קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על כרוניקה ידועה מראש במחסום קלנדיה
מחסוםווטש
www.machsomwatch.org
מחסום קלנדיה,
יום ראשון ה- 18.7.2010, משמרת אחה`צ.
משקיפות: רוני המרמן ותמר פלישמן (מדוחת וצלמה).

הערת עורכת מגזין הכיבוש:
דיווח זה אינו מצוי באתר של `מחסוםווטש` בשל ויכוח פנימי בין המתנדבות על פרסום מה
שהתרחש בחדר האחורי של המחסום (חלקו הראשון של הדוח).
במידה והדוח יפורסם באתר הארגון, תוסיף העורכת בעמוד זה את הלינק לאתר.


:`אם הייתן נוכחות בעשרות הפגישות שהיו לנו עם חנה- הייתן יודעות שזה אסור!`
למעלה ממחצית השעה בה שהינו בחדר אחורי במחסום, לשם הובלנו אחר כבוד ע`י קציני
משטרה-מבכירי המפקדים שבהיררכיית המחסום, שמה של חנה עלה ודובר וסופר.
רוני מעריכה שהשם נהגה לפחות, אם לא יותר, חמש פעמים. מודה שלא ספרתי. אבל זכרתי
ורשמתי משפטים ופנינים המצטרפות למחרוזת בוהקת:`אנחנו עובדים ביחד...` ח` החברה
הטובה שלי...` (ועוד).

הפשע שבשלו נקטעה דרכנו ולא אופשר לנו לעבור לצדו האחר של המחסום, היה: צילום.
הוכנסנו לחדר פנימי, ממנו לפנימי יותר, משם נלקחנו למחוזות שבימים כתיקונם הינם
סמויים מין העין- לפחות לעינינו שלנו, של ה`לא חברות של`, או כהגדרת אחד הקצינים
אותי:`את לא מתנהגת יפה`.

אז לא, אנחנו לא `מתנהגות יפה`. לא היינו בעשרות הפגישות, אפילו לא באחת, גם לא
ראינו מעולם שלט ברחבי המחסום מרובה השלטים האוסר לצלם. ציינו עובדה זאת באזני
מארחינו והוספנו ש:
`אנחנו (רוני ואני) מייצגות רק את עצמנו ואף אחת מלבדנו לא מדברת בשמנו או מטעמנו.
כזה מין ארגון הוא מחסוםווטש, לטוב ואולי לרע...` (כי גם זה, כמו היופי, בעיני
המתבונן).

וגם הפרכנו חד משמעית את טענת היסוד ש:`אתן הרי רוצות לעזור לפלסטינים...`.
אמרנו ש:`אנחנו לא באות למחסום כדי לעזור! אנחנו פה לשם תיעוד הכיבוש- בכתב
ובתמונות`.
וקציני המשטרה, שהיו באמת ובתמים נעימי סבר וחביבים כלפינו, שלחו אותנו לדרכנו לאחר
שמלאו את מכסת הנזיפות ומחקו מהמצלמה תמונות שנראו להם בלתי ראויות להתפרסם.

לגורל אחר משלנו זכה ד., בחור צעיר, קצר רוח וגאה, שתמונתו האחרונה כאדם חופשי ושלם
בגופו נשלחה לרשת.

שעה ומחצה לפני כן, כשעמדנו בזנבו של תור ארוך מול מסלול הבידוק, עת פנה אלינו גבר
וביקש: `תעשו לי טובה, תתקשרו למפקד פה, אולי למפקד יותר גבוה, אולי אפילו לרמטכ`ל,
אני רוצה לדעת למה שעה שלמה אני צריך לעמוד כל יום בתור כדי לעבור את המחסום. אם
הייתי רוצה להעביר פצצות, הייתי ממלא תא מטען של מכונית ומגיע לירושלים ממקום אחר.
אז זה בשביל הביטחון?` – לפני שהספקנו לספר לו על ה`קשרים` שלנו עם `העליונים`,
משכה את תשומת הלב מהומה בראש התור:

ד. שלאחר קרוב לשעה (לעדותם של אלו שעמדו לידו) חיכה, צעק לעבר החיילת הבודקת
שתזרז את התהליך (אין בידנו ציטוט דבריו. בשלב זה טרם הגענו בסמוך לו). זו החליטה
ללמד לקח ולהעניש את המתחצף והודעה נשמעה:`אתה לא תעבור פה! לך למסלול אחר!`.
ד. התעקש. גלית (החיילת) התעקשה יותר. המעבר נסגר בפני עשרות הממתינים - ענישה
פרטית וקולקטיבית. הקהל, בניגוד לצפוי, עמד צפוף וסבלני, כמו בתמיכה אילמת למעז
ולמתריס.

טלפון שלנו למפקד המחסום פתח שוב את המעבר. אלא שד. כבר היה `על הקצה`, כשנכנס
לאזור הבידוק צעק את כעסו לעבר החיילים ודפק בחוזקה על הזכוכית המשוריינת. מעברו
האחר של המסלול הופיעה חברת שוטרים ומאבטחים. ד. הוכנס לחדר הפנימי. אישה פלסטינית
שעמדה לידי הסבה את תשומת לבי ויחד צפינו דרך פתח של דלת רחוקה בשוטר (אולי מאבטח)
אוחז בחזקה בעורפו של ד. ומושכו לאי שם.

במהלך הפגישה עם קציני המשטרה (כמתואר לעיל), נכנס לחדר קצין נוסף ודווח למפקדיו
ברמזים סמויים על `אירוע`. הזכיר: `תקיפה` ו`אלימות` ואמר: `הבחור`, `המאבטח`
ועוד.
וכמו בכרוניקה ידועה מראש, לסיפור קורותיו של `הבחור` בזה היום ואולי בשנים
הקרובות, אין סוף טוב. כל קוראת יכולה להשלים את תמונת ההיתכנות מרסיסי הפזל.
הניסיונות לדבר טלפונית עם ד. שאת מספר הטלפון ושמו הספיק להכתיב לנו לפני שנלקח,
מובילים הישר למענה קולי.

ד-ה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו
היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא.
הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.