קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ממשלת ישראל נגד אזרחי מדינת ישראל: פרק במלחמת ההתשה נגד הבדואים
גדי אלגזי
העוקץ
28.7.10
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4888

היום נהרס כפר שלם בישראל. כפר בדואי בלתי-מוכר: אלעראקיב, בצפון הנגב, כמה קילומטרים צפונה לבאר-שבע, ליד כביש 40. מאות שוטרים ואנשי יס`מ, בולדוזרים ואנשי אבטחה השתתפו במבצע. כשלושים פעילי שמאל ממקומות שונים בארץ הצליחו להגיע ברגע האחרון כדי להזדהות ולמחות. אבל מול כוחות עדיפים כאלה, כוחות שמשתקים, לא היה ממש סיכוי. כוחות המשטרה הפרידו בין התושבים הבדואים לבין בתיהם; הם יצרו חומה חיה בין הפעילים והתושבים לבין הבתים – ועצרו בתוך כך כמה פעילים. הנשים והילדים הוצאו מבתיהם. ואז, לנגד עיניהם של אנשי אלעראקיב, עלו הבולדוזרים על בתיהם ושדותיהם.

שום דבר לא דומה להריסת בית.

אנחנו יודעים: יש קיפוח ויש אפליה, יש הזנחה ויש הפרטה – לא רק בישראל. גם במדינות שפוליטיקאים ישראלים אוהבים לחלום להשתייך אליהן, מדינות כאלה לבנות ומסודרות – יש גזענות ואפליה וקיפוח. אבל לא כל מדינה מנהלת מלחמה נגד אזרחיה, לא עד כדי הריסת בתים.


אלעראקיב, 27.7. צילום: סילאן דלאל/אקטיבסטילס

כשמגייסים מאות אנשי כוחות הבטחון, אנשי יס`מ ומשטרה, למבצע שיתחיל עם אור בוקר ראשון; כשמפעילים בולדוזרים כדי להרוס בתי אזרחים; כשמכריזים עליהם כאויב פוטנציאלי ויוצאים למנוע את הסכנה המדומה באמצעי הרס ואלימות – מדובר במלחמה. מלחמה מודרנית: מלחמה זה לא רק טנקים, זה גם בולדוזרים; לא רק מטוסים, גם אישורי בנייה והחלטות ועדה. וממשלת ישראל, בשם מדינת ישראל, מנהלת מלחמה מתמשכת נגד אזרחיה המופלים, העניים, המקופחים. היא לא סתם מזניחה – היא מנשלת, היא מאיימת, היא הורסת.

וצריך לזכור: אנשי אלעראקיב הם אלה שבעבר שדותיהם רוססו מן האוויר בחומרי הדברה, שבריאותם נפגעה, ששדותיהם קמלו. בכנסת התווכחו מגיני המרססים וההורסים על המינון המדויק של חומרי הריסוס, ואם באמת התושבים סובלים מכאבי ראש, ואם אפשר אולי להשתמש בחומרי הריסוס במינון נבון יותר. לקח כמה שנים עד שבית המשפט העליון הכריז כי ריסוס השדות הוא נוהג בלתי-חוקי בעליל.

האויב הפנימי
אז למה הורסים להם? ממש יום לפני כן התפרסמו דבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדיון על חוק הנאמנות. נתניהו אמר דברים ברורים:
`אנחנו מדינת לאום, ופירוש הדבר שהריבונות הכוללת על המדינה שמורה לעם היהודי. [...]כיום מתנהל מאבק בינלאומי נגד ההגדרה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני לא רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא, כיוון שאנחנו נמצאים תחת מתקפה בעניין הזה. המשמעות עלולה להיות שגורמים שונים ידרשו זכויות לאומיות וזכויות של מדינה בתוך ישראל, בנגב למשל, אם יהיה אזור בלי רוב יהודי. זה קרה בבלקנים וזה איום ממשי`. (הדגשות שלי)

דברים ברורים: המדינה – ליהודים בלבד. שוויון אזרחי – אינדיבידואלי וקולקטיבי – הוא בגדר איום. וכמו במשחק הראי הידוע, התוקפנות המדומיינת מכשירה את התוקפנות הממשית. הבדואים בנגב הופכים ברגע `איום ממשי`, כי יכול לקרות שם משהו, מה שקרה בבלקנים. מה התרחש בדיוק בבלקנים? טיהור אתני, יותר מאחד. כל חסידי הטיהור האתני מסבירים שהם בעצם מגנים על עצמם מפני איזו קבוצת מיעוט, שעצם קיומה מאיים עליהם.

במה נאשמים הבדואים? איך נוצר `האיום הממשי`? בעצם קיומם. עלול להיווצר בנגב `אזור בלי רוב יהודי`. זו שיטה מצוינת: אפשר לעבור מאזור לאזור ולגלות, שבאזור כלשהו בתחומי מדינת ישראל אין רוב יהודי, למשל בין כפר קרע לאום אל-פחם, או בין סח`נין לעראבה. נו, ואז לא צריך לעשות משהו נגד האיום? כן, עושים! מבקשים להקים את העיר חריש בואדי עארה, לא כפתרון למצוקה, כחלק מפיתוח לטובת כלל התושבים, אלא בנסיון להשתמש שימוש במצוקת הדיור החרדית כמכשיר נגד התושבים הערבים– ומונעים מהערבים לבנות ולהרחיב את יישוביהם. ממש כמו שהקימו את המצפים בגליל כדי לכתר ולבתר, כדי להיאבק נגד ה`איום` שמהווים חיי ערבים בגליל.

זו המלחמה המתמשכת, מלחמת התשה נגד חלק מאזרחי המדינה, מלחמה עם איסורי בנייה וצווי הריסה, עם פקחים ועם סיירת ירוקה.

ובאותו זמן ממש דורשים מהאזרחים הערבים לשרת שירות אזרחי ולהוכיח נאמנות למדינה, שלא נאמנה להם. הרי בנגב הסרסו לפני כמה שבועות ברהט במסגרת הריסת בתים גם מועדון חיילים בדואים. אז מה המסר? ברור: שום שירות, לא צבאי ולא אזרחי, לא יבטיח זכויות. הרי הדרוזים בגליל לא ממש נהנים משוויון, נכון?


צילום: סילאן דלאל/אקטיבסטילס

לפנות, להזיז, לגרש, לבנות, לפנות
בשביל מה צריכים אנשי אלעראקיב להתפנות? לשם מה מגרשים אותם? תושבי אלעראקיב אינם פולשים. כפרם קיים עוד מלפני קום המדינה. כמו אלפי ערבים בדואים אחרים בנגב, הם גורשו, פונו, הועברו `זמנית`, עם הבטחות לחזור או בלי הבטחות, לשבוע או לחצי שנה, ובעצם לתמיד – ואז הופקעו אדמותיהם. כל הנגב מלא בקהילות בדואים שפונו והועברו. קל למדינה להאמין שלבדואים אין אדמה, שהם סתם נוודים חסרי זכויות. קל לה לספר את זה לעצמה כדי להצדיק את העברתם הכפויה ממקום למקום. המדינה בעצם הופכת את הבדואים מחדש לנוודים – נוודות כפויה, קוראת לכך הנא חמדאן.

מספרים לאנשים, שהמדינה מנסה ליישב את הבדואים על הקרקע, לעשות אותם `מודרניים`. בפועל, המדינה עסוקה בהפיכתם מחדש לנוודים, בערעור אחיזתם בקרקע. בעיירות שבהן היא מבקשת לגדר אותם – תוך התעלמות מאורח חייהם, ממסורתם, מתרבותם, מזכויותיהם – הם לא ייאחזו בקרקע. הם יהיו מאגר כוח אדם.

את הבדואים אפשר לגרש ממקום למקום בגלל מצב בטחוני, למשל בשנות החמישים המוקדמות, ואפשר לגרש אותם שוב בשנות השבעים, לכבוד הסכמי השלום עם מצרים ובניית הבסיסים החדשים של צה`ל בנגב. אפשר לפנות אותם מטעמים ירוקים, כי הם תופסים `שטחים פתוחים` – ולהעביר אלפי דונמים לידי `בודדים`, בודדים יהודים כמובן, שישמרו על `אדמות הלאום` ויתפסו `שטחים פתוחים`.


ובאמת, בלי שאנשים שמו לב, עבר בכנסת לפני ימים ספורים, ב-17 ביולי, אחד החוקים החשובים ביותר של הזמן האחרון: חוק המכשיר בדיעבד השתלטות מאסיבית על קרקע ומשאבים, התיישבות בלתי-חוקית בעליל; חוק המכשיר הענקת קרקעות לפולשים לקרקע – לפולשים טובים, `הרפתקנים חיוביים`, לחוות הבודדים.

מי הם הפולשים?
ולמען מי צריך לפנות את אנשי אלעראקיב? למען פעולות ייעור של הקרן הקיימת לישראל. לא פחות. לפנות אנשים למען עצים – והעצים, כמו שנאלצו אנשי הקק`ל להודות, ניטעים בלי תוכנית מיתאר ובלי היגיון אקולוגי או חקלאי. אלה לא עצים מיטיבים, אלא עצים פולשים. עצים שנועדו להבטיח שליטה.

עצים כאלה אפשר לראות במקומות אחרים. ראינו עצים כאלה ליד התנחלויות בגדה המערבית; מאות-מאות של שתילים, לפעמים סתם תקועים בתוך חביות, שנועדו להבטיח חזקה על שטחים, שאסור לחקלאים הפלסטינים להיכנס אליהם. אם אתם הולכים בעג`מי או בכפר שלם, אתם יכולים לראות גם חורשות דקורטיביות כאלה: חורשות שנועדו להבטיח שליטה, דונם ועוד דונם, להבטיח זכויות נדל`ניסטים או להצר את צעדי התושבים המקומיים. ומסביב לאל-עראקיב אתם באמת יכולים לראות מאות מאות של עצים: גבעות קרחות מעשב, ועליהם עומדים כמו חיילים במיסדר מאות עצים, שנועדו למנוע מאנשי אלעראקיב לעבד את אדמתם. העצים האלה הם גדר, גדר חיה.

ואלעראקיב היא רק מקרה אחד: שני כפרים בלתי-מוכרים, אום חיראן ועתיר, בצפון הנגב, החיים על במקום יותר מחמשים שנה (הם פונו ממקום מושבם הקודם לשם בפקודת המימשל הצבאי) – אמורים להיעלם כדי שבמקומם יקום יער – יער חירן. צריך להסתכל טוב-טוב כדי לראות שם יער, כי כרגע אין שם עצים. היער הוא פרויקט, התושבים הממשיים הם מכשול. אבל מאחורי היער הוירטואלי מסתתר יישוב וירטואלי, יישוב חדש, ליהודים בלבד – חירן. כך מייהדים את הנגב.

תוכניות הפיתוח החדשות של הנגב הן תוכניות נישול. הערבים הבדואים עברו גל נישול אחד עצום בתחילת שנות החמישים; הם שילמו פעם נוספת את מחיר הסכמי השלום עם מצרים ונדחקו מהמעט שנשאר להם, ממקומות שאליהם הועברו לעתים בפקודת הממשל הצבאי, לאתרים אחרים, בלתי אפשריים. ועכשיו אנחנו עומדים בפני הגל הגדול הבא. חשוב לראות שהגל הברוטלי הזה, הדורס אפשרויות פיתוח מקומיות של הנגב לטובת כל תושביו לטובת ייהודו – הוא פרי שיתוף פעולה של הון פרטי ותאגידים עם המדינה.

את תוכנית העתיד לנגב (Blueprint Negev) הכין משרד ייעוץ אמריקאי, מקינסקי ושות` (חברת הייעוץ הפרטית הראשונה שגם צה`ל השתמש בשירותיה); את היוזמה הובילה הקרן-הקיימת-לישראל של ארה`ב (JNF–USA). זוהי אם שותפות ענק של המדינה עם הון פרטי וזר. ואלה מעיזים לטעון לנאמנות, כאשר נאמנותם נתונה לאינטרסים שמעבר לים! האם אתם באמת מתפלאים לגלות ששמעון פרס קידם אותה בהתלהבות? והשותף האחר לא יישכח: הפרויקט הוא בן-טיפוחיו של יו`ר קק`ל בארה`ב – המיליארדר הימני רון לאודר. ואת תוכניות ההתיישבות החדשות מקדמת קק`ל בשיתוף פעולה עם תנועת `אור – משימות לאומיות`, שמטרתה ייהוד המרחב בנגב ובגליל.

מי שראה היום את הפינוי באל-עראקיב יכול לטעות ולחשוב שאזרחי ישראל הבדואים עומדים כנגד כוחות הביטחון בלבד. זה לא נכון. הם פשוט עומדים על זכויותיהם הבסיסיות. והם ניצבים לפני מערך שלם שפועל נגדם, מדינתי וחוץ-מדינתי, קק`ל וכוחות הביטחון, תאגידים ומתיישבים. ואנחנו צריכים לעמוד לצידם.

מאחורי כל זה מסתתרת הנחת יסוד המלווה את כל חיינו כאן: שפותרים בעיות על-ידי נישול והעברה, על ידי הבאת `אוכלוסיות חזקות` במקום `אוכלוסיות חלשות`, יהודים במקום ערבים (אבל רק יהודים נאמנים, ברור!) פינוי-בינוי, פינוי-בינוי וחוזר חלילה... לא רק לנשל מנכסים ולהציע לאנשים הנכונים את המקומות הנכונים – את המרחבים הפתוחים, את האדמה, את הנוף; אלא גם להרוס את המירקם החברתי של שכונות, וקהילות בכך שעוקרים, מפוררים ומיישבים מחדש. כך רוצים לפנות את אנשי הכפר הבלתי-מוכר דהמש, באמצע ישראל, בין לוד ורמלה. כך מציעים לתושבי עג`מי להתפנות לטובת `אוכלוסיות חזקות`.

ממשלות ישראל מאמינות בלהחליף אנשים. אנחנו צריכים להחליף את השיטה – לא את האנשים שגרים כאן.
ד-ה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב