קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מלחמת יוני 1967 –יומן המלחמה של הנזירה מָרִי-תֶרֶז

יוסף אלגזי

http://www.defeatist-diary.com/index.asp?p=memories_new10254

מלחמת יוני 1967 –

יומן המלחמה של הנזירה מָרִי-תֶרֶז



זמן קצר אחרי מלחמת יוני 1967, השבועון הצרפתי, Témoignage Chrétien, (27.7.1967), פרסם את יומן המלחמה של הנזירה מרי-תרז (Marie-Thérèse). מרי-תרז נמנתה עם קבוצת נזירות, כמרים וחילונים שהשתייכו לחבורה דתית-נוצרית, `העמיתים של יֵשׁוּ` (Compagnons de Jésus), בראשה עמד האב פול גוטייה (Paul Gauthier). אנשיה היו עדים לחלק מזוועות המלחמה ולתוצאותיה. במקור, ליומן המלחמה ב-Témoignage Chrétien צורפו צילומים שסופקו על-ידי הצוות של האב גוטייה. הצילומים כאן לוקטו ברשת האינטרנט. כותרות-המישנה הן של מערכת Témoignage Chrétien.

היומן תורגם לעברית על-די יוסף אלגזי.

*

זה עתה חווינו את המלחמה במקום היקר ביותר בליבנו, במקום בו הזוועה, המפלצתיות, חוסר ההגיון, אמורים להיות בלתי נסבלים: חווינו את המלחמה בירושלים.

זה קרה ביום שישי. חשנו מועקה כבדה בשל קולות הרעמים שאיימו על אדמה זו עליה שהעניקה לנו הכל משך עשר שנים. האב פּוֹל שהה בירושלים, בעיר העתיקה הערבית, יחד עם ז`ראר, ואילו אני נמצאתי בבית-לחם יחד עם ברנדט ומוֹנָה. ציפיתי, עוד טרם תפרוץ המלחמה, שאוכל לעודד את רוחן של הנזירות בצד הערבי, ואחרי כן להגיע מוקדם ככל האפשר לנצרת שם סברתי שכאן מקומי.



יום ראשון בערב, 4 ביוני

ברנדט, מונה ואני נפגשנו עם האב פול וז`ראר, ויחד ציפינו ליום המחרת כדי לעבור את הקווים לישראל, בה, מִדֵי שנה, אנחנו חוגגים את הפסחא לציון שחרורו של עם, שבעבר היה עבד, עם התקווה לשחרורם של כל העמים המשועבדים והמדוכאים: עולם שלישי אומלל ומנוצל... עם וייטנאמי המופצץ מדי יום בידי המעצמה החזקה ביותר בעולם...

השמדת שני מיליון יהודים בידי הערבים, האימה שמטילה ארצות-הברית על העם הווייטנאמי, או השמדת אמריקה הלאטינית בידי השיטה המחפירה של האומות העשירות – לדידינו אלה ואלה אותו הדבר. יש להשתמש במונח ג`נוסייד הן כשמדובר בפליטים ערבים קורבנות של כולם, והן לגבי הסכנה המרחפת על ישראל. אנחנו מסרבים לכלוא את האמת במחנה אחד.

בנסיבות אלו המעיקות על העצבים, ברנדט ומונה שלוות וחזקות. ז`ראר יישאר בשכונה שלו עם כל שכניו המוסלמים שהידידות בינינו הפכה אותם לאחים נאמנים. שלושתנו ישנות באכסניית הקהילה שלנו הסמוכה לגבול, בחדר הפסחא, ואילו ז`ראר נשאר עם האב פול בשכונה שלו ליד באב אלזהרה [שער הפרחים, י`א]. האב טורנאי יעץ לנו: `חְצוּ מחר את הגבול מוקדם ככל האפשר סמוך לשעה שמונה. אם יקרה משהו, זה יקרה מאוחר יותר`.

אני נרדמת בחושבי על אחינו היהודים מקיבוץ גנוסר, על כל הידידים שלנו בישראל, על אברהם שימרון שסייע לנו הרבה במאמצים שלנו לכונן שלום בנצרת בין ערבים ויהודים. פתאום, אני חרדה לילדים שלו, לבת הקטנה אורנה ולבנו הקטן נסים. האם כל האנשים האלה שאנחנו אוהבים משני הצדדים יאבקו אלו באלו ? האם החלום לשלום עבורו אנחנו עמלים מזה שנים רבות כדי שיהפוך למציאות – יהפוך לחלום בלהות ? האם הברירה היא השמדת ישראל או אקסודוס נוסף של רבבות פליטים ?



יום שני, 5 ביוני

מוקדם בבוקר, ברנדט, מונה ואני פוקחות את העיניים. ישנו על מזרנים פרוסים על הריצפה. שום דבר לא קרה הלילה; עוד מעט נחצה את הגבול לישראל. אני אורזת את המזוודה שלי, ואילו מונה מנשקת אותנו ונוסעת לבית לחם. ברנדט מלווה אותי לאב פול שגם הוא אמור לחצות את הגבול.



`הם תקפו לפני שעה`

אנחנו מצפות שהאב פול ישוב עם תעודות המעבר. מועקה חונקת אותנו, תחנות שידור משמיעות בצווחה סיסמאות, זאטוטים מוחאים כפיים בעומדם סביב מכונית אחת, איננו יודעות הרבה כאשר האב פול בא לקראתנו: הוא מגלה לנו שהאישורים שלנו בוטלו.

מישהו צועק לעברנו: `הם התקיפו לפני שעה: זו מלחמה !` מייד פניקה תוקפת את כל האנשים ברחוב, מכוניות מזנקות, הן צופרות, דלתותיהן נטרקות, הרחובות מתרוקנים מאדם. אכרים שבאו לערוך את קניותיהם בירושלים נדחקים כדי לתפוס מקום באוטובוסים האחרונים. ברנדט מצליחה לתפוס מקום ברכב כדי לשוב לבית לחם. אני שקטה, ברנדט ומונה לא ייפרדו זו מזו.

ואנחנו ? עלינו למהר לעמאן בנסיון לתפוס מטוס אשר יטיס אותנו לקפריסין וממנה נטוס לישראל. הנהג כל כך מתוח ונרעש שמאה פעמים נראה לנו כי נידרדר לתהום. ליבי מתכווץ למראה הטנקים, המשוריינים הירדנים. תחנת השידור המצרית משדרת בצווחות את הניצחונות שנוחל חיל האוויר שלה נגד חיל האוויר הישראלי. אנחנו מגיעים לעמאן כדי לגלות ששדה התעופה סגור: לעת עתה אין יותר המראות של מטוסים. לאן לפנות ? לחכות בנמל התעופה ?

אנחנו מחליטות לבקר אצל האב אסף, הבישוף ש`שלח` אותי באחד מימי שישי הטוב, בשעה שלוש. הוא בִּרך אותנו, הוא מאושר לראות אותנו מחדש, אולם בקושי הגענו לכאן והנה מתנהל קרב אווירי מעל לעמאן. שדה התעופה מופצץ. מהחלון, אני רואה שלושה עמודי עשן שחור. מה לעשות ? האב פול ואני איננו חשים שזה מקומנו הנכון, תקועים בעמאן. עלינו בכל מחיר לנסוע מהר לירושלים. כולם אומרים שאנחנו מטורפים, שגם אם המלך היה רוצה לצאת מכאן, הוא לא היה מוצא מי שיסיע אותו.

אני מודאגת יותר ויותר; אני רוצה לשוב לירושלים עם האב פול וז`ראר, מאחר ששם מקומנו, במקום בו חיינו. סוף-סוף, יבורך האל, אנחנו מוצאים מישהו שיסיע אותנו. אנחה גדולה... אנחנו מודעים לכך שאנחנו הולכים לקראת דבר הכי קשה, אך אנחנו חשים שמשהו דוחף אותנו לכך, זה יותר חזק מאיתנו.



הפצוע הראשון מגיע

מחדש, בחום מחניק, אנחנו עוברים דרך יריחו, צלליות של משוריינים משני צידי הדרך. בהגיענו לביתוניה, אנחנו רואים כלי רכב החונים מתחת לסלעים. במבואות העיר, הנהג שלנו אינו רוצה לנסוע הלאה. נשמעות יריות מכל הצדדים. אנחנו מתחננים לפניו, אנחנו מעודדים אותו. לבסוף, הוא מסיע אותנו עד להליתוֹסטרוֹטוֹס (Lithostrotos) [הכוונה לבנין של מסדר אחיות ציון שבקצהו קשת של אבן הקושרת בינו לבין הבנין בצדו השמאלי של הרחוב; ב-‏1967 היה שלט קטן בכניסה ועליו נחרטו המלים: Ecce Homo אלו הן המלים, שאמר פונטיוס פילאטוס להמון כשהצביע לעבר ישו; י`א], בו אנחנו מתכוונים להניח את המיזוודות שלנו לפני שנמהר להגיע לאכסניית הקהילה שלנו כדי למצוא בה את ז`ראר. הדלת נפתחת, ואז מספרים לנו שבזה הרגע ז`ראר עורך את המיסה. התותח רועם, מכונות הירייה משמיעות קולות נפץ; אנחנו תקועים: אנשי ההגנה האזרחית אוסרים עלינו לצאת.

האב פול עוטה את הגלימה שלו ומצטרף לז`ראר ליד המזבח. עשרים הנזירות הנמצאות כאן עם כמה גימלאים קוראות `אלוהים רחם עלינו` (Kyrie Eleison). התפילות מופרעות על-ידי קולות צרורות ירי ופיצוצים. אני שקטה להיות כאן.

אחרי המיסה, מובילים אותי לחדר בו אתחלק עם נזירה דומיניקנית שמצאה כאן מקלט. למזלנו, בידה רדיו-טרנזיסטור קטן שיאפשר לנו לעקוב אחר החדשות.

בלילה הראשון, אני ישנה מעט. אני מתעוררת כל אימת שגוברים קולות הנפץ; אני נרדמת מחדש, לקראת השעה שלוש לפנות בוקר, קולות הפיצוצים גוברים כל כך שכולנו יורדים למטה, למרצפות של הליתוסטרוטוס. אור היום מגיח לאט, כל כך לאט. הפצוע הראשון מגיע גם כן; הנזירות הפכו את הבית הגדול לעמדת עזרה ראשונה הקשורה עם בית חולים השוכן באותו רחוב במרחק כמאתיים מטרים מכאן. הפצוע הראשון, צעיר כבן עשרים מת לנו בידיים שלנו. האב פול מספיק רק לעצום את עיניו.

מרגע זה, מצטרפים פצועים נוספים, אזרחים שנפגעו ברחוב, או, חיילים. כדי לטפל בהם אנחנו מתמקמים באולם שינה בקומה העליונה, למטה אין מיטות.

עדיין נשמעים רעמי התותחים ומכונות הירייה, אך מתרגלים לכל. אנחנו משקים את הפצועים, נותנים להם לאכול, אנחנו הופכים אנשים שמצאו כאן מקלט לחובשים ונותנים להם סינר לבן. האב פול בודק את כל הפצועים; מאחר והוא נרדם לרגע הוא אף בדק את הדופק של אחד הרופאים ! נזירה אחת הרואה את הארועים באספקלריה של הנצח רוקמת למרות קולות הנפץ תוך כדי שהיא מעיפה מבט של סבתא לעבר הפצועים. אלוהים עושה עימנו חסד בכך שאנחנו כל כך עסוקים בלטפל בפצועים שאין לנו יותר זמן לחשוב מה עלול לקרות לנו.

עם שחר, מאחר וקולות הקרבות הולכים ומתקרבים אלינו, פול אומר לנו לפרוק את החיילים מנשקם. אסור שהיהודים ימצאו כאן כלי נשק. אנחנו מחפשים מתחת למטות, בכל מקום, בבגדיהם, משליכים כל מה שאנחנו מוצאים לבאר.

הערב יורד עלינו פעם נוספת, כל כך לאט... האב פול, ז`ראר ואני עולים, למרות הסכנה, לאחת הפינות במרפסת. האוויר אפור בשל אבק השריפה. למרות רעש האימים, שמש ורודה מאירה את כיפת המסגד של עומר וסנוניות מתעופפות כרגיל בין כיפות הכנסיות וצריחי המסגדים.

נלחמים בסמוך להר הזיתים; על גבעה אחרת הגג של כנסיית הדורמיציון התמוטט. שני מטוסים ישראלים חוגים מעלינו, הם נמלטים מאלומות האור של הכדורים הנותבים, ואחרי כן הם צוללים על בית לחם תוך כדי שהם משלחים את פצצותיהם. אני רועדת בגלל מונה וברנדט ויורדת במהירות במדרגות לפצועים.

הלילה יהיה קשה. היהודים מתקדמים. משידורי הרדיו אנחנו יודעים שהם צרים על ירושלים, שהם בלטרון, שהם ברמאללה. אני נשארת בחדר עד שמגיעה שעת המשמרת שלי לשמור על הפצועים, מהשעה תשע עד אחד-עשר בלילה. הפעם אינני ישנה הרבה, קולות הנפץ נשמעים לסירוגין כל כמה דקות, אך אינני פוחדת. חברתי לחדר חשה בליבה. אני הולכת להביא לה קוֹרָמִין. אנחנו מעודדות זו את זו. לאחד הפצועים יש שטף-דם: חייבים לפקוח עליו עין כל הזמן.



יום חמישי 8 ביוני

במיסה, מדי בוקר בשעה שש, אנחנו קוראים, `שה האלוהים, תן לנו שלום...`

אזרח אחד, ישיש עם שערות שיבה, נפצע ברחוב; הוא הושכב בפינה אחת של אולם השינה. אני מתיישבת על ספסל קטן לידו; הוא מושיט לי סוכּריה שנתתי לו אותה לפני רגעים אחדים, הוא אומר לי: `זה עבורך`, ואחרי כן הוא נרדם.

פול תר ממקום למקום בבית, הוא עסוק בלפרוק את נשקם כל האנשים שנכנסים בו. פתאום, המטוסים גורמים לרעש אימים... הפצועים מחייכים: הם חושבים שעיראק באה לעזרתם. אנחנו נמנעים מלהעמיד אותם על טעותם.



פצצה ופגזים נפלו על הבית

אני נשארת בפינה אחת עם הישיש שלי, ופתאום מעיקה עלי השאלה: האם עלינו להישאר כאן ? בפינה הזו ? או ללכת למקום אחר ? האב פול שעובר לידי אומר לי: `שבי בפינה של הקיר, את בסדר`. דקה לאחר מכן אני קמה ממקומי; אני צועדת ארבעה מטרים בחדר: רעש אימים והבזקים אדומים מהחלונות מעיפים אותי על הריצפה על בטני. הבית רועד כאילו עמד להתמוטט. יצר הקיום הוא מכניקה יפה: גם אם היו מאלצים אותי לפני כן לבצע אלף פעם תרגילים שונים לא הייתי זוחלת כמו ברגע זה, במהירות ובזריזות כזו, הירכיים צמודים היטב לקרקע, לעבר החדר השני המוגן יותר טוב; כולנו, אפילו הפצועים, מצאנו את עצמנו שכובים על הרצפה !

פצצה אחת ופגזים נפלו על הבית. למזלנו, הפצצה נפלה במאגר המים. צינורות המים התבקעו; מים בכל מקום, אך לא בברזים. רסיסים של פגזים ניפצו את החלונות במקום בו עמדתי, בפינה ממנה קמתי, הישיש לא נפגע, הרסיסים הם מתחת למִטה. חצר הנזירות זרוע כולו רסיסים. כולנו התרוממנו חיים. אני חושבת על קלוד עימו נפגשתי בפעם הראשונה כאן ושבלי ספק מתפלל עם סֵוֶארִין בכנסייה קטנה באי הנסיך (île du Prince).

היהודים פרצו את שערי העיר. הקרבות מתנהלים ברחובות. אני יורדת כדי לעזור לנזירה שמנסה לתלות דגל לבן מעל לצלב האדום. אך באותה רגע, הדלת הפונה לרחוב נפתחת; גבר אחד, חיוור כולו, נושא בידיו ילדה קטנה עם פצע פעור בברך שלה; עצם לבנה ובוהקת יוצאת כעשרה סנטימטרים ממקומה, הידיים שלי רועדות ואינני מצליחה לתלות את הדגל.

עשרות אנשים מהבתים שנפגעו נמלטים לרחוב בצעקות. הילדים רצים אחריהם ככל יכולתם. אנחנו נאבקים עם הנזירה שבשער כדי להשאיר את הדלת פתוחה תחת היריות... האב פול שם את המפתח הגדול בכיסו ומכריז: `עכשיו, אני זה שנותן הוראות כאן`. כמאה אנשים מוצאים כאן מקלט. האב פול מבקש מהם להניח את נשקם במקרה וברשותם נשק כלשהו: איש אחד מוציא מכיסו אולר קטן ! מורידים את כולם לליתוֹסטרוֹטוֹס. עכשיו מקומנו ליד הדלת, כאן אני מוצאת את האב פול, הנזירה הראשית, שני הרופאים והמזכירה. אנחנו מתיישבים על גרם הדרגות קרוב מאוד לדלת ומחכים לישראלים הנלחמים ברחוב אם הם ייכנסו לכאן. שני הרופאים חיוורים מפחד; הם מציבים אותנו לפניהם מאחר שהם הבינו שאנחנו יודעים עברית.

קולות צרורות הירי מתחזקים, ממש לידינו, מאחורי הדלת. האם יירו בנו ? סוף-סוף, שומעים מלים ראשונות בעברית, הם משנים לעצמם מילות הסיסמה: `גברת קדימה [בעברית במקור, י`א], מדאם קדימה`. ליבי נקרע, אינני יודעת מדוע; אני מציצה מבעד לחור ההצצה של הדלת; אני רואה את שני החיילים היהודים הראשונים, הם חבושי כובעי פלדה, חמושים בתת-מקלע, הם מתקדמים תוך כדי שהם מביטים לצדדים. הם נראים נועזים; הם צעירים, אך הכל עושה לי רע.

האב פול אומר: `זה נגמר, הם עברו`. אז אנחנו פותחים את הדלת כדי שהאנשים החשים בסכנה יוכלו להיכנס. האב המסכן שהביא את הילדה הקטנה אומר שהוא רוצה לצאת, שאשתו וחמשת ילדיו שוכבים מתחת להריסות. האב פול קורא לז`ראר ולשלושה חובשים שנושאים בידיהם אלונקה. הם פונים שמאלה ואני נשארת לשבת מול הדלת הפתוחה.



על האלונקה, שלושה ילדים גוססים

ברגע שהאב פול הלך מכאן, אני היחידה כאן שיודעת עברית. ג`יפ נושא מכונת-ירייה מגיע עם ארבעה חיילים ישראלים. אני יוצאת לקראתם ומרימה את יַדִי לעברם. הם נעצרים ומסתכלים עלי. אני אומרת להם:

- `כאן, בית חולים ומנזר, הבנתם ?` אחד מהם מחייך ואומר לי:

- `היכן למדת עברית ?`.

- `ליד אגם טבריה...`. הם מרימים ידיים והולכים לדרכם. אנחנו נרגעים.

הפעם, אנחנו פותחים את הדלת לרווחה. האב פול מגיע עם האלונקה ועליה שלושה ילדים גוססים. הוא גילה, שהרובע המוסלמי העני בו הוא מתגורר יחד עם ז`ראר, הופצץ על-ידי חיל האוויר הישראלי. עם האבא שהוביל אותם, הם הבחינו שהאמא וחמשת ילדיה הקטנים ביותר מתים, מעוכים ומרוסקים מפצצה שנפלה עליהם. שלושה ילדים ממשפחה אחרת עדיין בחיים. אני נושאת את האלונקה כדי להגיע לבית החולים. היהודים עומדים על המשמר ממול לבית החולים, בקצה הרחוב. איני חייבת לסמן להם: בשל האפוד הלבן, הם הבינו; הם זזים הצידה.

בהגיעי לבית החולים, האבא שכבר שכּל את כל ילדיו, מנשק תוך כדי שהוא בוכה את אחד משלושת הילדים שמת במקום. בבית החולים שוררת תחושת אימה עם הגעתם של היהודים. אני, כבר איני פוחדת, אני חייבת לעבור לפני שלושה כלי רכב העולים באש כדי להעביר את הפצועים. שוטר ירדני נפל מת ברחוב במרחק עשרה מטרים מליתוֹסטרוֹטוֹס. כמו בחלום, אני רואה אותו כל אימת שאני עוברת משם.



החיילים הישראלים הראשונים אנושיים ומנומסים

החיילים היהודים שואלים אותי מי אני. אני אומרת להם. כל פעם שחייל חדש עוצר אותי, האחרים אומרים לו: `הנח לה לעשות מה שהיא רוצה...`. אנחנו נושאים ילדים, תינוקות. ברגע שהם מגיעים, מוסרים לי אותם מתים בידיים. אחד מהם במיוחד, בלונדי, כל כך יפה, עיניו זגוגות, וחור קטן בבטנו. אני מנשקת אותו ומאלצת חייל יהודי לעזור לי להניח אותו על ספסל: שלוש דקות אחר כך, אחיו בן החמש שגופו כבר התקשה מצטרף אליו. נודף ריח נורא, אינני יודעת מה מקורו; אני פותחת דלת ממול, אך נסוגה מבוהלת: הר של מתים מול עיני. אני סוגרת את הדלת ומחכה לידה.

אני חוזרת ואומרת כל הזמן ליהודים: `כאן בית חולים`, או, `ראו את מלאכתכם היפה`.

הם משיבים לי, `הם רצו במלחמה`.

- `התינוקות גם כן ?`

הם מרימים את הכתפיים במבט עצוב. החיילים היהודים הראשונים שנכנסו לירושלים היו אנושיים ומנומסים. אחד מהם שב לאחור בזמן הקרב כדי להצביע על הפצועים לקבוצות האלונקאים שהצטרפו לאלו של האב פול ושל ז`ראר. לחייל הזה מבט עצוב: `בואו, הוא אומר, ישנם פצועים קשה`.

הוא מוביל אותנו, תוך סיכון חייו - מאחר והקרב טרם נסתיים - עד להוספיס ההודי ליד שער הורדוס. זוהי אכסניית עולי-הרגל המוסלמים מפקיסטאן. פצצות הרסו את האגף הפנימי של ההוספיס ושרפו אותו. בשלושה חדרים קמורים שוכבים תריסר פצועים קשה, שרופים בצורה מוזרה, בטניהם בקועות, זרועותיהם קרועים מעליהם. זה מחריד.

אנחנו מעטים מדי כדי לשאת אותם משם בבת אחת. חייבים לעשות זאת בכמה סבבים, ולשאת את הפצועים על מיטות ברזל דרך הסימטאות. סמוך להוספיס, השרידים של תותח ירדני. הוא זה שמשך את אש המטוסים, אך מכך סובלות שלוש משפחות הודיות חפות מפשע. יש לכרות את הזרוע של אשה אחת. על הפנים של כולם כוויות עמוקות היוצרות כיבים שחורים על עורם. הם אינם אומרים מאומה, הם אפילו אינם גונחים, הם פוקחים עיניים שחורות מבועתות ונדהמות.

המטוסים הישראלים הפציצו את השכונות העניות ביותר, את השכונות המוסלמיות ליד בָּאבְּ אלזהרה [שער הפרחים, י`א]. הם נזהרו בעיקר כשזה נגע למקומות הקדושים, לאבנים, יותר מאשר לילדים בבָּאבְּ חטה [שער האריות, י`א]. אף-על-פי-כן הם פגעו די קשה בכנסייה של אנה הקדושה שבשכונה הזו. הירדנים הציבו שתי מכונות ירייה סמוך לכנסייה.

האב פול מארגן קבוצות נוספות של חובשים כדי לאתר פצועים. ברחובות הרבה שברים של מרגמות ושל זכוכיות מנותצות, הערבים השליכו תמונות קרועות של אנשיהם הלבושים במדים צבאיים. כמה הם מפוחדים ! דרך הסימטאות, אנחנו פונים עד לבית הכנסת [לא ברור לאיזה בית כנסת מתכוונת מרי-תרז, י`א]. שני מתים מוטלים לפני הדלת, אחד מהם עירום, בגדיו שרופים, הבטן מבוקעת. מביאים פצוע אחד.

בארבע אחר הצהרים, אנחנו מכנסים את הגברים בליתוֹסטרוֹטוֹס. קודם כל יש לחזק את רוחם של הצעירים המפוחדים שבאו למצוא כאן מקלט. לאב פול כשרון מיוחד לכך: צובעים צלבים אדומים, נותנים סינרים לבנים לכולם ומאלצים אותם לצאת כדי להביא פצועים גם אם הקרבות נמשכים בשכונות אחרות. אשה אחת שילדה בלילה הקודם יושבת על מדרגות בית החולים, היא מתחננת לפני להביא אותה לביתה. החיילים היהודים אינם מפריעים לי. אני נוטלת את התינוק ואילו האמא מחזיקה בבטנה תוך כדי שהיא הולכת לידי ומרעיפה עלי ברכות.

קלטתי שהליתוֹסטרוֹטוֹס היא התחנה השנייה [תחנת קפלת ההלקאה וקפלת כפיית הצלב מתוך 14 התחנות ב``דרך הייסורים`` (Via Dolorosa, הדרך שעבר ישו עד לצליבתו, י`א], וממול לבית החולים התחנה הרביעית [התחנה בה פגש ישו את אמו המתייסרת, י`א], ולא רחוק משם זו התחנה [החמישית, י`א] שבה `שמעון מקירניה עזר לישו לשאת הצלב, י`א]`... זוהי דרך הייסורים האמיתית של חיי. סוף-סוף אנחנו מגיעים לסמטה אפלה. האשה הזו גרה במרתף חשוך; אני נפרד ממנה ליד הדלת. היא מנשקת אותי ואני רצה ברחוב. החיילים עוצרים בעדי ואחרי כן הם מניחים לי להמשיך בדרכי.

אני חוזרת בכיוון בית החולים: בקצה הרחוב, ילד הולך תוך שהוא מתנדנד, ידיו מורמות באוויר. החיילים הישראלים צווחים לעברו בערבית: `חזור, לך מכאן...`. הילד ממשיך להתקדם. אני הולכת לעברו. הוא יחף חתיכות זכוכית נעוצות ברגליו. אני שואלת אותו:

- `מאין אתה בא ?`. הוא משוב:

- `מאין אתה בא ? איפה אמא ?`. הוא חוזר על הדברים בעיניים בוהות: `איפה אמא ?`. נטרפה עליו דעתו. אני מביאה אותו לליתוֹסטרוֹטוֹס. כשהוא מגיע קרוב לדלת, הוא רואה את היד המשמשת כידית ואז הוא קורא בקול: `אה! אִיד אללה! אה! היד של אלוהים!`.



ישו ממשיך את הייסורים שלו

אני ממשיכה ברחוב, ויחד עם ז`ראר והאב פול אנחנו מגלים עגלה בצבע ירוק בעלת שלושה גלגלים. לוח מונח עליה עם משהו המכוסה בשמיכה. מרימים את השמיכה: זו אשה צעירה מתה לבנה כולה. מעלים את העגלה עד לבית החולים. כמה שהיא כבדה. כשהגענו לבית החולים הרמנו את הלוח כדי לשאת אותו ולהניח אותו בכניסה לבית החולים. אני חוזרת לעגלה, סברתי שהיא ריקה, אך הצעקה שצעקתי גרמה לכך שהאב פול, ז`ראר והחיילים היהודים התקרבו אלי: חמישה ילדים קטנים ובתוכם תינוק כבן 15 ימים שוכבים בעגלה, לבנים כמו תינוקות מחרסינה, אך מכוסים בדם. זה נורא. אני מוציאה אותם, אחד אחד, ומניחים אותם על הלוח עם אימם, אנחנו מכסים אותם. הם אותם ילדים שעזבנו בהריסות כדי לטפל בילדים הפצועים שהיו עדיין בחיים. האבא, העצור בידי החיילים היהודים, לא יכול היה להביא רחוק יותר את בני משפחתו. האב פול, בעדינות, מרים מתוך הארגז נעל קטנה אדומה של תינוק ושם אותה בכיסו.

כולנו חוזרים לליתוֹסטרוֹטוֹס, כבר לילה. החייל הירדני עדיין שוכב כאן, מת, צמוד לקיר, כשדם נוטף מראשו. כלי-הרכב נשרפו כליל. הנזירות ממהרות לתת לנו לאכול, אך אני ראיתי יותר מדי: עושה טוב לבכות הרבה. הלילה שקט, אי-פה אי-שם נשמעות יריות בודדות אך אינני יכולה להירדם. האב פול גם הוא אינו יכול להירדם: הוא יורד לעבר המרצפות עליהן ישנים שלוש מאות פליטים לרגלי עששית לילה אדומה סמוך ללחם הקודש. ישו ממשיך את הייסורים שלו: `טלו גופי הניתן בעדכם...`. [פסוק המופיע בנוסחים שונים בברית החדשה וכלוּל במיסה בסקרמנט האויכריסטיה, י`א]



יום שישי 9 ביוני



לאימהות הפליטות למטה בבניין אין מים כדי לרחוץ את הפעוטות שלהן. צרחות מכל עבר: הפעוטות רוצים לשתות ולאכול. אין יותר לחם ואיננו יכולים לצאת מהבניין כל עוד הישראלים אינם נותנים לנו את הרשות לכך. האב פול מכנס את החובשים ואת אנשי העזרה הראשונה, הוא מסביר להם כיצד להתנהג עם הישראלים.

ממש ברגע זה נכנס לליתוֹסטרוֹטוֹס קצין יהודי, רופא. הוא מתעניין מה המצב בבניין הזה. כשנודע לו שזהו מנזר שהפך לבית חולים, מרכז קליטה ותחנה לעזרה ראשונה, הוא מברך אותנו ונותן לנו בכתב ידו על טופס נייר ירדני את הרשות לנוע בסביבה. מצויידים בנייר זה הכתוב בעברית אנחנו ממהרים לבית החולים כדי לקבור את המתים הנערמים בכניסה לבית החולים, אך אין ברשותנו לא אוטו, לא אמבולנס. האמבולנס של ההוספיס מקולקל.



לפני דיין, אני מרימה את השמיכה

בחום הזה, הריח כל כך נורא, שאנחנו נאלצים לשים מסיכה על הפנים שלנו. האב פול והאב רנייה, אב לבן מכנסיית אנה הקדושה, נושאים בעול הכי קשה. אני מעבירה לידיהם שמיכות. אנו דורכים על הדם ועל התולעים הצפים בתוכו. אנחנו מיואשים מאחר ואין לנו שום כלי-רכב, והנה מגיע יהודי אחד שמבקש לקבל את אחד המתים. להפתעתנו, את המת הזה חנטו: זהו עשיר אנגלי, המשפחה שלו שילמה: אמבולנס צבאי ישראלי בא לקחת אותו. לשאר המתים, כלום: מתחננים לקבל משהו, חבל על הטירחה.

אי-אז, אחד אחד, אנחנו נושאים אותם. צריך לנהוג בזהירות רבה מאחר והאיברים שלהם נקרעים מגופם. אני, בעזרת שלושה חובשים, נושאת את העגלה הירוקה ובה האמא וחמשת הילדים. כשהתקרבנו לבית הקברות המוסלמי, נציגי השלטונות היהודים מגיעים ברכבם: דיין, הרב הראשי עם כיפה שחורה על ראשו, לוי אשכול: היהודים מוחאים כפיים, שיירה של מכוניות עולה בתהלוכת ניצחון לעבר הכותל המערבי. אני מרימה את השמיכה: מספר נשים יהודיות וחייל אחד נרתעים בבעתה: אלה בוודאי יזכרו את המראה הזה. אך מייד חייל ישראלי חמוש בתת-מקלע מתנפל עלי. הוא צווח: `הסתירי את זה, הסתירי את זה !`. אני מצייתת יותר מתוך כבוד כלפי המתים מאשר לטון שלו ולפנים שלו המעלים זכרונות עצובים ממלחמת 40 [הכוונה למלחמת העולם השנייה בשנת 1940, י`א].

אנחנו נכנסים לבית הקברות. באותה שעה איש אחד קובר את אשתו ואת בִּתוֹ. אנחנו ניגשים לקבר-אחים ממנו עולה צחנה נוראה. אני מוסרת אחד אחד את התינוקות שראשיהם מתבקעים. השמלה שלי מלאה דם. בצאתי מבית הקברות, אני מבחינה בצעירות ישראליות חמושות באקדחים המתפקעות מצחוק, שיכורות מנצחון.

טור של דתיים עם פיאות, מכוערים, רכרוכיים, ומגוחכים יותר מאשר בדרך כלל. הם ממהרים להגיע מאחורי המשוריינים שפילסו בפניהם את השער לכותל המערבי. האם הם יתפייסו עם מדינת ישראל ? גאוות אלוהי צבאות היא התמורה ? אני חושבת על סימון וייל [Simone Weil, 1943-1909,פילוסופית והוגה דתית צרפתייה, ממוצא יהודי, י`א], אשר כיהודיה עימתה באכזריות אלוהים לאומי עם האלוהים מהאוונגליון. בין האנשים, יהודי אחד פונה לאב פול אשר אינו מצליח לזהותו; נבוך, האיש פונה אליו:

- `הרי אני החבר שלך ב., מחיפה`.

- `אה ! אתה נראה כל כך עייף`.

- `לא, אני חש סלידה מאותם בריונים יהודים אשר בזזו, והחריבו כמו ואנדלים. באיזור ג`..., החיילים שלנו הרגו שתי נשים כדי לשדוד את התכשיטים שלהן. יהיו כל כך הרבה דברים לספר לך, אך אני חייב ללכת עם אלה שמגעילים אותי`. הוא מצביע על חבריו. `הם אינם מבינים צרפתית. להתראות, בוא לפגוש אותי, אני רוצה לספר על הכל...`. הרכב שלהם מזנק; אחד מהם מספיק לשאול בעברית: `ובכן, לא כל הערבים הסתלקו ?...`.



`יש לכם שעתיים כדי להסתלק מבתיכם

מצוידים באישור שנתן לנו הקצין הישראלי הראשון שנכנס לליתוֹסטרוֹטוֹס, אנחנו מנסים להגיע לבית לחם. מה עלה בגורלן של מונה וברנדט ? אנחנו יורדים לכביש כדי לחכות לרכב שיביא אותנו לבית לחם. ליד גת שמנים (גן השוכן במורדות הר הזיתים בירושלים; על פי המתואר בברית החדשה, במקום הזה התפלל ישו בלילה שלפני צליבתו את תפילתו האחרונה, י`א), טנק אחד הידרדר לתעלה. הרבה כלי רכב מעוכים או שרופים; בכל מקום ריח של מוות. רכב אחד בו נהג הבן של אישיות ישראלית מאוד ידועה נעצר ומתכונן להסיע אותנו. אני מבחינה שהרכב הזה גנוב והוא למעשה אמבולנס ירדני, זה הרכב שיכול היה לסייע לנו בהעברת פצועים ומתים... הרכב נעצר ליד חנות של ערבי אותו בוזזים יהודים בלי כל נקיפות מצפון. צעירות יהודיות הולכות ובידיהן חומרי כביסה וכל מיני דברים. האב פול מוחה, רב של הצבא הישראלי נועל את החנות. בדרך, אשה מתה מוטלת בתעלה.







סוף-סוף אנחנו פוגשים את ברנדט ואת מונה: לפני חצי שעה הופגזה בית לחם: 30 הרוגים. על בית החולים בו עובדת מונה נפלו פצצות, והיא נאלצה לזחול על הריצפה. ברנדט היתה מחוץ לבית החולים לפני ההפגזה. היא יכלה לרדת לבית בו גרים אנשים.

טנקים ישראלים עומדים ליד הבזיליקה, התותחים שלהם מכוונים לעבר העיר. תושבי בית לחם המומים. מרגע הגעתם של הישראלים, כלי רכב ישראלים מסיירים ברחובות וקוראים ברמקולים בערבית: `יש לכם שעתיים כדי לעזוב את בתיכם ולהימלט ליריחו או לעמאן, אם לא כן – בתיכם יופצצו`. הפעם, אנחנו נחושים להגיב ולהגיש דין וחשבון לשלטונות הישראלים כדי להציל כל מה שניתן להצילו בדרכי שלום, למען העתיד, משום שהקריאות והלחצים הפסיכולוגיים כדי להבריח את החולים מאוד חמורים. אנחנו מתחילים לחשוב שאולי הישראלים נהגו כך בפעם הראשונה [הכוונה ללמלחמה ב-1948, י`א] כאשר הם יצרו את בעיית הפליטים. בירושלים מתחילים להרגיש את הרעב.

הישראלים תפסו שבויים אחרי הפסרת-האש, לעתים שבויים אזרחים. אנחנו שבים לירושלים יחד עם ברנדט, הפעם באוטו ערבי. זהו האוטו הערבי הראשון הנע בבית לחם וזה בזכותנו. הרכב מתקדם באיטיות כדי למצוא את האשה המתה שראינו בתעלה. הנה היא, אנחנו נעצרים, יורדים מהרכב: היא עדיין מחזיקה בידיים שלה שני לחמים שהיא הלכה להשיג תחת אש הקרב בשביל ילדיה. עושים בור מתחת לסלע: קוברים אותה עם הלחמים. שני מוסלמים שבאו לעזור לנו מכסים את הבור תוך כדי שהם מתפללים: `אלוהים גדול, רק אלוהים הוא גדול...`. אנחנו מתפללים איתם. הם מנשקים אותנו ואומרים לנו תודה. אנחנו פונים לדרכנו. שלושה קילומטרים רחוק יותר, שני פצועים ערבים שוכבים מזה שלושה ימים על קצה הדרך תחת השמש. כלי רכב ישראלים רבים נעים כל העת, אך אף אחד מהם לא נעצר. אנחנו מביאים את הפצועים לירושלים.



המשטרה חייבת לבוא

בליתוֹסטרוֹטוֹס, עדיין מאושפזים כשלושים פצועים. עימם מאושפזים גם שני נערים בני 10 עד 12 שנים, אחד מהם נטרפה דעתו, אחר פצוע, וכן שני קשישים. מגיע קצין רפואה יהודי מלוּוה בחייל חמוש ברובה. הוא מבקש לראות את הפצועים. `אם הכוונה היא בדיקה רפואית, בבקשה, משיב לו האב פול, אך מוטב שהחייל שלך יניח את הרובה שלו ליד דלת חדר החולים מאחר ובחדר ישנו ילד שנטרפה דעתו בזמן הקרבות מפחד`. הקצין מבקש מהחייל להניח את נשקו. הוא מתחיל את הביקור, נועץ פתק על הבגד של כל פצוע:

- `בשביל מה הפתק הזה ?`, שואל האב פול.

- `זה עבור המשטרה האמורה להגיע לכאן`.

- `במקרה כזה, יש לי לומר לך שתי מלים`.

האב פול לוקח את הקצין לצד ומסביר לו שאנחנו נמצאים במנזר של נזירות אשר במהלך המלחמה נגד הנאצים, הן הצילו מאות יהודים בכך שהסתירו אותם אצלן. לא טוב שהמשטרה תיכנס לכאן. נזירות אלו ממסדר ציון היו נהדרות גם הפעם, בכך שהן עשו הכל כדי לספק מזון לפצועים ולפליטים, הן גם הבטיחו להם שלא יאונה להם כל רע מידי היהודים בתנאי אחד: שלא יימצא כלי נשק אחד בבניין. כולם הבינו מה שהן אמרו, והם השליכו אפילו אולר קטן אחד. הקצין מאזין בתשומת לב, חושב, ואחרי כן הוא אומר לאב פול: `סליחה, אנא הסר את הפיתקאות שהודבקו על בגד הפצועים והחזר לי אותם. תודה`. הוא יצא בשקט, בדרכו החוצה הוא מברך אותנו כשעל פניו מבט יפה של בן אדם.



יום שני 12, יום שלישי 13, יום רביעי 14



דיון סוער עם לוי, איש מינהלה ישראלי בירושלים, בעיר העתיקה. הוא לא מניח לנו לדבר והוא מודיע לנו שהוא מתכוון לערוך חיפוש בליתוֹסטרוֹטוֹס. האב פול אומר שאין במקום כלי נשק, שהוא דאג להשליך אותם לרחוב ולבאר. אי-אפשר לדבר על אמנת ג`נבה. הטון של היהודים נהיה מייגע.

אנחנו נוסעים לנצרת כדי להרגיע את הנזירים ואת הנזירות באיזור הזה. אנחנו משגרים מחיפה מברק למשפחות בצרפת, ולמחרת אנחנו שוכרים אוטו. אנדרה נוהג. מוניקה מתלווה אלינו, ומאחר ואין כאן יותר גבול, אנחנו מבקרים בירדן [הכוונה לגדה המערבית, י`א] עוברים דרך ג`נין, שכם והכפרים שבסביבה. אנחנו לוקחים עימנו פצועים מהכפרים ומביאים אותם לבתי חולים שהאמבולנסים שלהם נותרו עד עכשיו ללא דלק; לעתים, אין להם בכלל כלי רכב משום שכולם נגנבו. בכל מקום אנחנו מבחינים בביזה, במחסור, ובשכם פוגשים פצועים שנפגעו מפצצות נפאלם.



השטן משוטט

חיילים ירדנים הרוגים מוטלים בשדות, ועדיין הם לא נקברו: הצחנה מעוררת בחילה. עוצר בכל מקום: הירדנים אינם יכולים לנוע מחוץ לבתיהם ולצאת לעבודה. במשפחות רבות אוזלים מצרכי המזון. אנחנו נאלצים לגלות שאם הגל הראשון של הישראלים עימם נתקלנו נהג בהגינות, באנושיות ובאומץ בבקשם לגרום עד כמה שאפשר פחות נזקים, הגל השני מורכב מגנבים, מבוזזים ולעתים ברוצחים, ואילו הגל השלישי מדאיג עוד יותר מאחר ונראה שהוא מפגין רצון החלטי לגרום להרס שיטתי.

בשכם, אנחנו נתקלים במאות משפחות מתחת לעצי זית; הם ישנים בחוץ. אומרים לנו שהם מקלקיליה ושנאסר עליהם לשוב לעירם (בה חיים 20,000 תושבים). אנחנו נוסעים לקלקיליה כדי לראות מה קורה שם: הרושם הוא קודר. מפוצצים את העיר [קלקיליה, י`א] בדינמיט. אזרחים ישראלים באים לבזוז; שניים מתוכם הלוכים ברחוב עם כיפה על הראש ובידיהם מזוודה. שלושתנו רואים אותם מתקדמים; הם מתקדמים לעברנו; אחד מהם שם את האצבע שלו על הדק תת-המקלע שלו. אני שלא שמתי לב לצעד שלו, שואלת אותו בעברית בהצביעי על המזוודה: `היא כבדה ?`. אנחנו נעמדים אלו מול אלו לשנייה אחת, אחרי כן הם מתרחקים והולכים לדרכם. השטן משוטט.

קצין ישראלי צעיר שיושב ליד ההגה מגיע עם רכבו ועוצר לפנינו. במבט מטופש ככל האפשר, אנחנו שואלים אותו, היכן אנחנו נמצאים ? הוא שולח בנו מבט מתנשא ואומר לנו בעברית: `היתה קלקיליה, עכשו זה כפר סבא` – (כפר סבא היא הישוב היהודי הקרוב ביותר לקלקיליה). במרחק קטן מכאן, חיילים יורים באוויר, אולי כדי להפחיד את הכפרים הסמוכים... האם גם בית החולים הקטן של אונר`א [סוכנות הסעד סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים – UNRWA, י`א] שבמרכז העיר יופצץ ? אנחנו מרגישים שעלינו להסתלק מכאן אם איננו רוצים שגורלנו יהיה כגורל קלקיליה.

בירושלים, גורשו כארבע משפחות עניות מבלי שנאמר להן לאן עליהן ללכת ! ברגעים הראשונים לאחר כניסת הישראלים, הכל נראה אפשרי, אך עתה מה טומן העתיד בחובו ? הישראלים ניצחו במלחמה ! האם הם יפסידו את השלום ?

מביאים אשה פצועה מג`נין לבית החולים בנצרת. למחרת מתחוללת התרגשות בקרב הערבים של נצרת בעניינה: המשטרה רוצה להחזירה לג`נין. היא משיבה : `אני רוצה לנסוע עם אלה שהביאו אותי לכאן`.







יום חמישי 15 ביוני



אנחנו הולכים לבקר את האב-הבישוף חכּים שלא קיבל מהשלטונות הישראלים אישור לנוע לבד, אלא בקבוצה ביחד עם אחרים. מוניק נשארת בנצרת.

חוזרים לג`נין; לוקחים את האשה לבית החולים בג`נין, אך, בבתי החולים הירדנים לא נותרו תרופות אנטיביוטיות ותרופות נגד נמק, ואילו ארגון הצלב האדום הבינלאומי עדיין לא קיבל את האישור לפעול באזור הזה הנמצא תחת כיבוש הצבא הישראלי.

עוברים דרך שכם; נעצרים שם כדי להתפלל בבאר של יעקב. שעת צהריים ואנחנו די עייפים; הראש סחרחר, אנחנו שותים מים מהבאר. לא פוגשים אף אחד בעיר; העיר שרויה בעוצר מוחלט. מגיעים לירושלים אצל ג`ראר. לבניין של אחוות הנזירים נתווסף חלון אחד: ההפצצה עשתה חור אחד בקיר של המטבח, רסיסים של פגז מרגמה זרוקים על המִטָה ומתחת לשולחן. האב פול שמאוד עייף נופל למשכב חולה עם 40 מעלות חום.



ראיון עם הגנרל רבין

בזמן הזה, אנדרה, ג`ראר ואני מגלים שמאות משפחות גורשו מירושלים. אנחנו חוזרים לאב פול הסובל מחום גבוה ומכאבים; הוא מסייע לנו ממיטת חוליו, אנחנו מוסרים דין וחשבון על כל מה שראינו ובדקנו. אנחנו סבורים שבשלב זה איננו יכולים להישאר באזורים האלה. היחסים הטעונים בין יהודים וערבים מסתירים את הבעיות האמיתיות של העולם השלישי. למי למסור את הדין וחשבון הזה ? נראה לנו שזה יהיה יותר הגון אם נעביר אותו קודם לישראלים, אך למי ? כיצד ? אנחנו הולכים לישון בעין כרם, במנזר המרוחק אחד-עשר קילומטרים מירושלים.

האב פול מרגיש יותר טוב. עם בוקר ראשון, אשה אחת עומדת בגינה. זו אשתו של דיפלומט ישראלי שבא לפני שמונה שנים לבקר אותנו בקיבוץ גנוסר ושלא פגשנו מאז. פעם הוא אמר לנו: `אתם האנשים שאנחנו זקוקים להם ביותר ושאנחנו מפחדים מהם הכי הרבה...`. היא קוראת לבעלה. אנחנו מגוללים לפניו את הסבל שלנו לנוכח המצב. הוא קורא את הדין וחשבון ואומר : `זה מאוד חמור... אתם חייבים לפגוש קצינים בכירים של הצבא...`.

קודם כל הוא נותן לנו אישור חדש לפיו שלושה אנשים יוכלו לנוע בכל מקום. למחרת סמוך לשעה שתיים-עשרה, הוא הפגיש את האב פולו עם הלל, פקיד בכיר במשרד החוץ; בערב, סמוך לשעה 6, האב פול פוגש בתל-אביב את רבין, ראש המטה הכללי הישראלי. האחרון אמר לו שאין להם שליטה על כל המצב בשטח הכבוש, אך הוא מוכן לשמוע באהדה את כל ההערות שלנו. הוא אמר שהוא לא ידע על כל הדברים עליהם כתבנו, ושהאחראים יבואו על עונשם. במקום, הוא נתן הוראות בטלפון. נראה היה שהגנרל רבין נבוך, הוא האיש שניצח במלחמה, נאלץ אחרי הניצחון לעשות דברים, או לאפשר לאחרים לעשות דברים, שבגללם הוא יפסיד את השלום. אני מצידי סבורה שהוא מודע היטב על כמעט כל מה שקורה, אך הוא לא העלה בדעתו שאנחנו כן ידענו עליהם עד כדי יכולת לחבר דין וחשבון. לטובת השלום, זה טוב שהם מרגישים שעוקבים אחרי מעשיהם ומשגיחים עליהם. בזמן שהתקיימו הראיון עם הלל והראיון עם רבין, הספקנו לפגוש שוב את ברנדט ומונה: מונה חלתה בצהבת; היא אומרת שהיא חשה כי `ראשה סחרחר` כאשר היא החזיקה את הזרוע של אחד הפצועים, זרוע אותה הרופא חייב היה לקטוע לאחר שנפגעה בהפצצה.

בעשר בערב, אנחנו חוזרים שוב לנצרת בה אנחנו פוגשים את מוניק. נצרת לא סבלה פיזית מהמלחמה, ואולם מוניק מספרת לנו שהאוכלוסייה הערבית בעיר כואבת וחרדה בגלל המלחמה. בשל ניצחונה של ישראל, הם חוששים שהמדינות הערביות יתייחסו אליהם כאל בוגדים. מה מבשר העתיד בארצות אלו במזרח הקרוב ? המצב עדיין לא ברור.



יום רביעי 21, יום חמישי 22 ביוני



אנחנו חוזרים לאותה גבעה בה היינו כל כך מאושרים בשל אהבתנו לישו מנצרת ובשל אהבתנו לכל העם הזה, ערבים כיהודים. הכל נראה שהשתנה, אפילו האור אינו בוהק בעינינו כמו אתמול.



יום שישי 23, שבת 24, יום ראשון 25



החרדה אוחזת בנו כמו חיה הלופתת וחונקת את ליבנו. המלחמה נסתיימה, אך אנחנו ראינו מאוד מקרוב את השה השחוט. נראה לי שאני ממשיכה להחזיק בידי את התינוק בן החמש-עשרה יום השבור כולו והמכוסה כולו בדם. כאשר אני מתעוררת בלילה: התמונות שבות אלי בראשי ויש לי חשק לזעוק. האב פול כל כך מדוכא שהוא איננו יודע מה לעשות. אנחנו מבינים מה משמעות כוס התרעלה הרווי מרירות וגסיסה, שטעמו חריף כמו המוות וחטאי העולם – אותו כוס התרעלה ממנה ביקש ישו לשתות בגת שמנים.



יום רביעי 28 ביוני



אלינו מצטרף עמית נוסף, אוסטרלי אחד ששמו קווין. הוא רגוע ומשתדל להבין מה שאנחנו חשים. הוא נשאר רגוע כמו הדמות של דוד הקטן המסכן את חייו מול גוליית. לשמחתנו הוא שואל מעט שאלות: אין לנו את כוח לדבר הרבה.

כהן-דת פרוטסטנטי מדומה בא כדי לשאת בפנינו דרשה מיסטית-פוליטית ארוכה כדי לומר לנו שעל-פי הנבואה ישו ישוב בקרוב, שהיהודים כוננו את מלכות ישראל ושכולנו נעמוד למשפט בשל עמדתנו כלפי ישראל. אינני מבינה כלום מכל מה שהוא מספר; נראה לי שגיבוב רוחני זה המתגלם במעין תיאוקרטיה מהווה הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על שלום העולם. אחרון הנביאים היהודים, הגדול מכולם, במילים אחרות, אמר בצדק: `לא בירושלים ולא על הר גריזים תשתחוו לאב... השתחוו לאב ברוח ובאמת... אשרי הענווים כי-המה יירשו את הארץ...` [ציטוטים מתוך הדרשה על ההר ומתוך הבשורה על-פי מתי בברית החדשה, י`א]. הכוונה לא רק הארץ הקטנה של ישראל, אלא כל הארץ... ונכון לימד אותנו הצלוּב שאנחנו נישפט על-פי יחסנו כלפי כל מי שסבולים, מכל העמים, מכל הגזעים, מכל האומות. העם היהודי אשר במאמץ אדיר ניסה להציל את עצמו, יעשה הכל כדי להינצל יחד עם האחרים, עם העם הווייטנאמי הקטן למשל, ולא לבדו כמו שזה נראה כעת.

אנחנו שומעים כל כך הרבה שטויות בגלל הנצחון, עד כדי כך שאפילו יהודים אתיאיסטים מזכירים בעת הזו הכי הרבה את אלוהים: `אלוהים איתנו !`. כל פעם שאני שומעת מילים אלו, אני רועדת כאילו הייתי רואה את השה השחוט. רבים אחרים אמרו את המשפט הקטן זה! האב פול השיב נכון לאותו כוהן-דת : `האיש היחיד אשר מדבר על המקומות הקדושים באוונגליון הוא קַיָפָא [הכהן הגדול בשנים 18-36 לספירה, י`א] שאמר, אם נניח לו [לישו, י`א] לעשות, הרומיים יהרסו את המקום הקדוש שלנו; טוב לנו מוּת איש אחד מאבֹד העם כולו...`

הצלבנים הלכו בדרך הזו וטבחו אלפי מוסלמים. המוסלמים המדברים על מלחמת-קודש מפחידים אותי גם כן.



יום שישי 30 ביוני



המצב משתפר, אט אט חוזר הרצון לעבוד, לאכול, לחיות. אנחנו מחליטים לשוב לשטח הכבוש יחד עם עַזָאת, השכן הערבי שלנו בנצרת, שיש לו מונית והוא זה שיסיע אותנו. אנחנו מתכוונים לחזור לג`נין, קלקיליה, שכם, ירושלים, בית לחם, חברון, וגם ללטרון אותה טרם ראינו.



שבת 1 ביולי



אנו חוצים את הדרך בין שיבולות חיטה. הנשים וכמה צעירים מתחילים לעבוד מחדש בשדות, אך הכל הם מבצעים בידיים. הילדים נושאים את האלומות על הראש. ואומנם, גם מעט חזרה לחיים מקל עלינו.

בשכם, החיים חוזרים למסלולם באיטיות, אך אין די מזון. הצלב האדום טרם הגיע לכאן: מלאי המזון הולך ואוזל. הייצוא נפסק; האכרים נאלצים למכור במחירים מאוד נמוכים. הרבה משפחות שבניהן עובדים בכוויית נאלצות לנסוע לעמאן. היהודים עלולים למנוע מהם לצאת. הם דורשים מהם לחתום על מסמכים כדי להוכיח שהם אכן רוצים לנסוע, אך לנוכח הפרובוקציות כאילו הם מבקשים להימלט, וכן הגירושים להם היינו עדים, זה נראה כמו דיפלומטיה פוליטית.

בכפר אחד אנחנו מבחינים בהרבה גניבות (של כסף, של תכשיטים, ושל רהיטים פרוצים). אנחנו פונים לאחור לעבר קלקיליה. בצומת אחד, ניצב שלט עליו כתוב בגיר: `אסור להתקדם בדרך הזו, היא לא בטוחה`. זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה. למזלנו אין במקום עמדה של הצבא.

אנחנו מגיעים לקלקיליה בנסיעה בדרך האסורה; כאן אנחנו רואים את הבתים הראשונים שנהרסו באופן שיטתי. האנשים גורשו מכאן, זה אם כן נכון! הם שבו להריסות האלו... האנשים ישנים מתחת לגגות שהתמוטטו באופן חלקי. אין מים, או שמעט מדי. 7.000 אנשים מתוך 16.500 תושבי קלקיליה הם פליטים. אמש טילפן אלינו דן אבני: `הדו`ח שלכם תרם להפסקת הריסת קלקיליה...` אך מדוע הם חזרו ! זה לא אנושי.

ראש העירייה הקודם של קלקיליה חזר אף הוא. אנחנו הולכים לשוחח איתו. הוא מספר הכל: בזמן הקרבות, נפגעו 5 אחוזים מבתי הכפר ומחצית האוכלוסייה נמלטה להרים מייד אחרי שהצבא הירדני עזב את העיר. היהודים סילקו את המחצית השנייה, אך לא מייד אחרי זה. בהתחלה, משך שלושה ימים, הם אסרו על האנשים לצאת מבתיהם. ביום רביעי של השבוע, בשעה 4 אחר הצהריים, קצין אחד בא להודיע: `צאו מהכפר, מטוסים עיראקיים יבואו להפציץ`. אז הם הובילו את כולם לכפר עָזוּן המרוחק שלושים או ארבעים קילומטרים מכאן. ראש העירייה עזב האחרון.



השיבה לחורבות

ביום חמישי, מאחר ולא היה להם מה לאכול בעזון, היהודים אמרו להם: `לכו לשכם`. הם צעדו ברגל עד למטעי הזיתים של העיר. באותו הזמן, בפקודה, היהודים החלו להרוס את העיר. ביום ראשון, ראש העירייה הערבי של קלקיליה ביקש לראות את הגנרל דיין ולבקש ממנו שחלק מהתושבים ישובו לבתים החרבים. 1.500 מתושבי קלקיליה כבר היו פליטים מהמלחמה הקודמת [1948, י`א]. אונר`א סייעו להם כדי לבנות מחדש את בתיהם, וכעת שוב בתים אלו נהרסו.

ממול לבית העירייה, תושבים עומדים בתור כדי לקבל כמה ככרות לחם לכל משפחה. החייל הישראלי אומר לנו שהאוטו שמחלק את הלחם שייך לאיזה `ועד`. איננו מצליחים לגרום לכך שהוא יגלה לנו אם מדובר בוועד ישראלי. באותו זמן, `קול ישראל`, תחנת השידור הישראלית, מפיץ שקרים ביחס לקלקיליה, למשל, `האוכלוסייה שבה לעיר. האנשים שבתיהם ניזוקו בהפצצות מקבלים סיוע. החיים שבים למסלולם הרגיל...`. אנחנו מודים לראש העירייה הערבי של קלקיליה שדומה לאיזה פטריארך השומר בקנאות על צאן מרעיתו. הוא מספק לנו את החדשות האחרונות תחת עינו הזועמת והמאוד מוטרדת של הקצין התורן. אנחנו מודים לכולם, גם לחייל הישראלי, ועוזבים את המקום.



לטרון: הכניסה אסורה

עתה מוטל עלינו לבצע את הדבר הקשה ביותר: לנסות להגיע ללטרון. ממקורות שונים נודע לנו שהמצב שם מאוד קשה: כל הדרכים המובילות לשם חסומות ונמצאות תחת פיקוח הדוק, הרבה יותר הדוק מאשר קלקיליה. כשהגענו לרמאללה נתקלנו במחסום השומר על הדרך. למרות שאנחנו אמורים להיות קשורים לארגון הצלב האדום ושחלק מהשלטונות הישראליים עודדו אותנו להמשיך במשימה שלנו, מפקד המחסום אוסר עלינו את המעבר. אחרי ויכוחים שנמשכו שעה, אנחנו חוזרים לעומת שבאנו ופונים לעבר ירושלים; אנחנו הולכים ללון אצל הנזירות הבנדיקטיניות שעל הר הזיתים.



יום ראשון 2 ביולי



אנחנו מתעוררים נחושים בדעתנו להגיע ללטרון. השמש מאירה את רחבת הכותל המערבי, ודגלים ישראלים מתנוססים בגאון ממול לכותל המערבי. ברחבה עליה עמדו מאות בתים שבהן התגוררו ארבע מאות המשפחות – נהרסו עד היסוד. התלמידים של בתי ספר יהודים והרבה אנשים באים להשקיף על המקום; הם מתייחדים עם האבנים. מאז שראיתי ילדים למות בהפצצות, שום אבן אינה חשובה לי בירושלים, לא אלו של הקבר הקדוש, לא של הכותל המערבי, לא של כל המסגדים; חשובים לי רק הייסורים העצומים של הילדים על פני האדמה, יהיו אלה יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או קומוניסטים, לבנים או שחורים, צהובים או שזופים. כל אלה שבגללם ולמענם מת ישו הצלוב.

מדוע איננו יכולים להגיע ללטרון ? תחילה אנחנו מבקשים רשיון תנועה ממשרד החוץ. הרשיון ניתן לנו ועליו צויין שהוא תקף `בכל הכבישים ובכל דרכים`. אנחנו שואלים, האם יש להדגיש עליו גם לטרון ? לא, משיבה לנו המזכירה, זה מספיק. בלחץ הפצרותיו של האב פול, היא מטלפנת לצבא המשיב: `זה מספיק בהחלט`.

מצויידים באישור זה אנחנו חוזרים לרמאללה ופונים למפקד האיזור אשר ביקש מאיתנו לשוב אליו לפני שניסע ללטרון. אך בפועל, הוא אוסר עלינו את המעבר, בתירוץ שבאזור הזה מתנהלת תנועת כוחות ושהוא עדיין מסוכן.

אנחנו יוצאים ממשרדו ומחליטים בכל זאת לנסות לעבור דרך המחסום למרות שהמלה לטרון אינה מופיעה על האישור שלנו. אולי החיילים העומדים במחסום אינם אותם חיילים שעמדו בו אתמול... הנה הבּוּדְקֶה מעץ. אסעד, ידידנו הערבי שנוהג ברכב, אומר לנו לפתע: `אבי, אין צבא במקום. נראה שאין כאן אף אחד. אני מסתער !`. בקושי הוא סיים את דבריו וכבר חצינו את המחסום ! הוא צדק: המשטרה הצבאית החליפה בלילה הקודם את החיילים שעמדו כאן; שני שוטרים צבאיים ישבו בנחת בכניסה למחסום, כחמישים מטרים על אם הדרך. תודה לאל, הם לא הספיקו להגיב ! אנחנו ממהרים ללטרון. עוד שני מחסומים ואנחנו מגיעים. החיילים המופתעים מהססים, הם סבורים בלי ספק שאנחנו בסדר אם הצלחנו לחצות את מחסום המשטרה, והם נותנים לנו לעבור.

והנה מה שהישראלים אינם רוצים שנראה: שלושה כפרים שנהרסו באופן שיטתי בדינמיט ובבולדוזר. לבדם, בתוך דממת המוות, חמורים משוטטים להם בין ההריסות. מעת לעת, אנחנו מבחינים ברהיט מעוך, כרית קרועה, המבצבצים מבעד לגושים של טיח, של אבנים ושל גושי בטון. סיר-בישול ושמיכה שננטשו באמצע הדרך... האנשים לא הספיקו לקחת שום דבר !

טרקטורים ישראליים מקיבוצים בסביבה מזדרזים לחרוש את אדמות הערבים (המרוחקות חמש-עשרה קילומטרים מהגבול הישן, לפני שטח ההפקר).

אנחנו מגיעים למנזר השתקנים של לטרון [נבנה בשנת 1890 ע`י מסדר הטרמפיסטים, י`א]. חיילים יהודים שומרים בכניסה. הם מביטים בנו בחשדנות, אך בראותם שעברנו את כל המחסומים, הם נותנים לנו בסופו של דבר להגיע לשער; הנזירים מעוררים את הרושם שהם שבויים מאחר ושומרים עליהם כל כך ! הנזיר האחראי על האכסניה פותח לנו את השער, הוא מאושר ונראה מקצת מופתע מהביקור הבלתי צפוי. הוא מספר לנו הכל: `מאז ה-5 [ביוני 1967, י`א] בערב, החיילים הירדנים נסוגו מכאן והם הציעו לאוכלוסיה המקומית לעזוב גם כן. חלק מהם עזב, חלק אחר מצא מקלט במנזר, הנותרים נשארו בבתים. מה-6 [ביוני 1967, י`א], הישראלים, כשהאצבע שלהם על ההדק, אילצו את האנשים לשוב לכפר שלהם: אולם רבים מהם שבים למנזר; החיילים הישראלים ערכו חיפוש במנזר ושילחו את האנשים בטרקטורים בעלי עגלות גרר השייכים לכפר. בהגיעם לבית ע`ור אלפוקא, הישראלים מחזירים אותם למנזר. כאן הם נשארים יומיים; אחרי כן, שני אוטובוסים שהגיעו מתל אביב מסיעים אותם לבית-סירא אף שהבטיחו להם שיסיעו אותם לנהר הירדן. במהלך הזמן הזה, הטרקטורים נותרו במנזר. הישראלים אמרו: `אלה יעברו לידי הקיבוץ`. בלילה שבין ה-26 ל-27 ביוני, שמונה בולדוזרים פנו לעמואס, שניים ליאלו ושניים לבית-נובא, והרסו אותם עד היסוד.



יום שלישי 4 ביולי



אנחנו יודעים היטב שהערבים קורבנות הפנטיות של מנהיגיהם היו נוהגים עוד יותר גרוע אם המלחמה היתה מסתיימת בניצחונם. אך מה שחשוב לדידינו, זה להבין אם קיימת סיבה לאיבה. על-פי מה שאנחנו רואים היום, האם כל זה לא התרחש כשקמה מדינת ישראל - כמה כפרים נהרסו ? כמה משפחות גורשו ? היום אנחנו יודעים היטב, שלבד ממקרים בודדים, לא הצבאות הערביים הם שהבריחו את התושבים והרסו את הכפרים; לא הספיק להם הזמן לכך.

לפני רדת הלילה, אנחנו נוסעים לבית לחם בה אנחנו מגלים את אותה בעייה שהיתה בירושלים: לתושבים אין עבודה. ברחבת הבזיליקה מתנהל המסחר בקדחתנות; ממהרים למכור צלחת, צעיף, תכשיט, ליהודים הנוהרים לעיר כדי לקנות בזול מאוד, ואפילו כדי להתמקח. הכסף הירדני כבר לא שווה כלום והיהודים שודדים את החנויות. כאשר נגמרים המלאים בצד הערבי, הערבים קונים בחנויות של היהודים בעיר החדשה, אך במחירים גבוהים פי שלושה. הבנקים הירדניים עדיין חסומים. הבנקים לא יכולים לחדש את עסקיהם.

סמוך לשעה עשר בבוקר, אנחנו נוסעים לאיזור חברון, לכפר צוריף. שלוש-עשרה בתים פוצצו בדינמיט אחרי שהישראלים אמרו: `זה הזמן לחסל חשבונות; הסתלקו אם אתם רוצים להציל את חייכם`. בפועל, איש אחד שלא הסתלק די מהר, נהרג ביריות תת-מקלע. שאר הבתים נותרו שלמים; ואילו הבתים שפוּצצו, נראה שהן נבחרו מבין הבתים היפים ביותר.

אחר-הצהרים, סמוך לשעה ארבע, אנחנו יורדים לעבר יריחו עד לגשר אלנבי. מכאן נדרשים לעבור אותם פליטים שנמלטים על נפשם; רבים מביניהם הם פליטים מהמלחמה הקודמת [1948, י`א]. עם ילדיהם והחבילות שלהם, הם נאלצים לחצות את הגשר ההרוס ולצעוד במים בעזרת חבלים. חיילים ישראלים היושבים בתוך כורסאות רואים אותם עוברים בצורה זו מזה חמש-עשרה ימים. אם הם היו מוכרחים להעביר טנקים על הגשר בזמן המלחמה, הגשר בוודאי היה מתוקן תוך כמה שעות ! מדוע להשפיל כך את האנשים ? למטה, מבטים של שנאה; למעלה, מבטים של בוז; אך מבטם המפוחד של הילדים נוכח הגשר השבור הוא שכואב הכי הרבה. אשה אחת הנושאת בידיה את מכונת התפירה שלה גונחת פתאום וממלמלת משהו. אשה אחרת משיבה לגניחות שלה: `הלוואי שהבתים שלהם יתמוטטו יום אחד על ראשיהם !`. לפני שאנחנו עוזבים, אשה בוכיה מתקרבת אלי; היא אומרת לי שזה עתה חצתה את הגשר כדי לעזור לחלק ממשפחתה שעזבה, אך היא חייבת לשוב לבית לחם בה מצפים לה הילדים שלה. אך החיילים, על-פי הפקודות שקיבלו, אומרים לה שעליה ללכת לעמאן מאחר וחצתה את הגשר. אנחנו חושבים שהסיפור הקטן הזה יסתדר: די שנגיד מלה אחת לקצין. הקצין שנשאר יושב בכורסה אומר לנו: `האשה הזו חתמה במחסום הראשון, וכולם יודעים זאת, שאם הם חותמים עליו, הם אינם יכולים לשוב...`. האשה בוכה ואומרת שהיא לא הבינה על מה חתמה; היא חשבה שרק אלה שהולכים עד לעמאן אינם יכולים לשוב; שהיא חתמה רק כדי שתוכל לעזור להעביר את החבילות של אחותה. איננו מצליחים לשנות את הגזירה: עליה לחצות שוב את הגשר וללכת עם אותו חלק של משפחתה; הבעל והילדים יישארו בבית לחם! הקצין מסביר שעד ה-10 ביולי, הפליטים בעמאן שיבקשו לשוב, יוכלו לעשות כן, היא תצטרך רק להגיש בקשה. נראה שהרשות לשוב ניתנה רק כאמצעי תעמולה מאחר ובפועל חלק מהמגורשים מירושלים שוכנו בבתים הריקים שהותירו אחריהם הפליטים האלו. אם אומנם הפליטים של עמאן יבקשו לחזור, לאן ישובו ?

אנחנו חוזרים לירושלים. בצאתנו מיריחו, כלי רכב מפויח של הצבא הירדני התהפך בצד. אנחנו מתקרבים. בתוכו, שתי גופות שרופות, ובחוץ רגל מפויחת כשפיסת גרב שרופה תלויה עליה. על גג הרכב, סמל אחד עדיין ברור למראה: הסהר האדום. זהו אמבולנס ירדני אשר בלי ספק הסיע פצועים. הנפאלם הרג אותם. בהגיענו לירושלים החדשה אנחנו הולכים למשרדי ארגון הצלב האדום הבינלאומי. בדרך כלל, המטה של הארגון הוא בתל-אביב; באותו ערב נמצאו שלושה נציגים של הארגון בירושלים. מפיהם אנחנו לומדים שלארגון הצלב האדום הבינלאומי אין את הרשות לנוע בכל מקום, ושנציגיו יכולים לנוע רק בליווי של קצין ישראלי... יתרה מזו, את המסרים שהם מבקשים להעביר בין חלקי משפחות שנותקו אלו מאלו, חייבים לעבור דרך הצנזורה של הישראלים, וזה מעכב את העברת המסרים. בהיעדר אישור מהשלטונות הישראלים, הם לא יכלו להגיע לקלקיליה ולא ללטרון; וכאשר הם ביקשו להגיע לגשר אלנבי, הם קיבלו אישור מוגבל לכמה שעות בלבד. הם השקיעו את עיקר המאמצים שלהם בנושא חילופי השבויים.



יום שני 3 ביולי



הפעם, איננו זזים יותר. אנחנו מבקשים להתפלל, לחשוב, לכתוב.

שלושה פרופסורים מהמכון [הצרפתי, י`א] למחקר מדעי עולים בגבעה ונוקשים בדלת שלנו: יהודי אחד ונוצרי אחד, שניהם אנשים מאמינים, ושלישי הוא מרכסיסט. הם הגיעו מפאריס; מזה כמה ימים הם עורכים בישראל תחקיר למען אונסק`ו [UNESCO - ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו`ם, י`א]. הם מציגים שאלות ומהרהרים, מאחר ולדעתם, כך הם מסבירים, `הבעייה הזו קשה עבורנו. באירופה לא היינו מסוגלים לראות את הדברים בבירור וחשבנו שעלינו לעשות מאמץ כדי להבין היכן נמצאת האמת בסכסוך הישראלי-ערבי`.

אנחנו מספרים מה שראינו בימים אלה. מה שראינו מאיר בצורה קודרת את הדרמה אשר אנחנו עדים לה מזה כעשר שנים משני צידי הגבול. אנחנו מנסים להצביע על הסיבות העמוקות של הסכסוך על מנת שיימצאו הפתרונות אשר סוף-סוף יאפשרו כינון שלום על בסיס של צדק: הפליטים, לרבות הפליטים היהודים קורבנות האנטישמיות, האימפריאליזם הבינלאומי של הממון שהרי הערבים הם קורבנותיו, ובטווח הרחוק גם ישראל, הסכנה הנובעת מהיומרה של עם אחד הנהנה מיתרונות ארציים בשמה של בחירה אלוהית. אך היכן האנשים שליבם חזק וחופשי דיו כדי לשאת את האמת ?





O


N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות