קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שליט כמשל
מאת אורי אבנרי
גוש שלום
26.6.2010
http://www.avnery-news.co.il/hebrew/index.html

כשאני כותב שורות אלה, אני מתבונן מחלוני בים הכחול שמול עיניי וחושב על הצעיר, המוחזק מול אותו הים, כמה עשרות קילומטרים מכאן.

האם רואה גלעד שליט את הים? האם הוא בכלל רואה משהו? מה מצבו? איך מתייחסים אליו?

מלאו ארבע שנים ויום להחזקתו בשבי, ושום סוף אינו נראה באופק.

גלעד שליט הפך למשל – משל למציאות הישראלית. לחוסר היכולת של מנהיגינו לקבל החלטות. לפחדנותם המוסרית והפוליטית. לחוסר יכולתם לנתח מצב ולהסיק מסקנות.

אילו הייתה קיימת אפשרות מעשית לשחרר את גלעד בפעולה צבאית, ממשלת-ישראל הייתה קופצת עליה, גם במחיר סיכון חייו.

זה קל, מפני שהציבור הישראלי מעדיף תמיד פיתרון של כוח על פיתרון העלול להיחשב לחולשה. המבצע לשחרור בני-הערובה באנטבה ב-1976 נחשב לאחד המבצעים המפוארים בתולדות המדינה – אך כפסע היה בין הצלחה לכישלון. זה היה הימור בחייהם של החיילים ו-105 בני-הערובה.

במקרים אחרים ההימור לא הצליח. לא במינכן ב-1972, כאשר הימרו על חיי הספורטאים, והפסידו. לא במעלות ב-1974, כאשר הימרו על חיי התלמידים, והפסידו. לא במבצע לשחרור החייל נחשון וקסמן ב-1994, כאשר הימרו על חייו, והפסידו.

אילו הייתה אפשרות כלשהי לשחרר את גלעד בכוח, היו גם הפעם מהמרים על חייו, וקרוב לוודאי שהיו מפסידים. למזלו, לא הייתה אפשרות כזאת. לפי שעה.

זה די מפליא. לזרועות-הביטחון יש ברצועת-עזה מאות מודיעים, נוסף על כל האמצעים האלקטרוניים והאחרים. נראה שלא השיגו שום ידיעה על מקום הימצאו.

איך חמאס מצליח בכך? בין השאר על-ידי מניעת כל קשר עם השבוי – לא פגישות עם הצלב האדום או שליחים זרים, לא סרטים (מלבד שני קצרצרים), לא מכתבים (כמעט). הם פשוט לא מתפתים. הם מסרבים לכל הבקשות בנושא זה.

יתכן שניתן היה להתגבר על בעיה זו אילו התחייבה ממשלת ישראל לוותר מראש על כל ניסיון לשחרר את גלעד בכוח, תמורת הסכמת חמאס להפגיש אותו עם הצלב האדום . התחייבות הדדית כזאת הייתה זקוקה, מן הסתם, לערבות של צד שלישי – ארצות-הברית, למשל.

בהעדר סידור כזה, כל הדרישות החסודות של מדינאים זרים בנוסח `לאפשר לצלב האדום להיפגש עם החייל` הן אמירות ריקות.

לא פחות צבועות כל הדרישות של אישים זרים `לשחרר את החייל החטוף`.

דרישות אלה נעימות לאוזן הישראלית, אבל הן מתעלמות לגמרי מן העובדה שמדובר בחילופי-שבויים.

גלעד שליט הוא אדם חי ונושם, צעיר שגורלו מעורר רגשות אנושיים עזים. אבל כך גם השבויים הפלסטיניים הם אנשים חיים ונושמים, וגם גורלם צריך לעורר רגשות אנושיים. יש ביניהם צעירים, הנמקים שנים על גבי שנים בכלא. יש ביניהם מנהיגים פוליטיים, הנענשים על השתייכותם לגוף זה או אחר. ויש ביניהם אנשים שבמינוח הישראלי `יש להם דם על הידיים`, ובמינוח של הפלסטינים הם גיבורים לאומיים, שהקריבו את חירותם למען החרות של עמם.

המחיר שדורש חמאס נראה מופקע – אלף תמורת אחד. אבל ישראל כבר שילמה מחיר כזה בעבר עבור שבויים אחרים, וזה המחירון שנקבע. חמאס לא יכול להסתפק בפחות, מבלי להיראות נכנע.

לאלף השבויים הפלסטיניים יש משפחות – אבות, אמהות,נשים וילדים, אחים ואחיות, בדיוק כמו לגלעד שליט. גם אלה זועקים, דורשים, לוחצים. חמאס אינו יכול להתעלם מהם.

הפרשה כולה מראה בצורה מבהילה את חוסר-היכולת של ממשלותינו – הקודמת והנוכחית כאחת – לקבל החלטות, ואף לחשוב בהיגיון.

כבר לפני ארבע שנים קבע חמאס את המחיר, לפי התעריף המקובל. הוא לא השתנה מאז.

מאותו רגע, לפני ארבע שנים, צריך היה להחליט.

אין ספק, הסכם כזה יחזק את חמאס. הוא יעניק לו לגיטימיות כגורם פלסטיני חשוב. הוא יתפרש כאישור לאימרה `ישראל מבינה רק את שפת-הכוח`.

על כך צריכים לתת תשובה פשוטה: כן או לא?

כן – פירושו מכה לאבו-מאזן, שלא הצליח בטובות לשחרר אף אסיר פלסטיני חשוב אחד. (לכן הטילה ארצות-הברית וטו על העסקה.)

לא – פירושו מאסר-עולם לגלעד שליט עם סכנה מתמדת לחייו.

במשך ארבע שנים לא היו מנהיגינו מסוגלים להכריע. כשם שאינם מסוגלים להכריע בשום עניין מהותי הקובע את עתידנו. (למשל: שתי מדינות או מדינת אפרטהייד? שלום או התנחלויות? להגיע להסכם עם אבו-מאזן או להכיר בחמאס?)

כדי להתחמק מהצורך להכריע, הומצאו טכסיסים שונים. בין השאר: הטענה שהמצור על עזה נועד להביא לשחרור החייל.

זה היה מלכתחילה תירוץ שקרי. המצור הוטל כדי להכריח את תושבי-עזה להפיל את המשטר של חמאס, שזכה בבחירות הפלסטיניות. עניין שליט שורבב לעניין רק לצורכי-תעמולה.

עכשיו בוטל המצור חלקית. זהו ניצחון כביר למשט-הסיוע – ניצחון שיוזמיו אף לא העזו לחלום עליו. בעקבות ההחלטה המטומטמת לתקוף את הספינה התורכית נוצר לחץ בינלאומי לביטול המצור.

הממשלה המבוישת תירצה את ההחלטה בין השאר בכך ש`ממילא המצור לא עזר לשחרור שליט`.

משפחת שליט זעקה חמאס. היא האמינה שהיה קשר כלשהו בין המצור וגורל בנה. אבל ברור שברגע שהחליטו להיכנע ללחץ הבינלאומי ולבטל את המצור חלקית, נתניהו וברק כלל לא חשבו על שליט.

אני מדגיש את המילה `חלקית`. נכון, זהו ניצחון כביר לכולנו, שאמרנו מהרגע הראשון שהמצור הוא בלתי-מוסרי, בלתי-חוקי ובלתי-חכם. ההחלטה המאפשרת להכניס לרצועה כל דבר מלבד אמצעי-לחימה מהווה שינוי גדול.

אבל הבעיה העיקרית בעזה היא העוני, שמקורו באבטלה. המפעלים בעזה חוסלו על-ידי המצור. לא זה בלבד שלא יכלו להשיג חמרי-גלם, אלא שלא יכלו לייצא את סחורתם לגדה המערבית, לישראל ולרחבי העולם. נראה שמצב זה לא השתנה. גם אם יקבלו המפעלים חמרי-גלם, הם לא יוכלו לייצא את תוצרתם – דברי טקסטיל, פירות, פרחים וכל השאר. ספקים ישראליים ירוויחו עכשיו מיליוני דולרים מהייצוא לעזה, אך תושבי עזה לא יוכלו למכור את סחורתם בישראל.

כך או כך – זה אינו נוגע לגורלו של שליט.

משפחת שליט נתונה במצוקה קשה. אפשר להבין אותה, אבל צריכים גם להגיד לה שהיא טועה.

היא טועה כשהיא מתנגדת להסרת המצור. היא טועה כשהיא דורשת למנוע ביקורי-משפחה אצל אסירי החמאס בישראל. (ולא רק מפני שממילא לא ניתן למשפחות האסירים מעזה לבקר את יקיריהן בכלא הישראלי.)

אי-אפשר לאחוז בחבל בשני הקצוות. כשנועם שליט תובע לשחרר אלף אסירי חמאס תמורת שחרור בנו – הוא אינו יכול לתת יד לדמוניזציה של חמאס. הוא אינו יכול לדרוש יחס הומאני לגלעד ובאותה שעה להצדיק אמצעים בלתי-הומאניים נגד תושבי עזה. המסר הכפול הזה מבלבל את הציבור ומסכל את המערכה לשחרור גלעד.

המסר צריך להיות פשוט, ברור ומובן לכל: הדרישה מבנימין נתניהו לקבל מיד את ההחלטה לבצע את חילופי-השבויים. גלעד יחזור הביתה, והמוני בית ישראל יריעו לו. השבויים הפלסטינים יחזרו לבתיהם, וגם שם תהיה התפוצצות של שמחה.

חוסר היכולת של נתניהו להחליט - ולעמוד על החלטתו - מדגימה את מלוא אפסותו כמנהיג.

במקום זה יש לנו עסק עם איש-השיווק (זה היה מקצועו המקורי) הקם בבוקר עם סקרי דעת-קהל והולך לישון בלילה עם סקרי דעת-קהל. הסקרים אומרי לו ששחרור שליט יהיה פופולארי, אך שחרור הפלסטינים יהיה בלתי-פופולארי. בלילה, על יצועו, הוא מתחבט בשאלה: מה כדאי לי יותר? מה יוסיף לי קולות, מה יגרע לי קולות?

וזה באמת מפחיד. אם נתניהו אינו מסוגל לקבל החלטות ביחס לגורלו של שליט, איך יקבל החלטות לגבי השאלות שיקבעו את גורל כולנו, לא לשנה אלא לדורות?


ת.ק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות