אם לא היינו ישראלים, אם תשע הספינות הנושאות 800 שוחרי שלום מ-40 מדינות היו מפליגות עם סיוע הומניטרי לאוכלוסיה כלואה של מיליון וחצי בני אדם במדינה אחרת - נאמר האיטי - המשט שעושה את דרכו לעזה היה זוכה לשבחים כאירוע חשוב מאין כמותו, וממשלת ישראל היתה תורמת עוד 50 טונות של מזון ואספקה ובריגדה של מתנדבים מטעם ארגון `לתת`. אבל אנחנו ישראלים, והעובדה שמבצע כזה יצא לדרך נגד מצור שהטלנו לפני שלוש שנים על אוכלוסייה אזרחית (למעשה, המצור התחיל בסוף שנות השמונים) אמור לגרום לכולנו להרהר בשאלה הבאה: איך אנחנו והמדינה שלנו הגענו למצב העגום הזה? איך מדינת ה`אור לגויים` הפכה לאחת המדינות המדכאות ביותר על פני כדור הארץ, שחשופה למחאות בינלאומיות כמו המשט הזה?
המשט יצא לדרכו כשבפיו כמה מסרים, ובראש ובראשונה מסר המיועד לממשלת ישראל: הסירו את המצור על עזה! האם אנחנו בכלל זוכרים מדוע הוטל המצור? לא בגלל ירי של טילים, אלא בגלל שהפלסטינים הצביעו בצורה שלא אהבנו ובחרו בממשלת חמאס. יש לזכור שהיתה זו ישראל שהתעקשה, וכשהבחירות הביאו לתוצאות שלא אהבנו הטלנו את המצור, בתמיכת ארה`ב ואירופה.
על פי החוק הבינלאומי המצור הוא בלתי חוקי בעליל, וכל מי שחושב ששלטון החוק וזכויות אדם הם המתכון היחיד לעולם טוב יותר חייב להצטרף לקריאת המשט להסרת המצור. אסור שאזרחים יפלו קורבן למתקפות צבאיות ופוליטיות כפי שמתרחש בעזה (וכפי שקבע דו`ח גולדסטון), ואסור שייענשו בגלל המדיניות של הנהגתם הפוליטית. עצם הרעיון שניתן להוריד אנשים על ברכיהם ולאלץ אותם לקבל שליטה זרה ותמידית על חייהם הוא לא מוסרי ואף עשוי להביא לתוצאה הפוכה. כפי שמראה המצב בעזה, מדיניות זו רק חיזקה את ההתנגדות לכיבוש (ואכן, אנחנו בישראל טוענים לא פעם שאם יוטלו עלינו סנקציות בינלאומיות האמונה שלנו בצדקת דרכינו רק תגבר).
המסר השני של המשט הוא הצורך הדחוף לתת מענה למצב ההומניטרי בעזה. הממשלה שלנו - במסגרת מדיניות שמזכירה משטרים אחרים בעבר שגרמו לתת-תזונה מכוונת של יהודים - הטילה משטר של `ספירת קלוריות` על אוכלוסיית עזה, הכולל קביעת `דיאטה מינימלית` על מיליון וחצי בני אדם שמקבלים כ-850 קלוריות ביום, פחות מחצי מהכמות היומית המומלצת (דב וייסגלס התבדח ש`זה כמו פגישה עם דיאטטיקן. אנחנו צריכים לגרום לפלסטינים לאבד משקל, אבל לא להרעיב אותם למוות`). קפה נמס, בשר טרי, אורז, שעועית, תבלינים, דבש, שוקולד, ריבה, בננות, כוסברה ופסטה, לצד הרבה מוצרים נוספים, נחשבים בעיני ישראל כ`מאכלי מותרות` עבור תושבי עזה. כל זה היה יכול להיות מצחיק לולא העובדה שיותר מ-10% מהילדים בעזה, כך על פי ארגון הבריאות העולמי, סובלים מתת-תזונה כרונית. שני שליש מאוכלוסיית עזה עומדת על סף רעב מדי יום.
עזה כיום היא אזור מלחמה שעדיין לא שוקם. לפני זמן רב השמידה ישראל את מערכת הביוב, כך ששטפונות ביוב קבועים פוגעים בקהילות שלמות ואף גורמות למקרי טביעה. שפכים לא מטוהרים שזורמים לים התיכון זיהמו את האזורים היחידים בים בהם מורשים הפלסטינים לדוג, אך חיל הים הישראלי יורה על דייגים שמנסים להגיע למים נקיים יותר במרחק קילומטרים ספורים. ישראל השמידה גם את תחנת הכוח היחידה ברצועה, והפסקות חשמל הן עניין שבשגרה. זאת ועוד, ישראל אינה מאפשרת להכניס לעזה כמויות מספקות של דלק, מדיניות בעלת השלכות חמורות על בתי החולים. לעזתים גם אין איפה לגור – יותר מ-2,400 בתים נהרסו בפלישה הישראלית בשנה שעברה, ובגלל האיסור על יבוא חומרי בנייה אין אפשרות לפלסטינים לשקם אותם. לכן, המשט מביא עמו 10,000 טונות של אספקה הומניטרית: מבנים ניידים, גני משחקים לילדים, מלט, פלדה וחומרים אחרים, ציוד רפואי ותרופות וציוד לבתי ספר – טיפה בים של מה שנחוץ במציאות. רשימה זו עצמה היא כתב הרשעה נגד המדיניות שלנו.
אנחנו יודעים שאנחנו חיים בסביבה שבה המידע נשלט והמציאות מוגדרת בשבילנו. אנחנו יודעים שהממשלה שלנו מסבירה את כל מה שהיא עושה בשיקולי `ביטחון` כדי שנקבל את ההסבר הזה מבלי לפקפק בו. אבל עלינו להבין עובדה בסיסית לגבי המציאות: ארבעה מיליון פלסטינים חיים תחת כיבוש שאותו טיפחנו ב-43 השנים האחרונות, כיבוש ששלל מהם את זכויותיהם הבסיסיות (כמו הזכות לבחור במנהיגים הפוליטיים), לקח מהם את אדמתם ובתיהם (ממשלות ישראל הרסו כ-24 אלף בתים פלסטיניים בשטחים מאז 1967), הפך אותם לאוכלוסייה ענייה ובמקרה של עזה, כלא אותם, פשוטו כמשמעו.
ההנהגה הפוליטית נמנעת מלהשתמש במונח `כיבוש` (הממשלה שלנו אף מכחישה שהוא קיים), וממעיטה בהשפעת ההתנחלויות, הכבישים הנפרדים, חומת ההפרדה, מאות המחסומים. רובנו חיים ב`בועה` משגשגת, ולא רואים או קשובים לסבל של הפלסטינים. אך זוהי לא המציאות.
ולכן המסר השלישי של המשט מכוון אלינו, לציבור הישראלי: עלינו ליטול אחריות על המדיניות של הממשלה שלנו! משתתפי המשט הם לא `אנטי-ישראלים`, הם אנטי-הכיבוש. או במלים אחרות, הם פרו-צדק, פרו-זכויות אדם, פרו-שלום – ואין שום סיבה שהציבור הישראלי הרחב יעמוד מנגד.
כשנכנסתי לעזה במשט הראשון באוגוסט 2008, קראתי לציבור הישראלי להפגין סולידריות איתנו. טענתי שאזרחים פשוטים מן השורה מילאו לא פעם תפקיד מפתח בהיסטוריה שלנו, במיוחד במצבים כאלה שבהם ממשלות העולם, שזוהי חובתן לסיים את המצור, מתנערות מהאחריות שלהן. אנו במחנה השלום הישראלי מסרבים להיות אויבים של שכנינו הפלסטינים. אנחנו מכירים בכך שכצד החזק לאין שיעור בסכסוך, עלינו הישראלים לקבל אחריות על המדיניות הכושלת והדכאנית שלנו. רק אנחנו יכולים לסיים את הסכסוך.
בינתיים, המשט לעזה כבר הצליח. אם ממשלת ישראל תאפשר לספינות לעגון בעזה, יהיה זה ניצחון לכוח העם. אם ישראל תבחר לעצור את המשט, היא רק תדגיש את קיומו של מצור בלתי חוקי ובלתי הומאני ותחזק את המאמצים הבינלאומיים להביא לסופו. זהו היופי בפעולה ישירה ובלתי אלימה: עוצמת הצדק מנצחת בכל מצב.
בואו נהיה בצד של הצדק ולא בצד של הכיבוש, הדיכוי וחוסר הצדק. בואו נעלה על הספינות לעזה.
הכותב הוא ראש הוועד הישראלי נגד הריסת בתים
ליצירת קשר: jeff@icahd.org
יכ |
