[14.06.2010]
שתי מגמות סותרות נתגלו לפנינו בתקופה האחרונה בשאלת המעורבות הפוליטית של הציבור
הישראלי. מצד אחד, ההתקפה על חיילי צה`ל במשט הוציאה המונים לרחובות, להפגנות תמיכה
כחולות-לבנות מול שגרירות טורקיה. אפילו בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב, המובל ע`י
מפלגת העבודה עם אופוזיציה של שמאל רדיקלי, הרים הימין, או התא החדש באגודת
הסטודנטים `אם תרצו`, את ראשו המנומנם והפתיע את אלו שחשבו כי הוא נעלם מהמפה
הפוליטית הסטודנטיאלית.
מצד שני, אנו רואים את ההתעקשות של הליבה הא-פוליטית ואת רצונה לא להתערב בפוליטיקה
המקומית, לא לשמוע מהסכסוך ולעצום עיניה מול כל מה שמריח מחדשות, ממשלה או כל סוג
של הבעת דיעה על המצב.
הדוגמה הראשונה לכך היא התממותם ואף כעסם של חובבי וחובבות המוסיקה המושבעים על
להקת הפיקסיז ועל הזמר אלביס קוסטלו, שביטלו את הגעתם ארצה כחלק מהחרם התרבותי על
ישראל. הפרחתן של קלישאות לאויר כגון `אנו מצפים מלהקות להופיע מול אנשים ולא מול
ממשלות` מנתקת, לתפיסתם, את האזרח או האזרחית הממוצעים מכל זיקה למה שמתרחש בארצם.
בערוץ הראשון התקיים פאנל בנושא ביטול ההופעות והחרם התרבותי, אך למעשה הפאנל לא
הגיש את הטיעונים בעד ונגד החרם, כי אם את דעת הבעד ואת הדעה הא-פוליטית. הא-
פוליטיים מתחפרים בעמדתם לשמור על הניתוק שלהם מסביבתם: הם אוהבי מוסיקה ולדידם
מוסיקה היא אי בודד, אזור המנותק מהפוליטי.
האמנם? המוסיקה מאז ומתמיד היתה מחוברת בחבל הטבור למצב החברתי-הפוליטי במדינות בהם
פותחה ונוגנה: החל מההיפ הופ כמחאה נגד הגזענות, הקפואירה כשיטת לחימה של העבדים
בברזיל, דרך הרוק הפסיכדלי של ילדי הפרחים (ששיאו בפסטיבל וודסטוק), הפאנק
האנרכיסטי ועד שירי תש`ח הציוניים האשכנזיים.
רק בישראל 2010, מדינה שכובשת את העם הפלסטיני ונטועה עמוק בסכסוך שכנות, על
המוסיקה להיות מנותקת מהפוליטי? טופאק מתהפך בקברו.
דוגמה שניה להתנגדות הגוש א-פוליטי להשתתף בכל סוג של הבעת דיעה חברתית-איזורית היא
מצעד הגאווה שהתקיים השבוע. קולות שניסו לחבר בין הדכוי המיני-מגדרי בישראל לדיכוי
המיני-מגדרי בשטחים (כן, גם שם יש הומואים,לסביות, בי וטרנסים) או לדיכוי הצבאי שהם
חווים זכו לגינוי. `אני לא מוכן שירכבו על הפרסום ושמו הטוב של המצעד [מצעד הגאווה]
כדי לדחוף דיעות פוליטיות כאלו ואחרות`, נאמר ע`י תומכי המצעד התל-אביבי. הפער
התפיסתי היה כה גדול עד כי המצעד המפורסם ניאלץ להתפצל לשלושה זנבות- המרכזי של
העירייה, המצעד הרדיקלי (כלומר, שמאגד את כל הדכויים תחת תפיסה של `מאבק אחד`)
ומצעד קהילתי.
שוב, נשאלת השאלה, מה ההתעקשות על הפרדת מצעד הגאווה מפוליטיקה? וממתי גאווה
קווירית היא לא עניין פוליטי? גם הארווי מילק מתהפך בקברו.
אותה תפיסה עומדת ביסוד ההנחה שההפגנות נגד הכיבוש הישראלי באירופה ובארה`ב מונעות
מאנטישמות. זוהי בדיוק התפיסה המזלזלת בקהל האירופי כי הוא אינו מספיק מודע פוליטית
כדי להבין מה קורה בישראל ולכן הפגנותיו חייבות להיות מונעות משינאת זרים. ואילו
הפכא מסתברא, הקהל הארופי מאד מודע לעוולות במקומות שונים בעולם ומצביע בארנק: לא
קונה תה מאיזורים מסוימים בהודו, קפה מחברות מסוימות בקולומביה, מוצרים שנוסו על
בעלי חיים וכן, גם חלבה מהשטחים הכבושים ויין מהגולן.
אם כן, מה מקור ההתקרנפות הא-פוליטית של האוכלוסיה בישראל?
מעבר לעובדה שזהו רצון של מדינת הלאום שאזרחיה יהיו א-פוליטיות ולמעשה יצביעו
בבחירות כמה שפחות, כדי שההגמוניה תמשיך לשמר את עצמה, יש סיבות קונקרטיות יותר.
בישראל, אני סבורה, ישנו חוסר ב- political literacy, באוריינות פוליטית, כלומר,
ביכולת לקרוא ולהבין את החדשות בצורה ביקורתית. כמו שמי שלא למדו כלכלה לא יבינו את
טבלאות הבורסה בעיתונים הכלכליים, כך גם מי שלא למד סוציולוגיה, מדע המדינה, תקשורת
או הסטוריה יתקשה להבין את משמעות הדברים הנכתבים בעמודים הראשיים של עיתוני
החדשות. למעשה, אני רואה את התואר הראשון כמקפצה לקריאת והבנת אירועים אקטואליים
בארץ, אם מבחינת ההקשר ההסטורי של הדברים (1948, 1967, 1977, 1993) ואם מבחינת
המשמעות החברתית. לא יתכן שרופאים, עורכות-דין, תעשיינים ומהנדסות, השכבה היצרנית
של המדינה, יטענו לא-פוליטיות ויצטטו את הגיגי `האח הגדול`. לא יתכן שלא תהיה שנה
נוספת ללימודי התואר הראשון בה ילמדו מושגי יסוד בהסטוריה, מגדר וסוציולוגיה.
על תושבים מודעים של מדינת לאום להיות מסוגלים לשאול את עצמם על כל תופעה: מי
מרוויח? ומי מפסיד כאן? ולהגיע למסקנה שלישראל, ברגע זה, אין מה להפסיד מהמשך
הכיבוש. אולי, עם החרם, יהיה לה. וגם אם אתם נגד חרם בינלאומי על ישראל (כלכלי,
אקדמי או תרבותי), קיפצו לביצה המלוכלכת ותתחילו להתגושש בבוץ הפוליטי. הפעם, להשאר
נקי זו לא פריבילגיה, זו טעות.
s-v |
