קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לא ליוזמת המדינה האחת הימנית
מאת חגי מטר
MYSAY
17.7.10
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaewf

משה ארנס, רובי ריבלין, אורי אליצור, ציפי חוטבלי, חנן פורת ואמילי עמרוסי פועלים – איש-איש בדרכו ועם חזונו השונה במעט – לקידום רעיון המדינה האחת. היעד הקרוב-רחוק: סיפוח הגדה המערבית, ומתן אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים.
אין ספק שמדובר בסיפור חדש, חשוב ומעניין, שראוי לתשומת לב ולדיון ציבורי. רוב הימנים האלה לא מהססים לקרוא לשלטון הישראלי בשטחים משטר אפרטהייד (או שמות גרועים יותר), וטוענים בלהט שלא ניתן להמשיך כך עוד. והם צודקים. הם גם טוענים שיש צביעות, גזענות, וסכנה חמורה בקידום מדיניות ההפרדה, אותה הם משייכים לשמאל ולפתרון שתי המדינות. גם בכך הם צודקים, לפחות חלקית. אכן, מדיניות ההפרדה – שניכרת בהפרדת ישראל מהשטחים, עזה מהגדה והגדה מירושלים המזרחית, בעוד ביתורים וחלוקות שונות שנעשות באופן חד צדדי ודכאני ברחבי הגדה, וכמובן שבמערכות החוק הנפרדות – היא מדיניות גזענית ומסוכנת. אכן, נסיגות חד צדדיות לגבולות שישראל בוחרת בהם ובתנאים שישראל מכתיבה לעצמה ולסביבותיה, הן רעיון הרסני.
אלא שאין קשר בין מדיניות ההפרדה לבין השמאל הישראלי העקבי ולבין פתרון שתי המדינות. כפי שיוסי ביילין מציין בכתבה (לצד אמירות בעייתיות משל עצמו), המרכז הישראלי הגדול, בניצוחם של הליכוד, קדימה והעבודה, הוא שמקדם את המחשבה על `אנחנו פה והם שם`, מחשבה שמנסה להימלט מאימת הערבים, לכלוא אותם בכלובים דוגמת עזה, לספח כמה שיותר שטח עם כמה שפחות אנשים, ולהתנער מהמחויבות של ישראל לפלסטינים בשטחים, בארץ ובגולה.
בל לפני שנבחן מה יש לשמאל להציע, נתחיל בביקורת על יוזמות אנשי הימין (הביקורת מסתמכת על מעט היכרות אישית, ובעיקר על מה שמתפרסם בכתבה):
ראשית כל, גם יוזמות אלה מבוססות על הפרדה. מהכתבה עולה שכל אנשי הימין סומכים ידיהם על הניתוק הסופי בין הגדה לבין עזה, ואף אחד מהם אפילו לא מזכיר את הפליטים הפלסטינים. כבר בכך נשמטת הקרקע מתחת ליוזמה, כי לא יתכן פתרון אמיתי לסכסוך (כלומר לכיבוש) בלי להביא בחשבון את שתי הקהילות האלה.
שנית, רוב המרואיינים מדברים באופן מאוד ברור על סיפוח, אבל באופן הרבה פחות ברור על מתן אזרחות. אליצור מציע שפלסטינים בגדה שלא יקבלו את רעיון המדינה האחת יגורשו, ולשאר תנתן אפשרות ליברמנית: או נאמנות מלאה ושירות צבאי/לאומי, שיקנו זכות בחירה, או תושבות מוגבלת ונטולת זכויות פוליטיות. חוטבלי מדברת על אזרוח `באופן מדורג`. ארנס טוען שלא יתכן לתת אזרחות לפני שנבטיח שוויון מלא לפלסטינים שהם כבר עכשיו אזרחי ישראל. עמרוסי לא עוסקת באזרחות אלא בשיפורי יחסי שכנות, ובמסגרות אחרות כבר ציינה שמבחינתה יש להציע לפלסטינים תושבות שוויונית, אבל שאת זכותם לדמוקרטיה יממשו בבחירות לפרלמנט הירדני. רק ריבלין, כך נראה, מדבר באמת ובתמים על אזרחות מלאה.
משהברנו את שתי הנקודות האלה, אפשר בקלות כבר להבין את כל השאר. אנשי הימין מדברים על עיגון והנצחה של היותה של מדינת ישראל (השלמה) מדינה יהודית, קודם כל. הם מוכנים לדון במתן זכויות אדם וזכויות פרט (כמה נדיב מצדם!), אך בשום אופן לא להכיר בזהות הלאומית הפלסטינית, או בזכויות הקולקטיביות שנדרשות כנגזרת ממנה. בסופו של דבר, מדובר בהרחבת המחשבה הציונית הקלאסית גם לשטחים: המדינה יהודית, ואנחנו בעלי השליטה (`בתהליך הדו-לאומיות עוד יש לנו מידה מסוימת של שליטה. ברגע שאתה מפקיר את השטח ליישות הפלסטינית, איזה שליטה יש לך עם מה שיקרה שם?`, שואלת חוטבלי, ולא מעלה על דעתה את האפשרות שלא אמורה להיות לעם אחד כל שליטה על עם אחר). אם אפשר להדביק על המערך הזה כמה קישוטי דמוקרטיה, חלקיים ומוגבלים, מה טוב. אם לא – אז לא. ההבנה שאין דבר כזה `יהודית ודמוקרטית` (כמו שאין `נוצרית ודמוקרטית`, `לבנה ודמוקרטית` או `גברית ודמוקרטית`) רחוקה מהם עולם ומלואו.

חסרון אחרון באג`נדה הימנית החדשה, המשותף גם לאג`נדת המדינה האחת שמשמאל, הוא ההתעלמות מהדרישות הפלסטיניות. בכתבה אמנם מובאים דבריהם של שני בכירים ברשות הפלסטינית, שהיו מוכנים לשקול התאזרחות במדינת כל אזרחיה (וכמובן שלא בתנאים של אנשי הימין), אבל כפי שסעיב עריקאת אומר, האופציה המועדפת עליו היא של שתי מדינות. ולא רק עליו. כמעט כל המפלגות בשטחים תומכות בפתרון של שתי מדינות, ובראשן פת`ח וחמאס. כל המפלגות הפלסטיניות בתוך ישראל תומכות בפתרון של שתי מדינות. כל מדינות ערב והאסלאם תומכות בפתרון הזה, ולפי סקרים שנעשו בקרב פליטים פלסטינים נמצא שרובם יקבלו בברכה הסכם של שתי מדינות, אם זה יכלול הכרה בזכות השיבה ופתרון מוסכם שישלב שיבה, פיצוי כספי, אזרחות פלסטינית, שיקום במיקומם הנוכחי או במדינות אחרות (צורך זה מוכר גם על ידי כל הגופים האמורים, ועל ידי האו`ם). כל התעלמות מדרישה רחבה זו מנציחה את גישת העליונות הישראלית, העיוורת למאבק הפלסטיני לשחרור.

לסיום, שווה לחזור עוד רגע לשאלת השמאל, שתי המדינות, וההפרדה. כאמור, נראה שפתרון שתי מדינות הוא הפתרון הרצוי מבחינת רוב הפלסטינים, וסביר שגם הריאלי יותר מבחינת רוב היהודים בישראל. אלא ששתי מדינות אינן הפרדה. השטח שבין הירדן לים, ארץ ישראל-פלסטין, הוא יחידה אחת כמעט מכל בחינה אפשרית. קשרי משפחה, חברות, מסחר וכלכלה, תרבות, תשתיות ועוד מחברים את השטח של שתי המדינות העתידיות באופן בל ינותק. פתרון שמאלי אמיתי, ערבי-יהודי, כולל כינון משטרים דמוקרטיים שוויוניים בשתי המדינות, השייכים לכל אזרחיהם, המכירים בזכויות קולקטיביות של מיעוטים, והקשורים זה בזה באופן שמבטיח זרימה אנושית חופשית בין שני צדי הגבול. כל פתרון אחר רק ינציח את השליטה היהודית במרחב, ולא יבטיח שלום או בטחון לאף אחד.

ת.ק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.