יש צד מלבב ומעורר אהדה בהתגייסות הציבורית הגדולה למען גלעד שליט, והטיעונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יגרמו לריסון המערכה ברחוב הישראלי. בשנים האחרונות לא נותר הרבה מהסולידאריות הישנה בין האזרחים (לפחות במגזר היהודי) לבין עצמם. הפערים החברתיים-כלכליים הם גדולים מדי, השסעים בין העדות והמעמדות השונים רחבים מדי, והלחץ מבחוץ ממחיש יותר ויותר לכלל האזרחים, שישראל לא תוכל להמשיך במדיניות הנוכחית שלה. ישראל תיאלץ לשלם בעימות פנימי בדרך לגבולות הארבעה ביוני 1967.
התקשורת הרצינית וגם הפופוליסטית מובילה את המאבק למען שליט בהצלחה רבה, ומשפחתו של החייל השבוי ברצועת עזה מזה ארבע שנים מגלה כישורים עצומים ביחסי ציבור. מי שמכיר את החברה הישראלית יודע, בוודאי, שחייל שבוי ממשפחה קשת יום לא היה זוכה לתהודה כה רחבה, אבל כל זה לא משנה את העובדה שכולנו הפנמנו את הסבל הממושך שפוקד את המשפחה, ורוצים מאוד לראות אותו חוזר בשלום למשפחתו. ייתכן שגם מאות אלפי פלסטינים, לא רק בעזה, רוצים לראות את סיומה של הפרשה. הם גם מתגעגעים ליקיריהם בכלא (בישראל הם נחשבים לפושעים, אבל בפלסטין הם מצטיירים כלוחמי חירות עמם) וגם מבקשים להנמיך להבות ולזכות בתקופה מסוימת של שקט והתאוששות מכל הבחינות: בריאותית, חינוכית, חברתית וכלכלית.
נתניהו מבועת, וזה מובן מבחינתו, מהלחץ הציבורי העצום שמכרסם במה שהוא מגדיר כ`כוח הרתעה` כלפי הערבים בכלל והפלסטינים בפרט. כמו האדמירלים של הארמדה הספרדית במאה ה-16, ביבי צופה במשקפתו בספינה אחת טובעת, ומבין שגם יתר הספינות שרויות בסכנה גדולה. ההתעקשות שלו, ושל כל הממשלות שקדמו לו, על השגת יעדים בלתי אפשריים מסכנת גם את הנכסים המעטים שעליהם עוד ניתן להגן. שליט הצעיר הוא רק פיון קטן, מעורר אהדה וחסר ישע, שנפל קורבן למערכות שיקולים שבאים לתמוך במבנים כאילו רציונאליים בשירות מדיניות שכולה פרי של אידיאולוגיה עבשה ורוח עִוועים שתקפה אומה שלמה אחרי יוני 1967.
קשה לכותבים מהשמאל להתמודד עם טענות שנובעות כולן מאירועים קשים בהווה, שפקדו אותנו בשל שגיאות ופשעים מן העבר. העובדה שזעקנו נגד המדיניות שהביאה אותנו לפשיטת רגל מדינית כמעט מוחלטת (את המחיר הכלכלי והצבאי נשלם בעתיד הלא רחוק) רק מעמיקה את הטינה כלפינו. אבל גם בנושא הרגיש של שליט, אין מנוס מדיון שכלתני וקר אודות הנסיבות הפוליטיות שהביאו אותנו לתהום, ועל הדרך להקל אולי על התוצאות הקשות אפילו עכשיו.
לממסד הישראלי, ואפילו לסתם אזרחים שרוצים לחיות כאן חיים טובים וראויים ולהיות קהילה מכובדת גם בעיני העולם, אין סיבה מיוחדת להתפעל מתנועת חמאס, מהאידיאולוגיה שלה ומשיטות פעולתה. פעיליה פגעו לא רק באזרחים ישראלים, אלא גם בבני עמם, והיחס כלפי נשים וכלפי בני דתות אחרות הוא עוין ובלתי מתפשר. אבל גם בהנהגת החמאס יש אנשים חכמים וחושבים, המסוגלים להעריך נכוחה את יחסי הכוחות, ולהגיע איתנו לפשרה נסבלת בנושאים רבים מגוונים, שתהיה הרבה פחות מ`שלום`. החמאס ניצחה בבחירות בשנת 2006, ולישראל הייתה הזדמנות להכיר בתוצאות הבחירות שהיו דמוקרטיות לכל הדעות ובפיקוח בינלאומי צמוד, ולהגיע להסכם שישהה את המשא ומתן לפתרונות לטווח ארוך לכמה שנים. אבל הנכונות לעשות צעד כזה הייתה חייבת להיות כנה לחלוטין, ולכלול סעיף שיפסיק כל בנייה בהתנחלויות. הממסד הישראלי סירב, וכל הצהרותיו של אהוד ברק על `דיאלוג` עם הפלסטינים הן ריקות מתוכן, על רקע האנרגיה העצומה שהוא השקיע בהתנחלויות. הממסדים המתחלפים של המרכז הלאומני (דומה שכבר אין צורך להוכיח את הטענה שאין שום הבדל מדיני בין הליכוד, קדימה והעבודה) הצליחו לגייס את הממשל הרפובליקני בארצות הברית להחרמת תוצאות הבחירות לרשות הפלסטינית ובכך גרמו באורח ישיר למשבר המתמשך, שהביא בין השאר גם לסאגה קורעת הלב של שליט.
ראשי החמאס למדו משהו גם מדרך ההתנהלות של ממשלות ישראל עם ראשי אש`ף. האם צריך להזכיר למישהו שצעירי הפת`ח חילקו לחיילים ישראלים ענפי עצי זית, כמחווה לדף חדש ביחסים בין העמים אחרי חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993? אבל אחרי רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 החלו ממשלות ישראל לרמוס את הפלסטינים, להשפיל אותם בבתיהם, לבזוז את משרדי הרשות, ובעיקר להמשיך להשקיע מרץ רב, שגרם לתוצאות ממאירות, בהרחבת ההתנחלויות הקיימות ובבניית התנחלויות חדשות בתירוצים שונים ומשונים. אפילו הפוליטיקאים הפרו-אמריקאים והניאו-ליברלים בהנהגת הרשות הפלסטינית אינם מאמינים עוד ברצונה של ישראל בשלום מכובד, המושתת על שתי מדינות משני עברי הקו הירוק. המאבק עתה הוא על נפשה של ארצות הברית, אחרי שממשלת נתניהו-ברק-ליברמן הפקירה את כל האינטרסים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים שלנו באירופה. אפילו שגריר ישראל בוושינגטון מייקל אורן מודע למצב וסבור שנבעה קרע עצום בין ישראל לממשל ברק אובמה. ביבי מינה שמרן מובהק כמו אורן לשגריר כדי להתגרות בבית הלבן וגם בנושא הזה, כמו בפרשת המשט, הוא הזיק רק לעצמו.
הפן המאתגר בפרשת שליט, ובסקרים החושפים תמיכה עממית רחבה בשחרור אנשי חמאס רבים למענו, נעוץ בצד הרגשי, אולי הרגשני, של הפרשה. אנשים כמונו, שקראו למדיניות מפוכחת כלפי חמאס אחרי הבחירות לרשות, הוקעו ובאווירה השוררת עתה בציבור נמצאו כאלה שכינו אותנו `בוגדים`. לעומת זאת איש לא יכתים פוליטיקאים, עיתונאים או אזרחים מן השורה שהתגייסו למען שליט, בכינויי גנאי כלשהם, חרף העובדה שהם דורשים מממשלת ישראל לפגוע במה שהיא מגדירה כ`אינטרס ביטחוני`. אנחנו כבר רגילים לפרדוקס הנצחי הזה: הציבור במגזר היהודי בישראל תומך במדיניות האווילית של ישראל כלפי חמאס, כולל המלחמה הרצחנית המכונה `עופרת יצוקה` והמצור על עזה (שאפילו נתניהו הבין שהוא גורם נזק לממסד הישראלי) אבל מגלה חוסר סובלנות וחוסר סבלנות לגבי התוצאות. מי שרוצה בהמשך העימות ומסרב לשקול משא ומתן וחושש מוויתורים כלשהם, חייב להבין שהוא חייב לשלם מחיר, וזה כולל גם את המשך שהותו של שליט בכלא החמאסי הנתעב; אבל מי שמוכן לשקול שינוי דרסטי במדיניות וחותר להידברות, שסופה ויתורים על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, מגלה עקביות רעיונית כשהוא מוכן לשחרר את אסירי החמאס ואסירים אחרים תמורת השבוי שלנו.
יוניות שכלתנית ושפויה עדיפה בהרבה, מנקודת ראותם של רוב האזרחים הישראלים, על טירוף קולקטיבי שממיט על כולנו אסון. הגיע הזמן לתרגם את הרגישות לחייו של שליט לחשיבה חדשה כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
* התפרסם ב`כל העיר`.
יכ |
