קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

אין ברירה, צריך להצטייד בעוד ראשי נפץ גרעיניים! מבט על התודעה שהשתבשה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1621070

זה מכבר הולך ומתבהר לעיני העולם כולו כי בין הסכנות האסטרטגיות המאיימות על מדינת ישראל יש למנות לא רק את האיום הגרעיני מאיראן, צקצוקי החרבות של נסראללה מצפון והאיומים של החמאס מדרום. איום על שרידותה, חוסנה וערכיה של החברה הישראלית ואף על עצם קיומה של המדינה מהווה גם התודעה הישראלית הקולקטיבית ההולכת ונשבית בתוך חרדותיה, מדחיקה, מכחישה, מבוהלת, מבולבלת, מקובעת בתחושת הצדק העצמי שלה. מי שמקונן בימים אלה על איכותה הירודה של האליטה הפוליטית שלנו לא יכול לנתק עניין זה מאותה טרנספורמציה של התודעה שמתבטאת בשבירה החדה ימינה של הזרם המרכזי בציבור, שבחר להשליט עליו ממשלה ופרלמנט סהרוריים, שמצמיחים פורענויות חדשות לבקרים.



בספרו של אליסטיר הורן, `כמה רחוק מאוסטרליץ` (דביר, 2005) שואלת ג`וזפין את בעלה `האם לעולם לא תחדל ממלחמות?` נפוליאון עונה לה `אני לא מנהל את מהלך האירועים, אני רק מציית להם`. נדמה כי הציבור בישראל כבר לא מאמין שמישהו ממנהיגיו מסוגל לנהל את מהלך האירועים והוא משלים וצועד בציות עיוור בדרך ללא מוצא שהם מציעים. הדברים התחוללו בנסיבות ידועות: ריסוק האלטרנטיבה הפוליטית בידי ברק באמצעות הטלת אשמת כישלון השיחות עם הפלסטינים באופן בלעדי עליהם, והשפעת שתי המלחמות האחרונות, בצפון ובדרום ופרק האינתיפאדה השנייה על שאריות האמון של הישראלים בחלופת הסדר עם העולם הערבי.



אבל אי אפשר להתעלם מחלקה העצום של התקשורת הישראלית ביצירת אקלים הדה-לגיטימציה לאופציית השפיות, הסובלנות והמתינות המדינית, שתמיד קיימת ועכשיו היא עומדת מבוישת, נסתרת מעין. לכלי התקשורת המרכזיים יש אחריות מרכזית בדחיקת הישראלים לתוך גטו פחדיהם האמיתיים והמומצאים, החל מאימוץ הפרופגנדה שהמציאה לשכת ראש הממשלה ש`אין פרטנר` בצד השני (שעה שהמציאות המורכבת הציגה כל הזמן ראיות סותרות), ובהמשך בהנחלת הנרטיבים המוכרים של מנטאליות המצור; תפישות קורבנות, צדקנות, אטימות כלפי עולם ומלואו, יהירות והתנשאות.



אין להתפלא אם כך, שעצומה שהתפרסמה בימים האחרונים שקראה לשוב לדרך המו`מ, השפיות והמתינות זכתה בקושי למאות אחדות של חותמים, שעה שקרוב למאה אלף ישראלים הצטרפו באותו זמן לעצומה שקוראת לגירושה מהארץ של חה`כ חנין זועבי (`מספיק כבר עם האובר-דמוקרטיה`, זעם אחד החותמים וחברו הציע להעיף מהכנסת באותה הזדמנות גם כמה ח`כים יהודים).


סיקור המשט לעזה היה עוד מיקרוקוסמוס המלמד על השינויים העוברים על החברה הישראלית. למעט`הארץ` האליטיסטי, שהשפעתו וחשיפתו בציבור הרחב מועטה, התגייסו כלי התקשורת המרכזיים האחרים להלהיט את הרוחות, מתחרים ביניהם מי יזעזע יותר את הפחדים הסמויים של אומה שעצביה רופפים ממילא.

מדורי החדשות של כליהתקשורת בישראל (שהם החשובים בין מדורי העיתונות, בגלל הנטייה להתייחס אל המידע המופיע בהם כאל עובדות אוביקטיביות) הכינו את הציבור להתנגשות בלב ים, בלי לצייץ מילה של ביקורת, להציג חלופות או להעלות שאלות על המהות וההכרח בהתנגשות הצפויה, על משמעותו של הסגר והמדיניות הישראלית כלפי עזה מאז עליית החמאס, בכלל, שזה שנים אינה מניבה כל תוצאה חיובית. `השייטת מחכה` מתח `מעריב` את שריריו, בכותרת ראשית בסוף השבוע לפני ההתנגשות (28.5) והכין את העם למבצע חזק, מהיר שיתנהל באופן אלגנטי.

דווקא כותרת אחרת ב`מעריב`, משכה את תשומת לבי. `לעצור את הפירומניה` קראה הכותרת בעמוד 2 (28.5), שהתנוססה מעל מאמר של אביב לביא. `ברק ואשכנזי,האנשים הממונים על ביטחוננו, הפכו לאויביה המרים של הסביבה. כבר מזמן אנחנו יודעים שצה`ל הוא צבא שיש לו מדינה; זה עוד לא אומר שמותר לו לשרוף אותה`. הידד, צהלתי. הנה, בכל זאת מופיעה ביקורת ראויה, של עיתונות אמיצה, עוד בטרם פורענות. אבל כששבתי לקרוא את האותיות הקטנות התברר כי לביא מדבר בכלל על שריפת החורש בגמלא בעקבות תרגיל של צה`ל בגולן וכי ברק כמטאפורה אפשרית על פירומן סדרתי היה רק בראש שלי.


גם `ידיעות`, בטוח בעצמו, מרח על פני כותרת ענק `הקומנדו מחכה למשט`. מילת ביקורת והצעת חלופה להתנגשות? הצגת ההקשרים המתבקשים? הרחבת דעתו של הציבור במידע מתבקש? הצחקתם אותם. לעומת זאת, העיתונים הגדולים ציטטו בהבלטה את גרסתו השקרית של שר החוץ ליברמן, הטוענת שישראל מעבירה לעזה את כל הציוד הנחוץ, בלי לנסות לעמת אותה עם העובדות, שהתפרסמו כבר על רשימת מוצרי היסוד האסורה להכנסה לרצועה.

ערב ההתנגשות גם `ישראל היום` ניסה להרגיע באותו סגנון בכותרת מבטיחה `שעתו של הקומנדו`. לצד זה פרסם הפרשן דן מרגלית טור זחוח, שקבע כי `השד אינו נורא כל כך`, מאחר ומתגלה השלומיאליות של מארגני המשט, שלא מצליחים כ`כ להתארגן וכי מה שישראל צריכה לעשות זה בעיקר להציף את התקשורת העולמית בתצלומים שינפקו דובר צה`ל ולשכת העיתונות הממשלתית, לעצור את דרור פיילר, הישראלי, ממארגני המשט ולהגיש נגדו תביעת פיצויים במיליוני שקלים על הנזקים שגרם.

אחרי שהגיעו הדיווחים הראשונים מזירת ההתנגשות והתבררו ממדי הקטסטרופה, שינו העיתונים הגדולים את טעמם והחליפו את הזחיחות היהירה בבכיינות צדקנית. `חיילים מול לינץ``, היתה הכותרת הראשית ב`ישראל היום` (1.6), שמיהר להפנות את הביקורת שלו לא כלפי ראש הממשלה המכהן, שהוא סיבת קיומו הידועה של העיתון, אלא כלפי הפעילים,שהתגלו כ`שכירי חרב של אל קאעידה` (כותרת ראשית למחרת), ולא פעילי שלום עכשיו, למשל.

גם `ידיעות אחרונות` בחר להתבכיין והשתמש בכותרותיו הראשיות במושגים מעולם הקו קלוקס קן: `מארב`, `מלכודת`, ו`לינץ``.

לינץ` הינו `הוצאה להורג של אדם בידי המון, ללא משפט, תוך לקיחת החוק לידיים, כאשר איננו מאיים על חייהם ואין במעשה אקט של הגנה עצמית`, קובעת הויקפדיה.

LYNCH - משמעו `הענשת חשוד ללא משפט תקין בטענה של עשיית צדק`, אומרת האנציקלופדיה הכללית כרטא.

אבל העיתונות הישראלית בחרה להקנות למושג משמעות ייחודית והציגה את אחת מיחידות העילית שלצה`ל, שפשטה באישון לילה על ספינה אזרחית במים הבינלאומיים כחבורת נאבעכים חסרי הגנה שנקלעו לתומם למארב של תורכים צעירים, שביקשו לעשות בהם שפטים ללא משפט.


חיפשתי ביקורת על השימוש התקשורתי הנרחב שנעשה במושג הלינץ` בנסיבות הללו ונדמה היה שמצאתי אותה במדורו של יאיר לפיד במוסף 7 ימים בסוף השבוע האחרון. מתחת לכותרת `חובבנים` מפליא המועמד לראשות הממשלה, בעיני עצמו, את מכותיו בשר ההסברה יולי אדלשטיין, החובבן, ומתייחס לשימוש הלא נאות שנעשה במושג `ניסיון ללינץ``. אלא שמתברר כי ללפיד אין בכלל בעיה עם השימוש במושג והביקורת שלו היא דווקא כלפי ניצול החסר שנעשה בצמד המילים הללו ע`י ההסברה הישראלית. `צמד המילים `ניסיון לינץ`` אפשר היה - בקלות - להכניס ללקסיקון השידורי מיד לאחרההשתלטות על הספינה. אלא שחובבנים אינם יודעים שבכל אירוע תקשורתי שולטים תמיד שניים או שלושה צירופי מילים, שיתנוססו במהלך כל השידור בצד השמאלי העליון של המסך`.


בימים הבאים עבדה מכבסת המילים של התקשורת הישראלית שעות נוספות. `מארב לשייטת`, קבעה כותרת בולטת ב`ידיעות` למחרת האירוע מעל תמונה שדובר צה`ל ערך עבור העיתונות הישראלית והעולמית: מצבור של סכינים, רובם סכיני מטבח, שהונחו על בד ירוק עם כתובת מסוגננת בערבית מן הקוראן (קומפוזיציה שהצריכה הכנות ומחשבה מראש על האפקט הפסיכולוגי המקסימאלי שניתן להפיק).


באותו יום `מעריב`, כמו לאחר הפסד מכובד לאלופת העולם בכדורגל, ניחם את קוראיו המתמעטים בכותרת ראשית ענקית באותיות אדומות `המחדל והגבורה`. כותרת הגג שנבחרה אמרה, מעשה רמייה, `כך נשלחה יחידת העילית של צה`ל למשימה שנועדה מראש לכישלון`, כאילו היה זה`מעריב` שהתריע כל העת מול הכישלון הצפוי ולא בישר יומיים קודם לכן על `שעתו של הקומנדו`, שהולך לסדר את העניינים צ`יק צ`אק.

סיקור ההתנגשות בלב ים לא היה אירוע חדשותי יוצא דופן. מחקרי קשב על סיקור מצבי משבר ביטחוני, מצביעים על דפוס סיקור דומה בכל פעולה צבאית משמעותית; בראשיתה מצדיקה העיתונות הישראלית באופן מלא את המהלך הצבאי ונחיצותו, לא מציגה חלופות ומאבדת לחלוטין את חוש הביקורת והעצמאות המחשבתית. בהמשך, כמעט תמיד לאחר שמתבררים המחדלים, השגיאות והכשלים של אותה פעולה צבאית שבה תמכה בהתלהבות מלכתחילה, מפנה התקשורת חיצי זעם כלפי מקבלי ההחלטות ולפעמים אף מעלה מצג שווא של `אמרנו לכם`, שמסתמכת על זיכרונם הקצר של הקוראים. די לצטט כותרת אחת שהופיעה ב`מעריב` כעשרה חודשים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה.`תחקיר: כך התגלגלנו למלחמה שלא רצינו` (30.3.2007). זה מוזר, כיוון שבתחילתה הכריז העיתון כי המלחמה היא האופציה המועדפת היחידה בכותרתו הראשית וערב הפסקת האש קבע בכותרת ראשית נוספת, שיש להמשיך ב`מלחמה עד הרגע האחרון`.

כך גם הפעם, רק אחרי שהתמונות שדובר צה`ל שיחרר במשורה הציגו את ממדי הקטסטרופה, שינתה העיתונות את טעמה והתחילה לשאול בדיעבד את השאלות שהיתה צריכה לשאול מראש. וכך הופיעו בימים שאחרי ההתנגשות בלב ים כותרות מהסוג הזה ב`מעריב`:

`איוולת מוחלטת`, `הנהגה של שוטים`, `צריכים שינוי`, `מי נתן את ההוראה`, `ממשלה במבוכה`, `הפיאסקו מחלחל`, ואף כותרת מרחיקת לכת, `לשתוק ולהצדיע`, שהמליצה לעיתונאים לסתום את הפה עכשיו ולהודות לצה`ל.


גם ב`ידיעות` היו כותרות של ביקורת קשה בדיעבד. `ברק תתפטר`, `איפה השכל`, `הנאחס כשיטה`, `איבדו שליטה`, `התקלות והמחדלים`.

נדמה ש`ישראל היום` היה הרבה יותר צמחוני בביקורתו, שפסחה על הדרג המדיני כמעט לחלוטין. תחת זאת בחר החינמון להרעיף שבחים על צה`ל ולהוציא את זעמו על צביעות העולם. הנה מקבץ כותרות מהעמוד הראשון למחרת ההתנגשות. `לוחמים יקרים`, `פעולה ללא דופי`, `למה לא הימ`מ`, `המלחמה החדשה`, `הערכה שגויה`. ודן מרגלית? כמו כמה מעמיתיו העיתונאים הוא העדיף להתרכז בשאלות הרות גורל כמו למה שייטת ולא ימ`מ? ולאמץ את עולם המושגים של דובר צה`ל המגדיר את המשט כפעולת טרור פלסטינית ואת משתתפיה `מחבלים`.


במצב דברים זה אימוץ עמדת הקורבן והפניית הקיטור כלפי העולם וכלפי האחר היה דבר צפוי, המעוגן היטב בגנום התקשורתי הישראלי מאז פריחת ימי `העולם כולו נגדנו`. להלן מבחר של כותרות מהעמודים הראשונים ביומים שאחרי המבצע הצבאי. `משט של שנאה`, `מנודים`, `יהודי טורקיה במצור`, `העולם כבר חרץ את הדין`, `במטה השנאה` (דיווח מטורקיה), `האו`ם כבר החליט: `גולדסטון 2` , `מתקפת צביעות`, וגם `הח`כית שאיתם` (חנין זועבי), `נקמת הח`כים` (בזועבי) ועוד מאמר שטנה נגד חה`כ זועבי ב`מעריב` (2.6), שכותרתו היתה `לגרש אותה`. אין להתפלא, אם כך שקרוב למאה אלף ישראלים ימהרו לחתום על עצומה בעלת דרישה דומה בימים הבאים.


האווירה הציבורית המתלהטת נגד ערביי ישראל ו`המחבלים` באשר הם הגיעה גם אל תכנית הרדיו הפופולארית, `המילה האחרונה`, בגל`צ, המוגשת באופן קבוע ע`י עירית לינור וקובי אריאלי. הנה כמה הברקות מתוך הדיאלוג, מוטב לומר סחרור ההתלהמות ההזוי, שהתנהל ביניהם ביום רביעי, (2.6).

עירית לינור: `אלה מפגרים פרו-פלסטיניים ולא פעילי שלום אירופאים`. `הכישלון היחיד שלהפעולה הזו הוא שראאד סלאח נראה בריא ושלם`. `כדי למנוע לזות שפתיים ואי הבנות צריך להגיד שאם הספינה רייצ`ל קורי תכנס לפה אנחנו נטביע אותה`. `אין ברירה. צריך להצטייד בעוד ראשי נפץ גרעיניים, כיוון שרק משם תבוא הישועה`.

ומה היה לקובי אריאלי להוסיף: `תדע כל אם טורקיה שאם הבן שלה הולך לכל מיני מקומות בחו`ל הוא עלול לחזור בארון`.


הצגת הנרטיב של האירוע כולו כמארב מתוכנן של פעילי טרור חמושים הסתמך על המידע הסלקטיבי ששיגר דובר צה`ל לעיתונות ואשר פורסם בכל כלי התקשורת בהבלטה וללא מילת ביקורת, בכלל זה, תמונות של סכינים, אלות עץ, כאפיות וכלי עבודה, ודגל ירוק עם כיתוב בערבית שהונח מתחת לסכינים, בל נטעה. מה רבה היתה המבוכה שאנשי הטרור המסוכנים, פעילי אל קעידה, שוחררו ונשלחו לארצם בתוך 24 שעות ואילו המסית הראשי, שייח` ראאד סלאח, שהואשם מלכתחילה במעורבות באלימות, שוחרר אף הוא לביתו, למרות `הראיות החותכות` של המשטרה על מעורבותו בתקיפת חיילי השייטת.

באותה מידה, היה זה אך צפוי שממשלת ישראל תודיע בעקבות הפארסה של המשט על הקלות בסגר על עזה. העיתונות מצידה דיווחה על ההקלות הצפויות בענייניות ובתמציתיות, בלי להעלות את השאלות המתבקשות על הסגר, נחיצותו ומשמעותו, ממש כפי שלא שאלה לפני כן.

סערות המציאות הישראלית מטלטלות את התודעה הקולקטיבית כמו בצנטריפוגה ענקית שמשליכה את הרוב שנמצא במרכזה אל השוליים; מעט מקצינים את דעותיהם שמאלה ושוקעים בייאוש שקט ובהרהורים נוגים על הסוף הקרב של ההרפתקה של המדינה היהודית-דמוקרטית. ואילו הרוב נזרק ימינה, חמוש בחרדותיו הניזונות ומלובות בידי תקשורת שאיבדה את חוש הביקורת והעצמאות שלה. בספרה `יסודות הטוטליטריות` אבחנה האינטלקטואלית היהודיה חנה ארנדט את הופעתו של איש ההמון, האספסוף, המנוכר והחש זרות כלפי העולם בין הגורמים המאפשרים את צמיחת הטוטליטריות. מחובתנו לשאול האם הצליחה תקשורת ההמונים הישראלית לפצח את הנוסחה אל נפש ההמון, להלהיטה ולהאביסה בחומרים שמהם צומח הפשיזם?
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.