קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לאור הברק
מאת אורי אבנרי
גושלום
19.6.10
http://www.avnery-news.co.il/hebrew/index.html



לילה. חושך מצריים. גשם זלעפות. הראייה שואפת לאפס.

ופתאום – ברק. לאלפית השנייה מואר הנוף כולו. אבל די באלפית השנייה כדי להיווכח שהנוף סביבנו השתנה.

פעולת הממשלה נגד משט-הסיוע לעזה היה ברק כזה.

הציבור הישראלי שרוי באפלה של התעלמות מן העולם. לרגע קט התגלה הנוף האמיתי שסביבנו, והתמונה הייתה מבהילה. ואז חזרה האפלה, ישראל חזרה לבועה שלה, העולם נעלם מן העין.

אבל די היה ברגע קט זה כדי לראות את התמונה העגומה. כמעט בכל החזיתות, מצבה של מדינת-ישראל הורע מאז הברק האחרון.

המשט והפעולה נגדו לא יצרו את הנוף הזה. הוא קיים מאז שממשלה זו נכנסה לתפקידה. גם היא לא יצרה את ההידרדרות. זו החלה הרבה זמן לפני כן.

פעולת אהוד ברק ושותפיו רק האירה את המצב שאליו הגענו, ונתנה לו דחיפה מוחצת נוספת להרעתו.

איך נראה הנוף החדש לאור הברק של ברק?

בראש הרשימה עומדת עובדה, שאיש לא שם אליה לב עד היום: סוף השואה.

בכל המהומה סביב הפרשה לא הוזכרה השואה. אמנם, בישראל קראו לרספ טייפ ארדואן `היטלר חדש`, וכמה מאויבי ישראל דיברו על `פעולה נאצית`, אבל השואה נעלמה.

במשך שני דורות הייתה השואה האמצעי המרכזי במדיניות-החוץ שלנו. המצפון הרע של העולם מילא תפקיד חשוב ביחסו לישראל. רגשי-האשמה (המוצדקים) – בין על מעשיהן ובין על עמידתן מהצד - גרמו להן לאירופה ולאמריקה להעניק לישראל יחס מיוחד בכל עניין, החל בנשק גרעיני וכלה בהתנחלויות. כל ביקורת על מעשי ממשלותינו הוגדרה אוטומטית כאנטי-שמית.

אבל הזמן עושה את שלו. טרגדיות חדשות הקהו את החושים. גדל דור שבשבילו השואה היא נחלת העבר הרחוק, פרק היסטורי. רגשי-האשמה נעלמו בכל הארצות, אולי מלבד גרמניה.

הציבור הישראלי לא הרגיש בכך, מפני שבישראל עצמה השואה חיה וקיימת. ישראלים רבים הם בנים ונכדים של ניצולי-שואה, והשואה הטביעה חותם בל-יימחה על ילדותם. יתר על כן, מכונה אדירה מבטיחה שהשואה לא תיעלם מזיכרוננו החל בגן-הילדים, עבור בטקסים וימי-זיכרון וכלה בביקורים מאורגנים `שם`.

לכן נדהם הציבור הישראלי להיווכח שהשואה איבדה את כוחה כמכשיר פוליטי בעולם. הנשק היעיל ביותר באמתחתנו קהה.

עמוד-התווך של מדיניות ישראל הוא הברית עם ארצות-הברית. אם להשתמש בביטוי החביב על נתניהו: זהו `סלע קיומנו`.

במשך הרבה שנים הגנה עלינו ברית זו מכל צרה. ידענו שתמיד נקבל מאמריקה את הכול: נשק לשמירה על עדיפות כוחנו על כל הצבאות הערביים גם יחד, תחמושת בשעת מלחמה, כסף לחיזוק כלכלתנו, וטו על כל החלטה נגדנו באו`ם, תמיכה אוטומטית בכל יוזמה מדינית של ממשלתנו. כל מדינה קטנה ובינונית בעולם ידעה שאם היא רוצה להיכנס להיכל בוושינגטון, עליה לשלם שוחד לשומר-הסף הישראלי.

בשנה האחרונה נבעו סדקים בעמוד הזה. לא סדקים מקריים הקשורים באישיות זו או אחרת, אלא סדקים המעידים על תזוזה באדמה שמתחת לבניין. התיעוב ההדדי של ברק אובמה ובנימין נתניהו הוא רק סממן חיצוני של בעיה הרבה יותר עמוקה.

הגדיר זאת ראש המוסד, כאשר אמר בשבוע שעבר בכנסת: `בעיני ארצות-הברית חדלנו להיות נכס, והפכנו למעמסה.`

הדברים באו לידי ביטוי חד כתער בדבריו של הגנרל דייוויד פטראוס, באומרו שהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסכן את חיי החיילים האמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן. כל דברי ההרגעה שבאו לאחר מכן לא מחקו את משמעות הדברים. (כאשר התעלף פטראוס השבוע בעת מתן עדות בסנאט, ראו בכך יהודים דתיים עונש משמיים.)

לא זה בלבד שביחסי ישראל-אמריקה חל שינוי גורלי, אלא שגם מעמדה של ארצות-הברית עצמה נשחק בהתמדה, סימן מבשר רעות לעתיד המדיניות הישראלית.

העולם משתנה, בשקט ובהתמדה. גם עכשיו היא המעצמה מס` 1 בעולם, אך אין היא עוד מעצמת-על כל-יכולה. סין מותחת את שריריה, מתחזק מעמדן של מדינות כמו הודו וברזיל, מדינות כמו תורכיה – כן, תורכיה! – מתחילות לשחק משחק עצמאי.

זה לא עניין של שנה שנתיים, אלא של שנים רבות – אבל מי שחושב על עתיד ישראל בעוד עשר, עשרים שנה יבין שאם לא יחול שינוי מהותי במצבנו, גם כוחנו שלנו ילך ויפחת בהתמדה.

אם הברית עם ארצות-הברית היא עמוד-תווך אחד של המדיניות הישראלית, הרי תמיכת יהדות העולם היא עמוד-התווך השני.

במשך 62 שנים יכולנו לסמוך עליה בעיניים עצומות. לא חשוב מה נעשה – יהודי העולם יעמדו דום ויצדיעו. באש ובמים, בניצחון ובכישלון, בפרשות זוהרות ואפלות – יהודי העולם יתמכו, יתנו כסף, יפגינו, ילחצו על ממשלותיהם. בלי ערעור, בלי הרהור, בלי ביקורת.

לא עוד. בשקט-בשקט נסדק גם עמוד זה. מחקרים חשובים מראים שרוב ניכר בדור היהודי הצעיר בארצות-הברית מפנה עורף לישראל. נאמנותו לממסד הישראלי אינה מתחלפת באהדה לישראל הליברלית – ישראל פשוט דוהה ונעלמת מעולמו הרוחני.

גם זה לא יורגש מיד. איפא`ק ממשיך להטיל את חיתתו על וושינגטון. הקונגרס ממשיך לרקוד על פי חלילו. אבל כאשר הדור החדש יגיע לעמדות-מפתח, התמיכה בישראל תתערער, הפוליטיקאים האמריקאיים יפסיקו לזחול על גחונם וממשלת ארצות-הברית תשנה בהדרגה את מדיניותה כלפינו.

גם במרחב המיידי שלנו חלים שינויים עמוקים מתחת לפני הקרקע. פרשת המשט חשפה חלק מהם.

השפעת בעלות-בריתה של ממשלת-ישראל יורדת בהתמדה. הן מאבדות גובה, וברקיע מופיע כוח ישן-חדש: תורכיה.

חוסני מוברק עסוק בניסיון להבטיח את הירושה לבנו גמאל, והאופוזיציה האסלאמית בארצו מרימה ראש. הכסף הסעודי מאבד את השפעתו לעומת המשיכה החדשה אל תורכיה. המלך הירדני נאלץ להסתגל. הציר תורכיה-איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס הוא הכוח העולה, הציר מצריים-סעודיה-ירדן-פת`ח הוא הכוח היורד.

אך חשוב מכל הוא השינוי המכריע שחל בדעת-הקהל העולמית. מי שמזלזל בכך דומה לסטלין, ששאל `כמה אוגדות יש לאפיפיור?`

לפני כמה ימים הראו בטלוויזיה הישראלית סרט מרתק על המתנדבות הגרמניות והסקנדינביות שנהרו לארץ בשנות ה-50 וה-60 כדי לחיות ולעבוד בקיבוצים. ישראל הצטיירה אז כמדינה קטנה ואמיצה, מוקפת אויבים זדוניים, מדינה שקמה על חורבות השואה והפכה למעוז החרות, השוויון והדמוקרטיה, שמצאו ביטוי עליון באותה יצירה מופלאה – הקיבוץ.

אותם הצעירות והצעירים האידיאליסטיים מכל העולם, שהתנדבו אז לקיבוצים, נמצאים היום על סיפון הספינות השטות לעבר עזה החנוקה, הנרמסת והמורעבת, המושכת את לבו של מיטב הנוער בעולם. דויד הישראלי הפך לגוליית הישראלי.

גם התעמולה הגאונית ביותר לא תועיל כאן. מזה שנים רואה העולם את מדינת-ישראל יום-יום על מרקעי הטלוויזיה ובעמודי העיתונים בדמותם של קלגסים חמושים היורים במשליכי-אבנים, תותחים היורים פגזי זרחן על אוכלוסייה, מסוקים המבצעים `חיסולים ממוקדים`, ועכשיו גם פיראטים המתנפלים על ספינות אזרחיות בלב-ים. נשים מבועתות בורחות עם תינוקות פצועים בזרועותיהן, גברים קטועי-אברים ובתים חרבים. כשרואים מאה תמונות כאלה מול תמונה המנסה להראות ישראל אחרת, ישראל יוצאת מפלצת. מה גם שמכונת-התעמולה הישראלית מונעת בהצלחה כל פרסום על פעולות מחנה-השלום הישראלי.

לפני הרבה שנים, כשרציתי ללעוג לכוחנות של מנהיגינו ואלופינו, השתמשתי באימרה המקפלת בתוכה הרבה מחוכמת-החיים היהודית: `מה שלא הולך בכוח, הולך בשכל.` כדי להבליט עד כמה שאנחנו, הישראלים, שונים מהיהודים שיניתי את האימרה: `מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח.`

חשבתי שזאת בדיחה. אבל קרה מה שקורה לבדיחות רבות אצלנו: היא הפכה למציאות. כיום זהו ה`אני מאמין` של הרבה ישראלים פרימיטיביים, ואהוד ברק בראשם.

בטחונה של מדינה בנוי מהרבה מרכיבים, והכוח הצבאי הוא רק אחד מהם. בטווח הרחוק, דעת-הקהל העולמית חזקה יותר. לאפיפיור יש אוגדות.

מהרבה בחינות, ישראל היא עדיין מדינה חזקה. אך כפי שהתגלה לפתע בפרשת המשט, הזמן אינו פועל לטובתנו. כדאי לנו לבסס את מעמדנו בעולם ובמרחב – כלומר, לעשות שלום - כל עוד כוחנו עימנו.

מה שלא הולך בכוח, לא בהכרח הולך ביותר כוח.

מה שלא הולך בכוח, לא הולך בכוח. נקודה.



עק































קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות