מאת דוד שולמן
תרגמה טלי הרן
26.6.2010
יופי מוזר יש בו, בבוץ השחור הצמיג שנדלה מתוך האדמה, מן הקרקעית או קרוב לקרקעית הבאר שאנחנו מנקים בביר אל עיד. דלי אחד דלי נשלפים בגלגלת מן המעמקים, מקרטע על פני המים, שם אנו מרוקנים אותו אל גבי השוליים הסלעיים. מרקם הבוץ משתנה במהלך שעות הבוקר הארוכות מהשכבה המימית העליונה לצמיגות הסמיכה, הנוצצת בכהותה ועד לחום הגרגרי, הדביק. ריח חריף לו, לבוץ, מזכיר את ריח הגופרית שבבוץ ים המלח (לא ממש רחוק) שבו נמרחים אנשים כדי לרפא את גופם. יהודה אומר שעל הפלסטינים בביר אל עיד לאסוף אותו בבקבוקים ולמכרם בנמל התעופה: `בוץ קדוש מהמדבר הקדוש`.
הדליים יורדים ועולים, יורדים ועולים, כבדים יותר בכל פעם שהם מורמים. החבל המחובר לגלגלת כבר מכוסה כולו בבוץ שנקרש ושולי הבאר כבר הפכו לביצה. עמיאל, דולב ודני נמצאים למטה בתהום החשוכה, ממלאים את הדליים לצדו של חג` איסמעיל. פתאום מופיע עזרא – ששוחרר מהכלא לפני ימים ספורים בלבד – וכבר הוא משתלשל למטה, כמו ספיידרמן, איש העכביש, אל תוך הבור. אין לעצור בעדו. כשהם מגיחים שוב כעבור שעות, הם נראים כשוכני מערות שחורים, מכוסים בבוץ מכף רגל ועד ראש. גם אנחנו, המרוקנים דליים למעלה, מכוסים וספוגים בבוץ הצמיגי.
כשנפרדתי מעמיאל לפני 5 חודשים כמעט, אמר: `נתראה באביב, וכשתשוב יהיה כאן אותו מצב, רק קצת יותר גרוע`. במובנים מסוימים המצב גרוע בהרבה. המאבק בכיבוש בשטחים נמשך בדרכו המדכדכת, אולם בתוך ישראל בקושי עובר יום ללא איזה זעזוע חדש ומחליא. הארץ טרופה בדיבוק אלים, פרנואידי ולאומני, מתובל בתופעות יצירתיות של רשע ושנאה פעילה לפלסטינים, בשצף שכמותו טרם ראיתי. הנה למשל דבריה של יוליה שלאמוב ברקוביץ`, חברת כנסת ממפלגת `המרכז` קדימה: `האקדמיה בישראל לוקה כנראה ב`פלסטינומאניה` - מחלת נפש קלה, שעלולה להתאפיין בשנאה עצמית, חיבת אויב ישראל, אנטישמיות יהודית ו/או אנטי-ציונות`, אמרה בדיון בכנסת ח`כ שמאלוב-ברקוביץ. `התפשטותה של מגפת הפלסטינומאניה` דורשת טיפול מיידי וכואב של כולנו, ויפה שעה אחת קודם`. (מעיתון הארץ, ה-21 ביוני.) אני תוהה לאיזה טיפול היא מתכוונת: לובוטומיה? מחנות חינוך מחדש? כיתות יורים? אותה כתבה מלמדת גם ששר החינוך, גדעון סער, מוצא לנכון לבחון את הסוגיות שהעלתה עמותת הימין הקיצוני `אם תרצו` בדוח שהפיקה על `זרמים אנטי-ציוניים` באוניברסיטאות בישראל. לדברי `אם תרצו`, 80% מחומרי הקריאה בחוגים ללימוד מדעי המדינה בישראל הם אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים ויש לאסור את קריאתם, לכאורה. הרשימה השחורה של אותו ארגון כוללת מן הסתם את יצירות רוסו, אפלטון וג`ון רולס. השר, שהיו מי שראו בו פעם אדם נאור יחסית, מיישר קו עם עמדות אלו. הצעד הבא, אני מניח, יהיה צנזורה בכיתה, ואחריו שריפת ספרים בכיכר העיר.
סימנים לכך יש בכל מקום, גם אם חריפים פחות: ראש העיר ברמת השרון פסק כי בכל בתי הספר בהם לובשים התלמידים תלבושת אחידה, יתנוסס החל מהשנה הבאה דגל ישראל על שרוולם. הוא חושש כנראה מכרסום ברגשות הפטריוטיים, סלע קיומנו הלאומי. נוסיף לכך את החלטת ראש העיר ירושלים ברקת להרוס 22 בתי פלסטינים בסילוואן – אותם בתים שהצלנו בלחץ בינלאומי שיזמנו ב-2005 – ואת הפינויים התכופים והולכים של משפחות פלסטיניות מבתיהן בשכונת שייח` ג`ראח. ברקת נחוש כנראה להצית את העיר.
אבל הנה אנחנו בביר אל עיד, שבה מארחינו הפלסטינים מפליאים לבנות מחדש את הבתים מהם פונו באכזריות לפני למעלה מעשור. השמש מנצנצת, רוח חזקה נושבת ביום קיץ זה, השמיים פתוחים כלבם של בני אדם במיטבם, כמדבר המשתרע עד האופק ממש תחתנו. אני שואל את ידידי מוחמד על מצב העניינים בתקופת העדרי. `בסדר`, הוא עונה, `אין בעיות`. אחר כך אני שומע שאביו הותקף לא מזמן על ידי יעקב טליה, אותו מתנחל ידוע לשמצה בעל חוות לוציפר במרחק פחות מקילומטר. כשהגיעו החיילים, מובן שעצרו את אביו של מוחמד. כעת הוא ממתין למשפט. (השופטים עלולים לשלוח אותו לכלא על כך שהותקף, כפי שכבר עשו לרבים לפניו שהכרנו). והדרך לג`ינבה, אותה אנו רואים מראש הרכס, שוב נחסמה על ידי הצבא אחרי שפתחנו אותה בשיירת המים שלנו בסתיו שעבר. לא מזמן נפצע קשה ילד מג`ינבה וצריך היה לשאתו בידיים במעלה ההר עד לדרך העוברת ליד ביר אל עיד. לפני שבועיים, מתנחלים מחוות מעון נכנסו לכפר הפלסטיני טואנה, יידו רבנים בתושבי הכפר וניסו להצית את אחד הבתים במקום. בקיצור, אין חדש תחת ה...
עם זאת, למרות הצמא, כתמי הבוץ והגב הדואב, אני מופתע מעצמי היום, נסחף בגל של תקווה מאושרת, נטולת היגיון. חסרו לי סופי השבוע הללו בדרום הר חברון – התגעגעתי אל האנשים, לשפה הערבית, לנופי המדבר, אולי אפילו לסיכון. לכל רגע שאנחנו שוהים כאן יש ערך סגולי משל עצמו. כל מעשה של ידידות מתריסה יש בו סיפוק, שמחה. הנה היא שוב, אותה שמחה מוזרה, בלתי-צפויה, אותה חירות פנימית משכרת. אתמול צעדנו במחאה בסילוואן – כ-500 ישראלים מן השורה עושים את הדבר הפשוט, ההגון – ותחילה תהיתי איפה הפלסטינים (רובים עמדו בחלונות ובדלתות של בתיהם וצפו בנו), ועמיתי יוסי זעירא אמר לי: `זה התפקיד שלנו. איש לא יעשה אותו במקומנו. כל מעשה טוב נחשב ומוסיף ללחץ. לאט לאט הם יצטברו ויחוללו שינוי`. אלן, שצעד לצדי, אמר שהוא עייף בתום יום עבודה וכמעט לא הגיע, ואז הוא נזכר במשפט מתוך סרטו של סטיבן פוליאקוף `1939`: `כשאנשים טובים, או אף אלה שהם רק חצי-טובים, שותקים – אז פורח הרוע`. ויש רגעים של תובנה עמוקה אף יותר. כשאיילין אשתי שמעה את הסיסמא שקראנו – `אין קדושה בעיר כבושה` – אמרה: `אולי יש קדושה רק בעיר כבושה`. אני חושב שהיא צודקת. שום דבר בניסיוני אף לא מתקרב למשמעות המלה `קדוש` כמו מעשה המחאה נגד מה שהעירייה והמשטרה עושות במזרח ירושלים הפלסטינית.
זה גם מה שאומר לי אישטבן תוך שאנחנו מרוקנים את הדליים ליד הבאר. הוא איש דתי, ועבורו שעות תעאיוש אלה בדרום הר חברון הן מהות הדת: חווית האמת, למשל, וטוב-הלב. `המתנחלים חושבים שהם מייצגים את היהדות האמיתית` אני אומר לו, `ולפעמים אני חושש שהם צודקים`. `לא`, הוא אומר, `לבטח הם טועים`. לרגעים ישנה איזו פשטות עצומה, כמו מעשה ניקוי באר מלאת בוץ, וזו מביאה עמה טעם של רצינות מסחררת וקלילות לפתע. לידנו יושב זיאד מוהאמרה שנורה בפניו מטווח אפס על ידי חייל לפני כמה שנים כשזיאד סירב לסלק את עזיו משטח המרעה השייך למשפחתו זה דורות. הוא סיפר לי את סיפורו בפעם האחרונה שהייתי כאן. זיאד שרד בזכות מנתח ישראלי מסור. הוא שהה כשנה בביה`ח, מחובר לצינורות. היום הוא שמח להיזכר ברגע שבו שוב אכל אוכל מוצק בפעם הראשונה – בננה. חצי שעה נדרשה לו לאכול אותה, וכל המחלקה, האחיות והרופאים וחולים אחרים עמדו סביב וחזו בפלא. כעת שב לביר אל עיד. כשהוא מזכיר את הרופא שלו, והוגה את השם העברי הזר לו, לרגע נדמה שרועה קשוח זה מן המדבר, שורד אמיתי, קרוב לדמעות.
אבל דברים מסוימים פשוטים יותר מאחרים. עיד הצטרף אלינו היום. אנחנו מתחבקים כאחים. אבל יתכן שחייו בכפר אינם אפשריים עוד. אנשים מקנאים בו – הוא משכיל, רהוט, בוטח – ויש מי שלא רואים בעין יפה את ידידותו עם ישראלים. לפני כמה ימים באו פלסטינים לאום אל ח`יר וניסו להרוג אותו. הוא הצליח לחמוק. יש לו אישה ותינוקת ולא ברור לאן ילך. הוא חולם ללמוד באירופה. יש לו ידיים טובות, אמן מטבעו. אולי נוכל לעזור לו. וישנו חג` איסמעיל, על 33 ילדיו וארבע נשותיו. איך יצליח לפרנס את כולם מתוך האוהל שלו בכפר הזעיר, השברירי הזה, ביר אל עיד? הוא רצה לשאת אישה חמישית אבל הקאדי לא הרשה, אפילו כשחג` איסמעיל ניסה לשכנעו שכבר גירש את אשתו הראשונה. `עוד יש בי כוח`, הוא אומר, `ואני לא רוצה לבזבז אותו או לקחת אותו אתי לקבר`.
`אז איך היה בכלא?` אני שואל את עזרא כשהוא מגיח מתוך הבאר. `אחלה – יופי`, הוא אומר. `מומלץ ביותר`. חודש ישב בכלא לאחר שהשופטת אילתה זיסקינד פסקה את אשמתו בתקיפת שוטר בזמן הריסות הבתים באום אל ח`יר, שם גר עיד. אין לי ספק שהתיק נתפר על ידי המשטרה כדי להעניש דמות מרכזית בהתנגדות הלא-אלימה לכיבוש. השבוע הראשון במאסר, בירושלים, היה קשה: סירבו להרשות לו לקבל ספרים, אז הוא שבת רעב – ארבעה ימים לא אכל, עד ששלטונות הכלא נכנעו. בהמשך הועבר לכלא דקל בבאר שבע, והמצב השתפר. התא שם היה מטונף, הוא אומר, ושרץ מקקים שהתעלמו מכל ניסיון אנושי לסלקם. הם ישנו אתו במיטה והגיחו מהמגבת שלו לאחר מקלחת. יום אחד שאל את הסוהרת: `אלה חלק מהתפריט או מהעונש?` הוא מצא פרוזדור באורך 50 מטרים שבו הורשה ללכת, וכל יום צעד הלוך ושוב, שעות. הוא ירד במשקל. אבל אין בו טיפת מרירות – להיפך. היום הוא נראה לי מפויס ומלא תקווה. בארוחת הצהריים אני אומר לו: `אני שומע שאתה אופטימי`. הוא צוחק. `כן, רק תסתכל סביב. לפני שנתיים אפילו לא ידענו איך קוראים למקום הזה. האנשים האלה גורשו מאדמתם, הבתים והטראסות נהרסו, הבארות נסתמו. כעת החזרנו אותם ועמדנו לצדם, ועזרנו להם להתמודד עם המתנחלים והחיילים ולא לפחד. הם כאן לתמיד. הם בבית. אפשר לאמן בני אדם עד שיוכלו להתנגד. אפילו קומץ אנשים כזה משנה. בסופו של דבר ננצח. אז ודאי שאני אופטימי. גם אתה צריך להיות אופטימי, אחרת למה אתה כאן?`
יכ
|
