קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר 2 דוחות ממחסום קלנדיה : "כחמש דקות נותרו שני הילדים כלואים לבדם" מחסום ווטש http://www.machsomwatch.org/he/reports/checkpoints/27/07/2010/afternoon/15539 קלנדיה, יום א` 25.7.10, אחה`צ משקיפות: רוני המרמן ותמר פליישמן (מדוחת וצלמה) השכונות הגובלות מצפון למחסום קלנדיה נמצאות בשטח שיפוט עיריית ירושלים. לרבים מדייריהן תעודות תושב - `תעודות כחולות`. אנשים אלו משלמים את מיסי העירייה בקפידה, פן יבולע להם ותישלל תושבותם שהיא ערובה לחופש התנועה. עיריית ירושלים אינה מקיימת את מחויבותה לתושביה, לגרים בשטח שניתן להגדירו כ: `No man`s land` ואינה מספקת להם שירותים אלמנטאריים. לפיכך, נאלצים הם לאלתר דרכים לפינוי אשפה בטרם יהפכו המצבורים למטרד תברואתי מסוכן. וביום חם זה, לאוויר שבשגרה דחוס מאבק ומגזי הפליטה של אחורי המכוניות, נוספה סמיכותו החונקת של עשן שחור שעלה ממיכל לפינוי אשפה שאש הובערה בו. קבלת פנים שאין ראויה ממנה למגיעים למחסום קלנדיה, ל`מעבר הגבול`, ומצטרפת לכך שאדם יאלץ לצמצם את מימדי גופו כדי לעבור בפתח הצר שנשאר בגדר המקיפה את המתחם לשם סגירתו בימי חודש הרמדאן. לא צעקות החיילת הצפונה מאחורי חלונות הבידוק שהן שיגרת המחסום משכו את תשומת הלב, אלא חוסר תנועה מוחלט שהעיד שהמעבר נסגר: בתוך מתחם איזור הבידוק נכלאו שתי נשים נושאות תיקים ושני ילדים בחברתן. החיילת פקדה על הצעירה מהשתיים להיכנס לחדר הפנימי. משלא הבינה האישה את שצוו עליה והמשיכה להלך חסרת אונים בין שתי הקרוסלות הנעולות, צעקה החיילת:`תכנסי לדלת האחמר...` (האדומה), אבל `הדלת האחמר` אינה ניתנת לפתיחה מבחוץ. מקולקלת. רק שאול השוטר שהגיע אחרי דקות ספורות פתח אותה מצדה הפנימי והכניס את האישה. האשה השניה ועמה הילדים נהמתינו בחוץ. הקרוסלות נשארו נעולות ותור האנשים התארך. אז הבינו הממתינים שעדיף לעבור למסלול המקביל. שגם אם יאלצו להיות אחרונים בתור חדש, יחצו את המחסום לפני שיפתח בפניהם המעבר בנתיב בו הם ראשונים. לאט לאט, אחד אחד, פרשו והלכו למסלול מקביל. אנחנו שנשארנו, הגענו לראשית התור. צמודות לגדרות המתכת, מביטות מבעד לסורגים בילדה הדאוגה (כבת 8) חמורת הסבר, ששתי צמות דקות עטורות סיכות צבעוניות יורדות על כתפייה ובאחיה הצעיר ממנה רק במעט הצמוד אליה. האישה שנותרה במחיצתם ניסתה להסביר דבר מה לחיילת תוך שהצמידה ניירות ותעודות אל שמשת החלון לחיזוק טענתה, אך החיילת כעסה וצעקה:`לפחות אל תשקרי לי, אני לא מטומטמת, אל תשקרי לי...` לאחר 15 דקות נפתחה שוב `הדלת האחמר` והאישה האחרת נבלעה דרכה. כחמש דקות נותרו שני הילדים כלואים לבדם. אז שוב נפתחה הדלת וגם הם נעלמו מאחוריה. כשעשינו את דרכנו לצדו האחר של המחסום, ראינו שקית ניילון שחורה ובה קופסת פלסטיק עמוסת תאנים, אותה נשאה הילדה, השקית הייתה מונחת, עזובה על הרצפה, עדות מיותמת לבעליה. לא הבנו את פשר ה`פשע` שנעשה. קיווינו לפגוש את החבורה הקטנה הזאת בצדו ה`יהודי` של המחסום. המתנו להן זמן לא קצר אך לא שבנו לפגוש בהם. בשולי הדברים: במציאות שלכל משפחה בחברה הפלסטינית אח או רע באחד מבתי הכלא הישראליים, עובדת היותו של אדם אסיר אינה מהווה אות קין אלא משמשת גאווה וסימן השתייכות לקולקטיב ההתנגדות. עם כניסתנו לסככת ההמתנה שלפני המחסום זכינו לקבלת פנים שאיננו מורגלות בה: `המשטרה לקחה אתכן לפני שבוע!` -הצהיר במאור פנים הראשון שראה אותנו - ותיק במקום שעד כה, מעולם לא החליף עמנו דברים. -`מאיפה אתה יודע?` -`כולם פה יודעים!` אמר האיש (כולם אמנם ידעו...) והמשיך: `זה בגלל שצילמתן את הבחור שקיבל מכות. אתן יותר טובות מאבו-מאזן שלא אכפת לו מהאנשים...` גם ההסבר שלא בדיוק היינו אסירות, שהוחזקנו בחדר ממוזג וששוחררנו לאחר פחות משעה, לא סדק את גאותם של האנשים בנו, כמו היינו שותפות לגורלם. ------------------------------------------------------------------------------- http://www.machsomwatch.org/he/reports/checkpoints/29/07/2010/afternoon/15545 קלנדיה, יום ד` 28.7.10, אחה`צ משקיפות: רותי ברקאי, דניאלה יואל (דו`ח משותף) 15.15- 17.15 פקק אינסופי של מכוניות לכיוון צפון. נתבקשנו על ידי ועדת הסברה להגיע למת`ק קלנדיה ולקחת אישורים עבור פלסטינים מנבי סמואל שהשתתפו בסרט על שטח סי והוזמנו לאירוע בסינמטק ביום שישי. הגענו מוקדם כדי להספיק לפני שסוגרים את המשרד. פנינו לשרוול 5 למת`ק. סגור. החייל צועק ושואל, מה אתן רוצות. צועקות בחזרה ומסבירות שבאנו לקחת אישורים מן המת`ק. החייל לא פותח, מברר עם המת`ק. צועק לנו בחזרה: `במת`ק לא רוצים לראות אתכן`. מתקשרות למת`ק, למוקד ההומניטארי, מבטיחים לחזור אלינו. מקבלות אישור לעבור. אחרי שהתיק שלי עבר את המגנומטר, ברמקול קוראים לי לחזור. החייל אומר לי להוציא את כל תכולת התיק. אני מוציאה טישו מדובלל, החייל: `מה זה?` זה טישו. תוציאי עוד, איפה הסכין? יש לך סכין? מוצאת מברשת שיניים, מדביקה אותה לזכוכית. `בשביל מה זה?` `זה בשביל לצחצח שיניים`. יש זמן, אין מה למהר. אנשים מחכים לתסריך לבית חולים, יושבים יושבים ומחכים. אישה עברה בטעות במסלול המת`ק, נתקעת. חלון הומניטרי, תריסים מוגפים. מזגן פועל, כסאות מזוהמים. אין מגע עם החיילים. אנו עומדות לפני הזכוכית אולי יעבור חייל ויחון אותנו במבטו. החייל לא רוצה לתת לנו את האישורים, יבואו האנשים מנבי סמואל ויקחו הם את האישורים. מסבירות שסוכם שאנחנו נבוא לקחת. החיילים שלחו אותנו לשלום ואמרו לנו `תבואו מחר`. זה מה שקרה לנו כישראליות, תארו לכם מה עובר פלסטיני הנזקק לשירותי המת`ק. בחלק הצפוני הושלם הגידור לקראת הרמאדן, הצרת צעדים נוספת. נותר מעבר צר. הכיכר חסום למעבר ישיר לצפון, יש לנסוע לכיוון הנגדי ואז להסתובב. הכל פקוק מכל כיוון אפשרי, אפשר כבר לתאר מה יקרה שם בעוד עשרה ימים בחום אוגוסט ועם המעברים הצרים. עב קישורים למאמרים האחרונים בנושא הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא. הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.