קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ד"ר עידן לנדו על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל
מאת ראובן קמינר
הגדה השמאלית
11.6.10
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7581

סוגיות של נפט ונשק, נשק ונפט, הן המפתח להבנה מעמיקה של עולמנו. באופן טבעי ביותר, דעת הקהל בארץ עוקבת בצורה שוטפת אחרי האירועים השונים. ומכאן שבאופן טבעי, דעתנו נתונה לניתוח כמעט יומיומי של התהליכים והמשברים הנובעים מהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך הסכסוך הזה אינו מתקיים בחלל ריק. תנועת ה`שחקנים` מוכתבת על-ידי מרכיבים שאינם קשורים ישירות לסכסוך הזה. אך, אף על פי כן משמשים מרכיבים אלה יסודות שבלי להבינם אין להבין כלל וכלל את הדינמיקה באזור המזרח התיכון, דינמיקה שקובעת גורלות לכולנו.

למעשה, הניסיון לעקוב אחרי הסכסוך ולעמוד על שורשיו בלי להתעמק בסוגיות הנפט והנשק מעיד על רדידות אינטלקטואלית וצרות אופקים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נפל מהשמיים והוא ניזון לא רק ולא בעיקר מרגשי הזעם והתסכול של ישראלים ופלסטינים.

המאמר של עידן לנדו (מרצה לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון), שהוא למעשה מחקר שלם, הינו תרומה סגולית להבנתנו את סוגיית הנשק והשפעתה על מהלכי הסכסוך. אני ארשה לעצמי לצטט באופן נרחב מהטקסט הזה, שיכול וצריך לשמש חומר עזר חיוני לכל שוחר שלום. לא מקובלים עלי כל פרטי הניתוח של לנדו אך הנתונים שהוא ממציא והפירוש שהוא מייחס להם לא יסולאו בפז.

לנדו מתייחס למשברון האחרון שהתעורר סביב הטענה שסוריה מעבירה טילי סקאד לחיזבאללה. בישראל ביקשו להתייחס לסקאדים האלו כ`שוברי שוויון`, דבר המתקרב ממש לעילה למלחמה.

הבה נתעמק במחקר של לנדו.

`לפני מספר שבועות צץ משברון אזורי לאחר שפורסם כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה. זמן קצר לאחר מכן הזהיר שר הבטחון ברק בוושינגטון: `פעילות חיזבאללה מאיימת על יציבות האיזור כולו`. וזה המשיך להידרדר. `בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר בידי רוב הממשלות בעולם ואנו עוקבים אחרי זה מקרוב מאוד`, אמר רוברט גייטס – שר ההגנה של מדינה שמחזיקה 5,113 פצצות גרעין (מספיק כדי להכחיד את כל החיים עלי אדמות), עשרות אלפי טילי שיוט, פצצות אסטרטגיות ואלפי מטוסי קרב. שלושה ימים אחריו הכריזה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שהעברת הנשק לחיזבאללה `עלולה להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון`. ובסמיכות זמנים חשודה הודיע הנשיא אובמה על הארכת הסנקציות הכלכליות על סוריה בשנה. החלטה כזאת לא מתקבלת מהיום למחר, מה שמחזק את הרושם שהממשל האמריקני חיפש, ואומנם מצא, קולב מזדמן כדי לתלות עליו את המשך מדיניות הסנקציות על סוריה.

מנגד, הצהיר שר החוץ הסורי, במה שראוי להיחשב האנדרסטייטמנט של השנה, כי דווקא הנשק המתוחכם שארה`ב מספקת לישראל הוא שמערער על יציבות האזור. הוא ודאי מתלוצץ: במשך 61 שנה סיפקה ארה`ב לישראל ציוד צבאי ונשק בשווי של קרוב ל-65 מיליארד דולר – וזה רק במענקים, חינם אין כסף. העסקה הגדולה הבאה היא לרכישת 25 מטוסי אף-35 (מטוס הקרב המוביל בעולם, אחרי אף-22), עם אופציה לעוד 50 מטוסים. שווי העסקה – 15.2 מיליארד דולר. מה היתה הילרי קלינטון אומרת על 75 מטוסי אף-35 שמועברים לישראל? ודאי לא היתה אומרת שהם עלולים `להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון`. הנשק שארה`ב מספקת לישראל, בניגוד גמור לנשק שסוריה מספקת לחיזבאללה, נועד להשכין פיוס ואחווה בין העמים.

האוזניים מצלצלות מרוב צביעות. לפחות היו האמריקנים שותקים; הרי אין מדינה בעולם שדחפה לאזור הזה יותר כלי משחית מארה`ב, ודאגה שהם יגיעו הן לישראל והן לאויביה. האמת הבנאלית היא שצדדים הנתונים בסכסוך צבאי מתמשך, שאין רואים את קיצו, לא זונחים סתם כך את תכניות ההתחמשות שלהם רק מטעמי נימוס. כל עוד לא מונח על השולחן הסדר שלום, אין סיבה להפסיק לאגור נשק. אין סיבה לישראל, ואין סיבה לחיזבאללה, לחמאס, ולסוריה. אם ברק ואשכנזי באמת מוטרדים מן הרכישות האחרונות של החיזבאללה, שיואילו נא למצוא קצת זמן, בין חתימה על עסקת מטוסי קרב לעסקת פצצות מפצחות בונקרים, ויתחילו לאותת לסביבתם שישראל מסוגלת גם לחשוב על שלום, ולא רק על מלחמה. איך? רמז: שיתנו סוף סוף תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית, שמפרפרת את פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כיוון שלא נמצא לה פרטנר ישראלי.

ברקע העניינים האלה עומדת סוגיה יסודית מאד, שנהוג לעקוף אותה אצלנו כמו `פיל בסלון`: הסיוע הבטחוני של ארה`ב לישראל. כולם יודעים שהוא קיים, אבל לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. הסיוע מעורר תערובת מוזרה של רגשות: בטחון ורווחה (`איזה מזל שהם לצידנו!`) לצד בושה ומבוכה (`פאדיחה, מדינה בת 62 שעדיין מתחבאת מאחורי הסינר של אמא שלה`).

אז אולי נפתח את הנושא הזה? אולי סוף סוף נלמד קצת להכיר את החבר הוותיק הזה, הסיוע הבטחוני, שאף פעם לא מדברים עליו? אולי גם נציב לו שאלות קשות? ומי יודע, אולי בסוף נחליט שזהו, כבר לא רוצים להיות חברים?

הסיוע האמריקני: נתונים

[מקורות: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, יוני 2007; דו`ח של הקונגרס על סיוע החוץ למזרח התיכון, יולי 2009; דו`ח של הקונגרס על סיוע החוץ לישראל, דצמבר 2009]

ישראל מקבלת מארה`ב סיוע כספי החל משנתה השנייה, 1949, כבר יותר מ-60 שנה. בעשור הראשון הסיוע היה כולו כלכלי (לא למטרות צבאיות); רק ב-1958 החל לזרום גם סיוע בטחוני. גם אז, הסיוע הבטחוני היה קטן בהרבה מן הסיוע הכלכלי, לפעמים רק אחוזים בודדים ממנו. ב-1966 קפץ הסיוע הבטחוני לראשונה מעל לרמת הסיוע הכלכלי (90 מיליון דולר לעומת 37 מיליון דולר).

החל מ-1971 נמדד הסיוע הבטחוני של ארה`ב לישראל במאות מיליוני דולרים. קפיצות חדות מעלה בסיוע נרשמו ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים (יותר מ-2.5 מיליארד דולר) וב-1979, אחרי הסכמי קמפ דייויד (4 מיליארד דולר). רשמו לפניכם את השאלה: מדוע דווקא בזמנים שבהם סכנת המלחמה הבאה מתרחקת אל האופק, מגבירה ארה`ב את הזרמת הנשק למזרח התיכון?

בין השנים 1987 ל-1998 נותר גובה הסיוע האמריקני קבוע: 1.8 מיליארד דולר סיוע בטחוני, ו-1.2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. ב-1996 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לצמצם בהדרגה את הסיוע הכלכלי, שאכן צומצם לאפס עד שנת 2007. מאז, כל הסיוע האמריקני לישראל מוקדש להוצאות ביטחון. הסיוע הבטחוני לא נשאר קבוע כל אותה תקופה, אלא תפח על חשבון צמצום הסיוע הכלכלי, עד לגובה של 2.5 מיליארד דולר.

השנתיים האחרונות

ביוני 2008 החליט הסנאט האמריקני להעלות את גובה הסיוע הבטחוני עד לרמה של 3.1 מיליארד דולר, למשך 10 השנים הבאות. במאי 2009 – כלומר, 4 חודשים בלבד אחרי כניסתו לבית הלבן, ו-7 חודשים לפני שיקבל את פרס נובל לשלום – החליט הנשיא אובמה להגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל ב-225 מיליון דולר, לגובה של 2.775 מיליארד דולר. חודשיים מאוחר יותר אישר הסנאט את ההעלאה בתקציב הסיוע.

במלים אחרות, זוכה פרס נובל לשלום, שמיומו הראשון בבית הלבן נתפס כמי שיבצע תפנית חדה במדיניות החוץ של קודמיו, בפועל רק המשיך את המגמה הקבועה של ממשלים אמריקניים להפיץ כוחות חמושים ומשלוחי נשק ברחבי העולם (ואף הקצין אותה באפגניסטן). חרף זאת, הציבור הישראלי תופס את אובמה כעוין את האינטרסים הבטחוניים של ישראל, ובשמאל קשרו לו כתרים של פיסניק אמיתי. במיוחד מרבים להתפעל מן `הלחץ האמריקני` להקפאת הבנייה ב`מזרח ירושלים` ולטחון עד דק את הדקויות הדיפלומטיות שלו. בתוך כך נשכחת העובדה שברקע, העסקים כרגיל.

בעיצומו של `משבר הבנייה` נחתמה בין הפנטגון למשרד הבטחון עוד עסקת סיוע בטחוני, בשווי של רבע מיליארד דולר. יתירה מזאת, רק לפני שבועיים סוכמה סוף סוף עיסקה לאספקת פצצות `מפצחות בונקרים` לישראל. מדובר באותן פצצות שרק לפני פחות משנתיים דחה ממשל בוש את בקשת ישראל לקבלן, מחשש שישמשו לתקיפה באיראן. הדברים מלמדים הן על כוונות ישראל והן על כוונות ארה`ב, אך בעיקר, ששתי המדינות רואות עין בעין בכל הנושאים החשובים (ודיפלומטית ה`גינויים` אינה יותר מריקוד סלוני מתואם היטב). ולפני כמה ימים אישר הפנטגון תקציב סיוע מיוחד (מעבר למכסה הרגילה) לצורך הצטיידות ישראל במערכת `כיפת ברזל`.

אירועים כאלה מבהירים שדיבורי הסרק על `סכנה בקיצוץ הסיוע`, או `סנקציות כלכליות` של ארה`ב על ישראל, הם לכל היותר תעמולה: יצירת מראית עין של `ניגוד אינטרסים` בין `הנצים` בירושלים לבין `היונים` בוושינגטון, שמרגיעה את השמאל-מרכז בישראל (`אפשר לסמוך על האמריקאים שיעשו פה שלום`) וגם מאזנת במקצת את הדימוי הפרו-ישראלי של ארה`ב בעולם הערבי. בפועל, ישראל פועלת כמדינת חסות של ארה`ב, וכך היא גם נתפסת במרבית מדינות העולם.

הנתון הנשכח: 75% מהכסף נשאר באמריקה

רק רבע מן הסיוע הבטחוני מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבילגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.

העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של `קבירת` ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.

כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה `סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות`. ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו `לוקהיד מרטין` ו`בואינג`. קבלן הביצוע הוא הממשל האמריקני, שפועל כאן כבעיראק ובמקומות אחרים: `פורץ שווקים` עבור תאגידי הנשק. כפי שנעמי קליין מראה בפירוט מעורר חלחלה בספרה `דוקטרינת ההלם`, התעשיות הבטחוניות באמריקה הן המגזר עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעשור האחרון, ובכלל זה גם בתקופת המשבר הפיננסי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי עלה מדד מניות הבטחון (מדד `ספייד`) ב-15% מדי שנה - פי 7 וחצי מהעליה הממוצעת של מדד המניות הכללי בארה`ב באותה תקופה.

מדיניות החוץ האמריקנית, המבוססת על מלחמות `הלם ומורא` ולאחריהן `שיקום` ו`בניית אומה` מחדש, אינה אלא צינור להעברת כספי ציבור לתאגידי נשק, יצרני ציוד לוגיסטי ואלקטרוני, שמרוויחים הון עתק מכל ההרפתקאות האלה (לעתים קרובות, אותו קבלן ירוויח הן מההרס והן מהשיקום של המדינה ה`סוררת` התורנית, כמו במקרה של חברת `האליברטן`). מדובר בסכמים שקשה בכלל לתפוס אותם. לשם הדגמה, בשנת 2005 קיבלה חברת `לוקהיד מרטין` 23 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני - סכום העולה על התל`ג של 103 מדינות. וזאת רק חברה אחת, ורק שנה אחת.

לא בכדי משמרת ארה`ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ `טובה לעסקים`. למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם. הנה תיאור מאיר עיניים מתוך כתבת תחקיר ב`אינדיה טיימס`:

`כשהודו הודיעה על כוונתה לרכוש 126 מטוסי קרב רב-משימתיים בעסקה ששוויה ההתחלתי עמד על 10 מיליארד דולר לפחות, הסנאטור הרפובליקני ממיזורי, קית בונד, הזדרז להגיע לניו-דלהי. הסיבה העיקרית: `בואינג` מייצרת את מטוסי אף-18 `סופר הורנט` בסנט לואיס, מיזורי, כך שסגירת העסקה של 126 המטוסים פירושה היה תעסוקה מתמשכת ל-25,000 איש, שלא לדבר על הרווחים ל`בואינג`.

בונד נפגש עם ראש הממשלה, שר הבטחון, היועץ לבטחון לאומי והשר ליחסי חוץ, בין היתר, עושה `לובינג` בגלוי לאף-18 `סופר הורנט`. `פאונד תמורת פאונד ודולר תמורת דולר, אף-15 ואף-18 הם המטוסים הטקטיים הטובים ביותר להגנת האומה שלנו ובעלי בריתה`, הוא אמר בשלב מסויים.`

במלים אחרות: אומות העולם צריכות להמשיך לכתוש זו את זו בפצצות אמריקניות כדי שג`ו מסנט לואיס יוכל להמשיך לקנות לחם וירקות ב`וול-מארט`. וזה באמת טיעון מנצח.`

לנדו מביא נתונים משכנעים לבסס את הטיעון שדווקא אמריקה היא זו שמרוויחה מהסדרי אספקת הנשק וישראל היא המפסידה. בהמשך טוען לנדו שישראל יכולה, מבלי לפגוע במצבה הכלכלי, לוותר על ה`מציאה` הזאת. לי כשלעצמי נראות הטענות האלה מכאניות, בכך שאין זה ברור כיצד ישתנה יחס התלות של ישראל בארה`ב. צריכים גם להכיר בכך שחשיבה אסטרטגית בשני הצדדים מאפשרת שיתוף פעולה זה מבלי אפשרות של התחשבנות של מי מרוויח ומי מפסיד. יתר על כן, הדיון המתרכז באפשרות שישראל תוכל להסתדר באופן עצמאי נוטה להתעלם מהאופי האורגני של הקשרים ב`יחסים המיוחדים`. אך מגרעות אלה אינן מהותיות ואינן פוגמות בניתוח המזהיר של לנדו ובנתונים מרהיבי עין שהוא מציג בהמשך.

הסיוע הבטחוני מלבה את המלחמות במזרח התיכון

הנזק והסיכון האמיתי שבסיוע הבטחוני הוא כמובן העובדה שהוא משמר ואף מגביר את הסיכויים לעימותים צבאיים באזור. שהרי אמריקה דואגת לחמש לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה. העניין הזה עצמו היה אמור, כבר מזמן, לאותת לכל שוחרי השלום כאן שפניה של אמריקה לא להשכנת שלום ופיוס, אלא לתחזוקה שוטפת של הסכסוך; כיצד ייתכן שצד אשר מרוויח מיליארדי דולרים מהתחמשותם של יריבים פוטנציאליים יחתור להגיע למצב שבו הצדדים לא יזדקקו עוד למאגרי הנשק העצומים שהוא מספק להם?

רק כדי לסבר את האוזן, ב-30 השנים בין 1971-2001 הזרימה ארה`ב נשק בשווי של 82.5 מיליארד דולר למזרח התיכון. מצרים היא המדינה השניה בגובה הסיוע הבטחוני שהיא מקבלת. תכנית הסיוע לשנים 2007-2017 מקצה לישראל 30 מיליארד דולר ולמצרים 13 מיליארד דולר. כל המדינות הערביות יחדיו יקבלו קצת יותר מישראל – 33 מיליארד דולר.

מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה`ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד, שכל הזמן מתלקחים בו עימותים צבאיים. שהרי נשק שנאגר ונאגר, סופו להגיע לזירת הקרב.

לנדו מסיים את מאמרו-מחקרו בדיון על תרחיש אלטרנטיבי של היום שאחרי הסיוע. ניתוח זה הוא פורה בכך שהוא מערער על המושכל הישראלי שישראל לא יכולה להתקיים ללא סיוע צבאי אמריקאי מסיבי. לעומת זאת, תהליך ההתנתקות נדון כאילו שהבעייה העיקרית היא כלכלית.

אפילו אם לא מסכימים עם טענה זו או אחרת של לנדו בקשר של יציאת ישראל ממחלת התלות, אי אפשר לא להתרשם מעומק הטענות והחדשנות שבהן. מאמר זה הוא תרומה עילאית לשיח הרעיוני בשמאל. ראוי לקרוא כל מילה.



עק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות