קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר ליל בלהות בסילוואן דניאל דוקרביץ` אתר `העוקץ` 28.06.2010 http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4854 סילוואן, ליל ראשון, 27.6 עוד לילה יורד על סילוואן. רק לפני יומיים מאות מפגינים ישראלים ופלסטינים צעדו לאורך הרחובות הצרים של השכונה, מפגינים תמיכה בתושבים מול התוכנית של העירייה להרוס 22 בתים. אבל כאן, כמו בכל מקום בעיר המזרחית, האירועים לא עוצרים לרגע. בשבועות האחרונים הלכו והתרבו מספר הפניות של התושבים לפעילי `סולידריות-שייח ג`ראח`, ולאור הצלחת הקמפיין שלנו יותר ויותר פלסטינים ביקשו למצוא את הדרך לשיתוף פעולה ערבי-יהודי. התחושה של כולנו היתה של דחיפות ושותפות גורל. חייבים לפעול, ולפעול מהר לפני שיקרה פה אסון. לפני שהתהום תהיה עמוקה מכדי שנוכל לגשר עליה. ולפעול יחדיו. כנגד כל הסיכונים וכנגד כל החשדנות שנבנתה פה במשך שנים. ועכשיו אנחנו פה. מטפסים למעלה בין הסמטאות יחד עם התושבים. לפני כשעה נכנסו עשרות מאבטחים פרטיים, מלווים בשוטרי מג`ב, לבתים פלסטינים סביב `בית הדבש` ו`בית יהונתן`. בסך הכל על שני בתים הצליחו המתנחלים כאן להשתלט, אבל זה מספיק כדי להביא את האזור לנקודת פיצוץ. סיורים ליליים של מג`ב, כוחות ביטחון פרטיים חמושים באקדחים, שוטרים סמויים ומסתערבים הפכו את האזור כולו למוקד מלחמה. הסמטה כאן צרה, חשוכה. עשרות מטרים מעלינו נורות יריות ונשמעים פיצוצים. מסוק חג מעלינו, מאיר בזרקורים את הסמטאות שהעירייה מעולם לא חשבה להתקין בהן תאורה. כ-20 פעילים נצמדים לקירות, ממשיכים להתקדם קדימה. הסמטה נקטעת לפתע, והופכת לשדה קרב. הרחוב הקטן סביב בית הדבש זרוע כולו בתרמילי רובה, רימונים שלא התפוצצו וחלקי מכוניות הרוסות. החיילים עומדים בקבוצות בפתחי הבתים ועל המרפסות, יורים לתוך הבתים סביבם. הקבוצה שלנו מתפזרת באחת בין הבתים השונים, בין קבוצות התושבים שמתבוננים בייאוש במה שקורה סביבם. אני רץ אחרי פרמדיק פלסטיני לתוך אחד הבתים. חיילים מסתתרים בתוך חדר המדרגות, חוסמים לנו את הדרך ומנסים למנוע מאיתנו להתקדם. בסופו של דבר הם נותנים לנו לעבור - ולהגיע לפצועים. הבית בן שלוש הקומות מלא כולו בגז מדמיע. החלונות כולם מנופצים, המסגרות שלהם מוטלות על הרצפה. אנחנו עולים קומה-קומה, סורקים את הדירות. ברובן מצטופפות משפחות מבוהלות, ילדים קטנים, נשים, פצועים מוטלים על הרצפה. בסלון אחת הדירות ילדה צעירה מונחת על אלונקה מחכה לפינוי מזה שעתיים, אחרי שהחיילים מנעו מהאמבולנסים להגיע. ובחדר ליד אני עוד מספיק לראות כמה ילדים קטנים יושבים מול מחשב. ככה זה כאן. דירות, משפחות, חיים שלפתע הפכו לגיהנום. אבל חלק מהחיים כאן מתעקשים להמשיך לחיות. הפצועים מורדים אחד אחרי השני באלונקות לרחוב. מכאן עוד כמה מאות מטרים של ריצה מהירה בין הסמטאות, לכיוון האמבולנסים המחכים. באחת הפעמים אני נשאר מאחור, חושש לרגע לרוץ בין רימוני הגז וכדורי הגומי. ולהשאר כאן לבד זה רע. אני מנסה להישאר צמוד לקיר, אבל נראה שזה לא עוזר. שני רימוני גז פוגעים לידי. רבאק, הם ראו אותי לפני שנייה, הם ידעו שאני מנסה לחלץ פצועים. לא שזה משנה בכלל. מזל שאחרי דקה כמה תושבים עוזרים לי לברוח גם מהסמטה הזאת. אחרי שעה זה נגמר. החיילים נסוגים ויוצאים לפאתי השכונה. משאירים אחריהם שובל של הרס. צינור מים דולף, מכוניות שרוסקו על ידי גיפים צבאיים וירי, חלונות מנופצים וחמישה פצועים. ועשרות משפחות שגם הלילה לא ישנו בדירות שלהם, המוצפות גז מדמיע. והכל בשם הגנה על בית שאיש לא גר בו מעולם. בית שלטענת בעליו, המתנחלים פשוט באו ולקחו יום אחד. כשאנחנו עוזבים את השכונה, מלווים על ידי חברינו הפלסטינים, ברור לכולנו שלא נותר יותר מה לעשות, חוץ ממה שכבר נעשה. כמו שעמדנו עד היום בשייח ג`ראח, נעמוד גם בסילוואן. ונחזור כל פעם שנצטרך. עד שמישהו שם למעלה יבין את מה שברור כאן כל כך. האיוולת הזאת של התנחלויות בלב שכונות פלסטיניות חייבת להפסק. א.ס. קישורים למאמרים האחרונים בנושא Hjejejejej גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו