קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

תינוקה של רוזמרי
מאת אורי אבנרי
גוש שלום
24.7.10
http://www.avnery-news.co.il/hebrew/index.html

מאז שחזיתי בילדותי בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, יש לי דיגדוגים באף כשהוא מריח תופעה פאשיסטית, אפילו כשהריח עדיין קלוש ורחוק.

כשהתחיל הוויכוח על מה שמכונה `פיתרון המדינה האחת`, האף שלי דיגדג.

השתגעת, אמרתי לאף שלי, הפעם יש לך טעות. זאת הרי תוכנית שמאלית. שמאלנים מובהקים מעלים אותה, גדולי האידיאליסטים בארץ ובעולם, ואפילו מרכסיסטים מדופלמים.

אבל האף שלי בשלו. הוא המשיך לדגדג.

עכשיו מסתבר שהאף שלי צדק, אחרי הכול.

זו לא הפעם הראשונה שתוכנית שמאלית כשרה מובילה לתוצאה ימנית קיצונית.

זה קרה, לדוגמה, לסמל הכי-הכי מכוער של הכיבוש: חומת ההפרדה. היא הומצאה על-ידי השמאל.

כאשר גברו הפיגועים בשעתו, הציעו פוליטיקאים `שמאליים`, ובראשם חיים רמון, פיתרון-פלא ביטחוני: מכשול בלתי-עביר בין ישראל והשטחים הכבושים. הם טענו שזה יעצור את המפגעים ולא יהיה צורך בפעולות אכזריות בגדה.

הימין התנגד בתוקף. הוא הבין שזוהי מזימה לקבוע גבול למדינה ולקדם את פיתרון שתי-המדינות, שבו הוא רואה איום קיומי.

אך לפתע שינה הימין את עמדתו. הוא תפס שבחומה טמונה אפשרות נהדרת לספח שטחים גדולים מהגדה המערבית ולהעבירם להתנחלויות. וכך אכן קרה: החומה/הגדר לא הוקמה על הקו הירוק, אלא בתוואי החודר במקומות רבים עמוק לתוך הגדה המערבית. היא גוזלת שטחי-אדמה גדולים מהכפרים הפלסטיניים.

עכשיו מפגינים אנשי-השמאל מדי שבוע נגד החומה, הימין שולח חיילים לירות בהם, ואילו פיתרון שתי-המדינות נסוג לאחור.

עכשיו מתחיל הימין לגלות את פיתרון-המדינה-האחת. והאף שלי מדגדג.

אחד הראשונים היה משה ארנס, שר-הביטחון לשעבר מטעם הליכוד. ארנס הוא ימני קיצוני, מאנשי הליכוד הקנאים ביותר. הוא התחיל לדבר על מדינה אחת מהים עד הירדן, שבה יקבלו הפלסטינים זכויות מלאות, כולל אזרחות וזכות-ההצבעה.

שיפשפתי את עיניי. האם זה אותו ארנס? מה קרה לו? אך יש לתעלומה פיתרון פשוט.

ארנס וחבריו עומדים לפני בעיה מתמטית הנראית כחסרת-פיתרון: איך לעגל את המשולש.

למטרה שלהם יש שלוש צלעות: (א) מדינה יהודית, (ב) ארץ-ישראל השלמה ו(ג) דמוקרטיה. איך לחבר שלושה יסודות אלה בעיגול הרמוני אחד?

בין הים והירדן חיים כעת כ-5.6 מיליון יהודים ו-3.9 מיליון פלסטינים – יחס של 59% יהודים לעומת 41% פלסטינים (הכוללים את תושבי הגדה המערבית, רצועת-עזה, ירושלים המזרחית והאזרחים הערבים בישראל. (מספר זה אינו כולל, כמובן, את מיליוני הפליטים החיים מחוץ לגבולות הארץ.)

כמה `מומחים` ניסו לערער על המספרים האלה, אך מדענים מקצועיים, גם בישראל, מקבלים אותם, עם שינויים מזערים פה ושם.

יחס זה, אבוי, משתנה במהירות לטובת הפלסטיניים. הציבור הפלסטיני מכפיל את עצמו כל 18 שנים. גם אם לוקחים בחשבון את הריבוי הטבעי היהודי בישראל ואת סיכויי העלייה בעתיד הנראה לעין, אפשר לחשב כמעט במדויק את המועד שבו יהפכו הפלסטינים לרוב בין הירדן והים. זה עניין של שנים, לא עשורים.

המסקנה הבלתי-נמנעת: אפשר ליישב שתיים משלוש השאיפות, אך לא את כל השלוש: (א) מדינה יהודית בכל הארץ אינה יכולה להיות דמוקרטית, (ב) מדינה דמוקרטית בכל הארץ אינה יכולה להיות יהודית, ו(ג) מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להיות ארץ-ישראל השלמה.

הגיון פשוט. הגיון לוגי. לא צריך להיות ארנס, מהנדס במקצועו, כדי לראות אותו. לכן מחפש הימין הגיון אחר, שיאפשר לו לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בכל הארץ.

בשבוע שעבר פירסם `הארץ` סנסציה מרעישה: אישים בולטים בימין הקיצוני, ודווקא מן הקיצוניים ביותר, קיבלו את פיתרון המדינה-האחת מהים ועד הירדן. הם מדברים על מדינה שבה יהיו הפלסטינים אזרחים מלאים.

אנשי-הימין המצוטטים במאמרו של נועם שיזף אינם מסתירים מה גרם להם לנקוט גישה זו: הם רוצים לסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, שפירושה חיסול מפעל ההתנחלות ופינוי עשרות ההתנחלויות והמאחזים ברחבי הגדה המערבית. הם גם רוצים לשים קץ ללחץ הבינלאומי המתגבר למען פיתרון זה שתי המדינות.

בקרב כמה מן השמאלנים בעולם, הדוגלים במדינה-האחת, ששון ושמחה. הם שופכים קיתונות של לעג על מחנה-השלום הישראלי (שמאלנים אוהבים לזלזל בשמאלנים) ומעלים על נס את הימין הישראלי. איזו גדלות נפש! איזו נכונות לפרוץ מהמסגרת, לחשוב מחוץ לקופסה, ולקבל את האידיאלים שלהם! רק הימין יעשה שלום!

אבל אם האנשים הטובים האלה יקראו את הטקסטים, הם יגלו שזה לא בדיוק כך. ליתר דיוק, זה בדיוק ההיפך.

כל ששת האישים הימניים המצוטטים במאמר מאוחדים בכמה נקודות, שכדאי לתת עליהן את הדעת.

ראשית: כולם רוצים להוציא את רצועת-עזה מן הפיתרון המוצע. עזה לא תהיה עוד שייכת לארץ. כך מקטינים את מספר הפלסטיניים במיליון וחצי, ומשפרים את המאזן הדמוגראפי המאיים. (בהסכמי אוסלו הכירה ישראל בכך שהגדה והרצועה מהווים יחידה טריטוריאלית אחת, אבל אנשי-הימין הרי שוללים את הסכם-אוסלו, פרי-יצירתם של שמאלנים בוגדים.)

שנית: המדינה האחת תהיה, כמובן, מדינה יהודית.

שלישית: סיפוח הגדה יבוצע לאלתר, כך שפיתוח ההתנחלויות יוכל להימשך באין מפריע. בישראל הגדולה הרי לא תיתכן שום הגבלה על ההתנחלויות.

רביעית: לא מדובר על הענקת אזרחות לכל הפלסטינים לאלתר. זה יהיה תהליך שייקח זמן, הרבה זמן. אולי דור, אולי יותר.

מחבר המאמר מסכם את דעותיהם כך: `תהליך שיימשך כעשור עד דור, ובסיומו ייהנו הפלסטינים מזכויות אישיות מלאות, אולם המדינה תיוותר, בסמליה וברוחה, יהודית...זה אינו חזון של ,מדינת כל אזרחיה` וגם לא ,ישראסטין`, עם דגל של סהר ומגן דויד לצידו. המדינה האחת משמעה עדיין ריבונות יהודית.`

כדאי להקשיב היטב לדברי-ההסבר של בעלי ההצעה עצמם (ההדגשות שלי):

אורי אליצור,לשעבר מנכ`ל מועצת יש`ע: `אני מדבר על מדינה יהודית שהיא מדינת העם היהודי, ויש בה מיעוט ערבי גדול.`

חנן פורת, ממקימי גוש אמונים, שקרא ליהודים לשמוח אחרי הרצח ההמוני של ברוך גולדשטיין: `(אני) דוחה את האזרחות האוטומטית שמציע אורי אליצור, שהיא נאיבית ועלולה להוביל לדברים חמורים, אבל מציע להחיל בהדרגה את החוק הישראלי בשטחים, תחילה באזורים שיש בהם רוב יהודי, ותוך עשור עד דור בכל השטח.`

פורת מחלק את הפלסטינים לשלוש קטגוריות: (א) מי שמעוניין במדינה ערבית ומוכן לממש את זה בטרור ובמאבק נגד המדינה – אין לו מקום בארץ-ישראל. כלומר: יגורש. (ב) מי שמשלים עם מקומו ועם ריבונות יהודית, אבל איננו רוצה לקחת חלק במדינה ולמלא את כל חובותיו כלפיה – יוכל להיות תושב, יזכה לזכויות אנושיות מלאות, אולם לא לייצוג פוליטי במוסדות המדינה. (ג) אדם שהוא אומר שהוא נאמן למדינה ולחוקיה, ומוכן למלא את חובותיה ולהצהיר לה אמונים, יוכל לקבל אזרחות מלאה. (זה יהיה, כמובן, מיעוט קטן.)

ציפי חוטובלי, ח`כית מהשוליים הימניים הקיצוניים של הליכוד: `יש להציב באופק הפוליטי את אזרחות הפלסטינים ביהודה ושומרון...זה יקרה באופן מדורג...יש להקצות לתהליך טווח-זמנים ארוך, אולי אף דור, במהלכו יתייצב המצב בשטח ואילו סמלי המדינה היהודית ואופייה יעוגנו בחוקה. (כך יוסר) סימן-השאלה מעל יהודה ושומרון...ראשית, האמונה העמוקה שלי בזכות שלנו על ארץ-ישראל. שילה ובית-אל הם עבורי ארץ אבותינו במלוא מובן הביטוי...כרגע אנחנו מדברים על איזרוח ביהודה ושומרון, לא על עזה. שיהיה ברור: אני לא מכירה בזכויות הלאומיות של פלסטינים בארץ-ישראל...בין הים לירדן יש מקום למדינה אחת, מדינה יהודית.`

משה ארנס: `שילוב האוכלוסייה הערבית (אזרחי ישראל) בחברה הישראלית (הוא) תנאי מקדים, שרק אחריו ניתן לדבר על איזרוח הפלסטינים בשטחים.` כלומר, ארנס מציע להתרכז בשילוב האזרחים הערביים בישראל – דבר שלא קרה ב-62 השנים האחרונות – ורק אחר-כך לחשוב על בעיית האזרחות לתושבי הגדה.

אמילי עמרוסי, מתנחלת המארגנת מפגשים בין המתנחלים ובין הפלסטינים בכפרים השכנים: `אל תעשה ממני מכתירה של `מדינה אחת`. בסוף זה אולי יגיע לשם, אבל אנחנו רחוקים מאוד. בוא נדבר קודם כל על ארץ אחת...אנחנו לא מדברים על אזרחות, אלא על מושגים כמו יחסי-שכנות...שקודם הם יהיו השכנים הטובים שלי, ואז ניתן להם זכויות...בעתיד הרחוק יהיה צורך להוביל לאזרחות לכולם.`

ראובן ריבלין, יו`ר הכנסת: `הארץ אינה ניתנת לחלוקה...(אני) דוחה רעיון מדינת כל אזרחיה או מדינה דו-לאומית ומהרהר בהסדרים של ריבונות משותפת ביהודה ושומרון תחת המדינה היהודית, ואפילו במשטר של שני פרלמנטים, יהודי וערבי...יהודה ושומרון (תהיינה) קו-דומניון, המוחזק במשותף...אבל אלה דברים שייקחו זמן...שלא ינפנפו מולי בדמוגרפיה.`

המשטר המתואר כאן אינו מדינת-אפרטהייד, אלא משהו הרבה יותר גרוע: מדינה יהודית, שבה יחליט הרוב היהודי אם בכלל ומתי להעניק אזרחות לחלק מן הערבים. המושג החוזר על עצמו, `אולי דור`, הוא מאוד-מאוד בלתי-מדויק, ולא במקרה.

אך חשוב מכול: יש כאן שתיקה רועמת לגבי שאלת-השאלות: מה יקרה כאשר הפלסטינים יהפכו לרוב במדינת-האחת? זאת לא שאלה של `אם`, אלא של `כאשר`: אין שמץ של ספק שזה יקרה, לא `בעוד דור`, אלא הרבה לפני זה.

השתיקה הרועמת הזאת אומרת דרשני. רק מי שאינו מכיר את ישראל יכול להאמין שאנשי-הימין מוכנים לקבל מצב כזה. רק אדם תמים מאוד יכול להאמין שאז יתרחש אצלנו מה שהתרחש בדרום אפריקה, כאשר הלבנים (מיעוט קטן) מסרו את השלטון לשחורים (רוב גדול) בלי שפיכות-דמים.

אמרנו למעלה שאי-אפשר `לעגל את המשולש`. אך האמת היא שיש דרך אחת: טיהור אתני. מדינה יהודית ודמוקרטית יכולה להשתרע מהים עד הירדן – אם לא יהיו בה פלסטינים.

טיהור אתני יכול להתבצע באופן דרמטי (כמו אצלנו ב-1948 ובקוסובו ב-1998) או באופן שקט ושיטתי, בעשרות דרכים מחוכמות, כפי שקורה עכשיו במזרח ירושלים. אך אין שמץ של ספק שזהו השלב האחרון של חזון המדינה-האחת של אנשי-הימין. השלב הראשון הוא כיסוי כל הארץ בהתנחלויות והרס סיכוי לשתי-המדינות, שהוא הבסיס הריאלי היחידי לשלום.

בסרט של רומן פולנסקי, `תינוקה של רוזמרי`, מתוארת צעירה נחמדה היולדת תינוק נחמד, המתגלה כבנו של השטן. גם החלום השמאלני האידיאלי של פיתרון המדינה-האחת סופו להוליד מפלצת ימנית.

ת.ק

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות