קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר עיניים עצומות לרווחה מאת יואב אישן מיוחד למגזין הכיבוש 14.7.2010 ככימאי לא יכולתי שלא לראות את האנלוגיה בין מאמרו של מר משה ארנס http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171857.html ותאוריית הפלוגיסטון Google(פלוגיסטון) במאה ה-17 כבר היו כלים ומדענים מתוחכמים מספיק כדי לבחון את התאוריה המדעית העיקרית ששלטה אז במערב - תיאוריית ארבעת היסודות Google(תורת ארבעת היסודות) שהייתה אז בת יותר מאלפיים שנים. התאוריה הזו הייתה מופרכת מיסודה ולכל תלמיד חכם בפקולטה שלי היו נדרשות דקות מעטות כדי לעשות זאת, גם עם הכלים שהיו לרשות היוונים העתיקים. לפי תאוריה זו אם לוקחים מתכת כמו למשל מגנזיום ושורפים אותה משתחררת אש (בתחילת ההסטוריה של הצילום השתמשו בזה בשביל יצירת פלשים של אור) ונשאר אפר. האפר אמור אם כן לשקול פחות מהמתכת לפני השריפה (השתחרר ממנה היסוד `אש`) ואכן במבט שטחי האפר נראה מאוד אוורירי. אלפיים שנה חיו טוב עם התאוריה והתצפית. הבעיות התחילו כשפותחו במאה ה-17 כלים מדוייקים מספיק כדי למדוד את המשקלים. התברר שהאפר שוקל יותר מהמתכת! מה עושה מדען שבניסוי פשוט נתקל בסתירה מזעזעת שכזו בין תצפית לתאוריה? כל בר דעת יודע שהתצפית היא שאמורה לגבור על התיאוריה אבל כל מדען יודע שהחיים לעולם אינם פשוטים כפי שהם נחזים להיות. לתאוריות יש אינרציה, למדענים יש כבוד, תהילה, קהילה וקריירה לחשוב עליהם. וכך נולדה תיאוריית הפלוגיסטון שכלל מטרתה היה להכפיף את התצפית המוזרה והחריגה לתאוריה הוותיקה, הידועה והמוסכמת של ארבעת היסודות. הפלוגיסטון הונח על השולחן כיסוד (חמישי או תשיעי, תלוי במידת האדיקות והנאמנות למקור שאנחנו צריכים בסיפור שלנו) בעל משקל שלילי. כמדען אני רואה בתיקון הזה של תיאוריית ארבעת היסודות על ידי הוספת הפלוגיסטון אסון מדעי. השטות המופרכת הזו חייתה יותר ממאה שנים! החוקרים נחשפו אל האור וטחו עיניהם מראות את המציאות! מאה שנים של מדענים מוכשרים ועולם אנושי רעב להישגים מדעיים ירדו לטמיון בגלל העיוורון! עכשיו אנלוגיה למאמרו של מר משה ארנס. ההמנון של אצ`ל בית`ר ולח`י, פרי עטו של ז`בוטינסקי, חקק לעולמי עד את השאיפה של הימין הישראלי ל`שתי גדות לירדן`. לאושרי, היו למנהיגי הימין בעבר מספיק הזדמנויות להוכיח שהם מסוגלים להפריד בין אוטופיה למציאות. הירדן עדיין שייך לירדן ואפילו השטחים הכבושים של 67 ברובם נשארו שטחי כיבוש או הוחזרו לבעליהם המקוריים ולא סופחו למדינת היהודים גם בימי שמיר ובגין שהיו מחוברים להמנון שלהם בכל נימי נפשם. לצערינו, כבסוג מסויים של טרגדיה יוונית, הפיקחון הזה התחלף בעיוורון מוחלט, ממש עיניים עצומות לרווחה, בכל הנוגע למטרות השטחים שנכבשו ב- 67 בגדה המערבית של הירדן. למרות היותי עול ימים אני זוכר את דויד בן גוריון מסביר כי השטחים שנכבשו אחת מטרתם – להמסר חזרה תמורת שלום. הימין חשב אחרת. מסנוור מההקשר ההסטורי של ירושלים, חברון ומערת המכפלה, המחשבה הרווחת בימין הישראלי היא שבאנו לתמיד. שישראל גדולה וחזקה מספיק כדי לנגוס בשטחים ולעכל אותם (אני מתעלם בכוונה מהאספקטים המוסריים של הכיבוש ואתכם הסליחה). כל בר דעת היה יכול לראות כבר ביום הראשון שישראל נוגסת נגיסה בגוף הגדול ממנה פי כמה. כל תינוק יודע שאין נוגסים במה שלא עובר בבית הבליעה. אבל בישראל שלטו אנשים בוגרים עוורים לנסיון ינקותם. השנים שחלפו מאז מבססות אצל חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסיה (כולל אצל חלק גדול מהדתיים כמו עמיטל ז`ל ורבים אחרים) את ההכרה שהתאוריה הנהדרת שלהם על כיבוש השטחים והתמאתם בישראל היא מופרכת מיסודה. יש שם יותר מדי אנשים שאינם מזדהים עם המדינה היהודית והחזקתם כלא-אזרחים היא מצב לא יציב. המאמר של מר משה ארנס בא `לרבע את המעגל` ולהציג מעין תיקון לתאוריה של הימין לגבי השטחים. אבל באנלוגיה מדוייקת לתאוריה של הפלוגיסטון, אני מזהה במאמר את עוויתות הגסיסה של תאורית ה`שתי גדות לירדן`. יישום הצעתו במצב האוטופי המורחב ש`שתי גדות לירדן` משמעה להחיל את האזרחות הישראלית על תושבי ירדן והפיכת המדינה היהודית למדינה שבה אין יותר רוב ליהודים. הלקח של הורי ודורות רבים אחורה מלמד שגם זה אינו מצב יציב עבור היהודים ושהם חייבים מדינה משל עצמם. בחינה קרה של העובדות מעלה שגם עבור הבעיה המעשית של השטחים וישראל אין מדובר במצב יציב. גם אם לכאורה נחזה כי ליהודים יהיה רוב במדינת החזון של ארנס הרי שמדובר ברוב קטן וזמני, מצב הדומה דמיון מטריד מדי ללבנון, שם שלט מיעוט נוצרי על רוב מוסלמי עד שירד מכוחו במלחמה ארוכת שנים שטרם נגמרה, שאיני מאחל לאוייבי. הדמיון של התיקון של מר ארנס לתיקון תאורית ארבעת היסודות על ידי הפלוגיסון הוא מטריד. אין לנו מאה שנים. אנחנו חיים בסביבה לא נחמדה. אנחנו בהחלט לא הפרועים היחידים בסביבה שלנו. אין לנו את מרווח הטעות שמר ארנס מנתב אותנו אליו, לצערי, אנחנו מרשים לעצמנו להתנהל בסביבה שלנו בעיוורון וטפשות חסרי בקרה. אני צופה שהתפכחות בקצב שמכתיבים לנו מר ארנס והאינרציה המחשבתית יעלו לנו ביוקר. עלינו להתעמת עם התיקון הלקוי הזה, להאיר את הדרך ולסלול אותה לכיוון תאוריה יציבה יותר המאפשרת קיום של מדינת היהודים, דמוקרטית ויציבה, לצד שכניה ועם כמה שפחות חיכוכים. יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו