קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

החצוצרה נתבישה - גרסת 2010
סיפור מאת חיים נחמן ביאליק על חייל מגדוד הסיור הבדואי שחזר לכפרו אחרי חודש בגבול הרצועה ומצא את ביתו הרוס

http://benyehuda.org/bialik/hazozra.html

את הדברים שלהלן שמעתי מפי אורח לסדר של פסח, איש-צבא יהודי מחיל המלואים, כבן ארבעים, שנקרא השנה למלחמה, ובליל ראשון של פסח נזדמן עמי למסבה אחת. ואני מוסר בזה את דבריו כמו שהם, בלי פרכוס:

`זאת לי הפעם השניה בימי חיי` – כך פתח איש-הצבא ואמר – `שאני מסב לסדר אל שלחן זר. בפעם הראשונה עלתה לי כך בהיותי עוד נער קטן כבן תשע – הדבר אירע איפוא בערך לפני שלשים ושתים שנה – ואולם אז `פסחו` עמי בבית זר כל בני ביתנו` אבי ואמי, אחי ואחיותי, ואפילו משרתנו סטיוֹפי. הא כיצד? שואלים אתם – מעשה שהיה כך היה:

אבי בא עם ביתו לגור בכפר קטן סמוך לעיָרה יום אחד, בסך-הכל יום אחד, אחרי שנאסרה על היהודים הישיבה בכפרים. אלו הקדים לבוא שמה יום אחד, לא יצא מה שיצא; אבל אֵחר יום אחד – וגזר דינו נחתך. ולא שהיה עברין לתאבון או להכעיס, אלא אנוס היה לכך על-פי המשמרת שנתּנה לו שם באחד היערות הקרובים.

...

כך עברו עלינו בכפר חמש שנים. בתוך אותו הזמן בנה לו שם אבא משלו, מעצי יערו, בית קטן, ולחנוכת הבית הזמין אליו גם את כל אכרי הכפר וערך להם שלחן מיוחד. מאחורי הבית השתטחה וירדה במדרון גנת ירק גדולה, שזרעתה אמא. ברפת עמדו שלש פרות חולבות ובארוה – שני סוסים. בחצר היו מנקרים תרנגולים ומקרקרים אוזים ואפרוחיהם. בשלולית שלפני החצר שכשכו בני אוזים ובמגרש הקרוב רעו עגל וסיח. הכל כדרך אנשי הכפר. הפרנסה היתה מצומצמת, החיים דלים, אבל היו בהם מעט שלוה ונחת.

...

משיצא אחי הבכור לעבוד בצבא נוספה בכוס היגון החשאי של אמא טפה חדשה, שרשומה היה נכר ביותר בימי שבתות ומועדים. החבורה בבית נתמעטה, הכנור של אחי היה תלוי על הקיר, אלם וגלמוד כל הימים. ומקומו של הבן הבכור, הפנוי בשורת הילדים מסביב לשלחן, נראה לאמא תמיד כחלל של שן אמצעית עקורה או של אצבע כרותה. כל עת שהיתה מחלקת מנות התבשילין בין המסובים היתה נושאת עינים נוגות אל המקום הפנוי ההוא וכובשת אנחתה, שלא לחלל שבת או יום-טוב.

...

הכל, כמדומה, עלה יפה. דרה לה בנחת משפחה קטנה יהודית באחד הכפרים הקטנים, ומה רעה בכך? – והנה בא השטן וקטרג, וברגע אחד נהפך הכל לתהו ובהו.

...

השטן בא בשנה הששית לשבתנו בכפר. בעיר הפלך היו חלופי משמרות: שר אחד ירד, ושר אחר עלה במקומו – ובכל הגליל נמתחה פתאם מדת הדין, תכפו גזרות ורבו גרושים. השמועות הרעות, שהגיעו בכל יום מן הכפרים מסביב, הטילו בתוך חיי היהודים הבודדים, המשוקעים בכפרים, דאגה וחרדה.

...

ומדת הדין שנמתחה על יהודי הכפרים מסביב, הלכה בינתים, וגברה. מתחלה היו מתרין ומגרשים, ואחרי כן היו מגרשים בלא התראה. לא הועיל שום כופר. בתי-אבות, שנבנו בעמל שנים, נחרבו על ידי פקודת פתאם בשעה קלה. בחול הדרכים המשוכות מן הכפרים לעירות, היו זוחלות בכל יום עגלות אכרים ומטלטלי היהודים המשולחים בתוכן. ולמחרת היו אותם אכרים עצמם חוזרים לכפריהם ושוחקים על משבתי היהודים הנשארים, שלא פגעה בהם עדין מדת הדין. אימה חשכה נפלה על בית-אבא והלבבות נבאו רעות.

...

בינתים באו ימי ניסן. ומאחי הבכור, משמואל העובד עבודת מחצצר בלהקת הנוגנים של הצבא, הגיעה פתאם אגרת מבשרת בשורה כפולה: ראשית, שהוא, שמואל, זכה, בגלל התכשרותו המיוחדת בנגינה ל`מתפורת`; והשנית, שקבל מאת הרָשות שלו חופשה לשבועים ובערב פסח יבוא לביתו הוא וחצוצרתו. אבא קרא את האגרת באזני כל בני הבית – ובבית היתה שמחה. הילדים מרקדים – `שמואל יבוא, את החצוצרה יביא!` על פני אמי נפלה רגע קרן אורה ובעיניה נצצו דמעות.

...

מחלוקת ... נפלה היום גם בין ילדי הבתים: כל אחד מהם רצה ללכת עם סטיופי בעגלה אל התחנה הקרובה, לקבל שם את פני האורח, העתיד לבוא היום אחרי הצהרים ברכב. סוף סוף עלה כבוד זה בחלקי – ואני הייתי עומד ומצפה בעינים כלות ליציאת העגלה.

...

הדרך בין הכפר ובין התחנה, אף-על-פי שנימוחה קצת מגשם הלילה, ומקומות מקומות של טיט קלוש בה – רעה ביותר לא היתה, והסוסים רצו עליה כדרכם, ריצה מתונה. מן הכפר עד התחנה – מהלך שתי שעות בעגלה, וכן לחזרה. אם לא יעכבנו דבר, נשוב אפוא כשלש שעות לפני הערב, כלומר, בשעה שהכל בבית כבר יהא מוכן לפסח. אני מצַיר לעצמי עד כמה תרבה השמחה בשוב העגלה עם שמואל. כל בני שני הבתים יתאספו ויצאו לקבלת הפנים, וגם הכלה בתוכם...

...

אודה ולא אבוש. יותר ששמחתי על אחי העתיד לבוא, שמחתי על החצוצרה שתבוא עמו, והיא היא שזרזתני לצאת את התחנה. מעודי לא ראיתי חצוצרה פנים אל פנים. ידעתיה רק על-פי צורתה בתמונה הצלוּמה בלבד, היא התמונה ששלח אלינו שמואל זמן מועט אחרי כניסתו ללהקת המנגנים ועתה היא תלויה בביתנו על הקיר סמוכה לכנור. מצויר הוא שם בבגדי השרד והחצוצרה בידו. אכן חפץ נאה ומשובח היא החצוצרה, ובעוד שעה קלה אזכה לראותה ואולי גם להשתמש בה.

...

כשהגענו אל התחנה מצאנו שם את שמואל, כשהוא עומד כבר בבגדי הצבא על הדוכן של בית-הנתיבות ומחכה לעגלתנו. כמה נתגשמו פניו! והיכן חתימת זקנו? קפצתי מן העגלה ורצתי לקראתו. שאילות שלום, נשיקות. סטיופי השקה את הסוסים והעביר אל העגלה את חפצי אחי. בקשתי בעיני בתוך החפצים את החצוצרה, ולא מצאתי בלתי-אם ארגז אחד גס וכבד, ושני לו קטן ממנו ויפה, כעין נרתיק. הבינותי מיד, שהנרתיק הוא כלי מחזיק ברכה, ובכל זאת, כדי לצאת מידי ספק, שאלתי עליו את אחי, מה הוא.

`זהו נרתיקו של הכלי` – ענני אחי.

ידי שמשמשה בנרתיק, נרתעה כמעט לאחוריה מפני שם הכבוד הזה: הכלי! חפץ הייתי לבקש מאת אחי, שיראני את עצם הכלי מיד, ולא העזתי, נשאתי אליו את עיני בתחנונים, אחי כאלו הבין ללבי ואמר:

`עתה עלינו למהר הביתה. ערב פסח`.

הדין עמו. עתה עלינו למהר הביתה, ערב פסח. ושלשתנו הזדרזנו ועלינו על העגלה. הסוסים מהרו לרוץ בדרך שבאו מרוצה קלה ושמחה, רצים ומבשרים במצלותיהם: שמואל בא, שמואל בא! שמואל נכנס מיד עם סטיופי בשיחה שאין לה סוף על עסקי הכפר, זה שואל וזה משיב, ואני– לבי לנרתיק ולמה שבתוכו. כמעט שנתיאשתי מלראות את גוף החצוצרה בדרך: סגורה ומסוגרת היא בנרתיק, כאותו הפסח בטרקלין; אבל הקדוש-ברוך-הוא לא רצה, כנראה, לקפח שכר נסיעתי, ובעוד כברת ארץ לבוא אל הכפר, נתן בלב אחי מחשבה טובה, לבשר מרחוק בתרועת החצוצרה את דבר בואו. הוא אמר והוא עשה, וכרגע נפתח הנרתיק, וביד אחי הבהיקה פתאם החצוצרה, כלילת נחשת נוצצת, מעשה חלילים-חלילים, שבזהרה הכתה כמעט את עיני בסנורים. בעוד רגע – ומתחת אצבעות אחי התחילו מבעבעים והומים בנחת מעלות ומורדות של קולות זכים וצלולים. הכלי מתחטא כתינוק, ופתאם והנה הרעים גרון הנחשת בכל גבורתו ועל פני מרחבי שדה, באויר הזך, התפוצץ `מַרש` אדיר ונפלא.

...

בינתים עברה עגלתנו ברעש עמום וקצר, שנקטע מיד, על גשר קטן, נטוי על פני חריץ, ונכנסה בתחום הכפר. במקום הזה קוינו למצוא אנשים משלנו יוצאים לקראתנו, כמו שהותנה עוד לפני הנסיעה, אבל לתמהוננו לא היה שם איש. אל הלב התגנבה דאגה. אחי תקע בחצוצרתו עוד תקיעה אחת אחרונה, בשפה רפה, והשיב את הכלי לנרתיקו. סטיופי עמד פתאם על רגליו, דפק את הסוסים בכל כחו ויריצם ב`סערה`. על פנינו חלפו בחפזון בזה אחר זה בתי אכרים בודדים במבוא הכפר, הם וגדרותיהם הדחויות ו`שקציהם` היחפים והמלוכלכים, שכשכו בשלוליות והתעוררו לקול המצהלות והשוט ולמראה איש-הצבא הנשוא בעגלה.

והנה הבהיקו כנגדנו גם שני הבתים הלבנים שבראש הגבעה ושלמטה. לפני חצרנו נראתה חבורה של אנשים ונשים עומדת. אין אלה כי-אם מן הנאספים לכבוד האורח. אבל מדוע אין איש מהם זז לקראתנו? הדבר כלו מוקשה.

וסטיופי עודנו עומד על דוכנו קוממיות, בפשוק רגלים, ומצליף שוט ביד רמה. באויר התפוצץ לרגעים קול השוט כשלפוחיות מתפקעות והעגלה טסה וקרבה ברעש וחפזון. הנה אני מכיר כבר את כל אחד מבני החבורה. בני בית המחותן , הגדולים עם הקטנים, פסח-איצי, אשתו ועוד. הבגדים כלאים: תערובת יום-טוב וחול. מתנוססים כובעים, מטפחות ומנעלים חדשים. הנה גם הכלה שם. כולה לבנה. והנה גם זקן הכפר בזקן השום שלו ובאזורו האדום, עומד הוא שם מן הצד, מקלו בידו וציץ הנחשת על לבו. זה מה לו פה בשעה זו? ומבני ביתנו מדוע אין נראה שם איש?...

מקץ רגע, כשעמדה העגלה לפני שער החצר ופני הנאספים נראו לנו מקרוב, נפתר לנו הכל. באין אומר ודברים נפתר לנו הכל...`

...

`הפתרון היה אכזרי מאד, אכזרי מכדי העלות על לב נער קטן כמוני. הדבר הרי בא בפתע פתאם כל כך!

מי יכול לשער, כי בשעה שנשוב אני ואחי מן התחנה לבית אבא לא נמצא עוד שם מאומה...

מי פלל כי בתוך כדי ארבע אן חמש שעות ששהינו בדרך, יבואו בני אדם לבית אבא, יטעינו כלים ונפשות בקרונות ויאמרו להם: לכו אל אשר תלכו.

ואימתי? בעצם יום כזה!

...

`והחצוצרה?` – שאל פתאם ...נער קטן, שלא הרגיש בו אדם תחלה.

....

`החצוצרה? מקץ שבועים, במלאת ימי החפש, חזר עמה אחי לעבודת הצבא, ואני לא זכיתי בפעם ההיא לשמוע את קולה עוד. מונחת היתה כל אותם הימים בנרתיקה תחת אחת המטות של האכסניא, מקום שהושלכה לשם עם יתר החפצים, ולא העיזה לצאת משם ולהשמיע קול. החצוצרה נתבישה`.

************

תודה למתניה בן-ארצי שהזכיר לי גרסא דינקותא

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד