נראה כי בהדרגה חוזרים הימים הנוראים של הממשל הצבאי. ואין זה מקרה, כי ישנם קווי דמיון משותפים בין שתי התקופות. בשנות החמישים והשישים היתה מדינת ישראל מדינה במצור ובמלחמה עם כל סביבתה הערבית, ועל כן נחוץ היה להגביל את חירויות היסוד של האוכלוסייה הערבית שנתפשה כגייס חמישי בלב המדינה. היום, ובעיקר מאז הטבח בעזה, נמצאת שוב מדינת ישראל בבדידות בזירה הבינלאומית, ועל כן חיוני להשתיק את האופוזיציה הפנימית, ובראש וראשונה את האוכלוסייה הערבית המצוירת בעקביות על-ידי הפוליטיקאים של הימין כאויב מבפנים וכגייס חמישי. קיים חשש ממשי שפרשת מחול וסעיד מבשרת צעדים נוספים של דיכוי פוליטי ושל סתימת פיות.
עב
|
