קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר הערות על מופרעות לאומית / מאת נועם שיזף, אתר אחר הערות על מופרעות לאומית / מאת נועם שיזף, אתר אחר http://theothermag.com/ הערות על מופרעות לאומית גם הפיקסיז ביטלו. למי אכפת? את הוויכוחים על החרם ניהלנו כשגיל סקוט-הרון, אמן הרבה פחות ידוע, הבריז, וכשאלביס קוסטלו כתב מניפסט פוליטי באתר שלו. הפעם היה רק קצת צער, ומשיכת כתפיים, וערימות של טוקבקים אלימים והתכתשויות עם פלסטינים בעמוד של הלהקה בפייסבוק. ההשוואות לדרום אפריקה מיותרות. מי שרצה הבין בסיבובים קודמים, האחרים פשוט לא מעוניינים לשמוע. הפיקסיז להקה חשובה. אולי הכי חשובה בעשורים האחרונים. קורט קוביין אמר פעם שכל מה שהוא רצה לעשות ב`smells like teen spirit` זה לחקות את הפיקסיז. אבל גם הפיקסיז לא חשובים כמו הקיום היהודי, הישרדותה של מדינת ישראל והשואה השנייה. לפי מה שאומרים, זה מה שעמד על הפרק באותה התכתשות בלב ים. אז אין שירים בגטו. ביג דיל. אגב, בקרוב יסתיימו ביטולי ההופעות. מי שלא ירצה לבוא פשוט לא יסגור הופעה בתל אביב. מול הקיום היהודי לנצח נצחים גם לא ניתן להעמיד את הסופרים איאן בנקס ואליס ווקר, שהצטרפו היום לחרם על ישראל. בנקס, שאסר על תרגום ספריו לעברית, הודיע במכתב לעיתון הגארדיין שהחרם הוא צעד רע וצבוע, אבל שפשוט לא נותרה שום דרך לא-אלימה אחרת להתמודדות עם המדיניות הישראלית. כמו הפיקסיז, לא מדובר כאן בחיות פוליטיות מסוגה של נעמי קליין, שמטיפה לחרם מעל כל במה. ישראל הפסידה השבוע את הקרב על האנשים הטובים שבאמצע. נשארנו לבדנו, והתחושה המשונה היא שרוב הציבור די מרוצה מכך. תופעה חדשה שוטפת את הארץ: נראה שאנחנו שמחים לאידנו. *** במקום הפיקסיז קיבלנו את קרוליין גליק. גליק, בעלת טוב וסגנית עורך הג`רוזלם פוסט, נמצאת בימי שיגרה הרחק בשוליים הימניים של הפוליטיקה הישראלית, היכן שאמריקאים ששאבו קצת יותר מדי מאוויר השומרון בדרך כלל מתאשפזים. במשך רוב השנה היא עוסקת בתקיפת הממשלה תוך כדי איגוף ימני עמוק. כשאובמה התחיל ללחוץ על נתניהו, גליק הציעה שישראל תנצל את ביקור האפיפיור בישראל לטובת כינון ברית אסטרטגית עם הוותיקן שתעמיד את כל העולם הקתולי לצידנו. היא רואה במשא ומתן מלכודת וקוראת לסיפוח חתיכות מהשטחים מיד. את עיתון `הארץ` היא כינתה `הספונסר של הבוגדים משמאל`. אבל המושג ימין קיצוני איבד את משמעותו בישראל. שעתה הגדולה של קרולין גליק הגיעה השבוע, כשסרטון ביזארי על המשט שהופק באתר `לאטמה` שבעריכתה נשלח על ידי לשכת העיתונות הממשלתית לכל הכתבים הזרים בארץ. גליק זכתה לכתבה מפרגנת בידיעות אחרונות ולראיונות מחמיאים לתחנות רדיו בארץ ובעולם, והקליפ שהפיקה זכה ליותר ממיליון צפיות ביו-טיוב. האישה שהצליחה איפה שמשרד ההסברה נכשל, כינתה אותה יעל דן בגלי צה`ל. `לאטמה` ממומן על ידי המרכז למדיניות ביטחון במזרח התיכון בראשותו של פראנק גאפני, טיפוס ניאו-קונסרבטיבי קיצוני שהיה מראשוני חסידי תיאוריות הקונספירציה שטענו שאובמה לא נולד על אדמת ארצות הברית ושתעודת הזהות שלו זויפה. לאחרונה הוא כתב שהנשיא מזדהה עם האחים המוסלמים ומנהל את מדיניות החוץ לפי חוקי השריעה. אלו האנשים שמגנים על מדינת ישראל בימים אלו, מצווחים שאין משבר הומניטרי בעזה ומציעים להטביע את הספינות הבאות שיתקרבו לאזור. גליק ושותפיה בימין האמריקאי הופכים את ישראל לתנועת מסיבות התה של העולם. כמו אותו ערב רב מהשוליים הפוליטיים האמריקאיים, היא מעוררת בצופים תערובת של פחד והשתוממות; התנהלותה הכאוטית מתחרה רק בבורות ובאלימות שהיא מקרינה, כמו גם בהנאה הפרברטית שלה מהכעס שהיא מעוררת.`Israel derangement Syndrome`, `סינדרום המופרעות הישראלי`, כינה את הסרטון של `לאטמה` הבלוגר הפופולרי אנדרו סאליבן באתר `אטלנטיק`, מגזין פרו-ישראלי עד לא מזמן, שחביב במיוחד על יהודים. *** מי שאשמים בשיבוש החמור שחל בתפיסת המציאות הישראלית הם בראש ובראשונה שרי הממשלה הבכירים, דובר צה`ל אבי בניהו, והתקשורת הישראלית. תחת ההלם של תוצאות ההתקפה על המאבי מרמרה עוד נשמעו לא מעט קולות ביקורתיים בתקשורת, אולם תוך כמה שעות השתלט בניהו על העניינים והתחיל להפציץ את מערכת העיתונים בסרטונים ששדד מנוסעי הספינה וערך לצרכיו, ובגילויים מפוקפקים שלא זכו למילת ביקורת. מעולם, גם לא בימי עזה ולבנון, לא התאחדו עיתונאי ישראל כך מאחורי הצבא והממשלה. המאמץ ההסברתי הזה נכשל לחלוטין בכל הנוגע לדעת הקהל העולמית – מעשה שטן, שם עדיין משוכנעים שמסוקים, חיילי קומנדו וספינות טילים נגד שלושים טורקים עם מקלות זה לא כוחות – אבל בכל הנוגע לעם ישראל, הפך צה`ל כישלון טקטי ואסון אסטרטגי להצלחה כבירה. העם מאוחד מאחורי הצבא, מפקדיו ושריו, דווקא בשעתם העלובה ביותר. ובסופו של דבר, זה מה שחשוב לפוליטיקאים וגנרלים. בכותרות הראשיות מככבות מדי יום אותן שברי ראיות וסרטים ערוכים וקצוצים שדובר צה`ל מפטם בהן את העיתונאים ומשלהב את הציבור. המדינה סערה כשהתברר שנוסעי הספינה הטורקית קיללו ברשת הקשר את אנשי חיל הים. בשעות כתיבת הטקסט הזה הכותרת הראשית של אתר `הארץ` עוסקת בקשרים עקיפים של חמישה נוסעים לחמאס ולג`יהאד, חלקם דרך כל מיני אגודות צדקה ומכבסות כספים. אף אחד אינו בן לאדן או סגנו. הגילוי המרעיש לפיו תכלית המשט לא היתה עזרה הומניטרית אלא פרובוקציה מתוכננת שנועדה להביך את ישראל נחשב פה לטיעון מוחץ. לפי אותו היגיון, היו צריכים חסידי ההפרדה הגזעית בדרום האמריקאי להתלונן שפעילת זכויות האדם רוזה פארק, שהתיישבה על כיסא אוטובוס המיועד ללבנים, כלל לא נזקקה לנסיעה באותו היום. העניין היחיד שבו עוסקים הכתבים בנשכנות הוא `כישלון ההסברה`, בדיוק באותם רגעים בהם ההסברה מצליחה לטמטם את מוחם – ודרכם את הציבור – ביעילות מרשימה כל כך. עניינים רגילים לחלוטין בסיקור מבצעים צה`ליים נשכחו: איש לא ניסה לערוך תרשים או לוח זמנים של האירועים על סיפון המרמרה. אף אחד לא יודע מה קרה בשעה שבה התחולל הקרב, או כיצד סיים הקורבן האמריקאי, פורקאן דוגן בן ה-19, את חייו עם ארבעה כדורים שנורו לראשו מטווח קצר, ועוד אחד לחזה. כולם ראו את הנוסעים תופסים שני חיילים שהופלו לסיפון התחתון, אבל אף אחד לא יודע איך הם חזרו לידי כוחותינו. בשביל השאלות האלו לא צריך להיות רוני דניאל. מספיק לבקר בעמוד הפליקר של ה-IHH, שם נראים שניים מהנוסעים כשהם מטפלים בחייל צה`ל. גם בתמונות שפורסמו בהורייט נראים חיילי השייטת לחלוטין בחיים. מבוהלים, כן. פצועים – כנראה. אבל לא לינץ` ולא נעליים. אף אחד לא חשב לערער על הודעתו של דובר צה`ל, לפיה התמונות מוכחית שהספינה היתה עמוסה במרצחים, למרות שהדבר היחיד שרואים בתמונות הוא שבשלב מסוים נשבו שניים-שלושה חיילים על ידי הנוסעים – דבר המתיישב עם הנאמר באחד הסרטונים שהופצו בבוקר ההתקפה. האם ההרוגים היו תוצאה של נסיון חילוץ אלים של חיילי השייטת? האם הלוחמים נפצעו מאש כוחותינו? אין לי מושג. ככל שאני יודע, התמונות שהטורקים מפרסמים יכולות להיות מזויפות. הבעיה היא שאת התשובות שומר דו`צ לעצמו, ואיש בישראל אינו מנסה לחלצן מפיו. במקום זה, העיתון הכי נקרא בישראל ויתר ביום שישי לחלוטין על סיקור החדשות בעמודו הראשי לטובת פוסטר של לוחמי השייטת. `בהצדעה`, נאמר שם. אפשר לסגור את `במחנה`. *** וכך, באווירה הפסיכופטית הזאת, חבורות של בריונים ששורפים דגלי טורקיה ברחובות העיר, מטרידים עוברים ושבים וזורקים רימוני עשן מכונים `פטריוטים`, העיתונות משתוממת שיש מי שעוד עושים עסקים עם האויבת החדשה – בקרוב ייערכו משפטי שדה לחובבי ראחת לאקום – שר הפנים מבקש לשלול אזרחות של חברת כנסת; אורי אבנרי בן ה-87 מותקף בתל אביב; וספקולציות על עימותים צבאיים עם איראן, טורקיה, סוריה ועזה מושלכות לחלל האוויר בנימה של התלהבות מבודחת. בקרוב יירצח כאן מפגין שמאל. בקרוב יהרגו חבר כנסת ערבי. בקרוב תהיה מלחמה. בואו נודה באמת: המשפטים האלו כבר לא נשמעים מפתיעים לאף אחד. בשיעורי ההיסטוריה, בסרטים וברומאנים תמיד קשה להבין כיצד זה קורה, איך מדינות הגיוניות נתקפת פסיכוזה קולקטיבית שמעבירה אותן על דעתן. איך שלח התקף לאומנות מטורפת את כל מדינות אירופה למלחמת העולם הראשונה? מה עבר לאמריקאים בראש כשהחלו לחפש קומוניסטים מאחורי הארון ומתחת לשולחן? מה, הדרום אפריקאים לא הבינו שתוך רגע הכל מתמוטט? כמובן, אלו אנלוגיות היסטוריות לא כל כך טובות, אבל זה לא חשוב במיוחד: בימים אלו אנחנו כותבים את הסיפור שייקרא על שמנו. O N קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו