קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על מה ניטש כאן ויכוח אמיתי כלשהו?
מאת חיים ברעם
הגדה השמאלית
5.8.2010
html/modules.php?name=News&file=article&sid=7661

העיתונים הפופולריים (לשעבר?) `ידיעות אחרונות` ובעיקר `מעריב` שפכו את דמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בגלל יום ההולדת שערך לבנו החייל יאיר. בתחילת המסיבה, בשעה השנויה במחלוקת, קיבל נתניהו הודעה על אסון המסוק ברומניה, פרש למשרדו הביתי, קיבל עדכונים וחזר לאורחיו. כנראה שלא סיפר לאורחים על הטרגדיה, והמעטים ששמעו על כך התבקשו לשתוק לזמן מה. לדברי רוב הכתבים, וגם לפי אלה שפִּירְשנו בצעקנות אדירה את לקחי הפרשה הזניחה הזו, נתניהו הפגין אדישות תהומית נוכח הידיעות הקשות שקיבל. לזה הוסיפו תבלינים חריפים במיוחד, כדי להבהיר לקהל קוראיהם שהאיש אינו ראוי לתפקידו הרם.

אין צורך לומר שמדובר כאן בדברי הבל ורעות רוח. נתניהו לא היה אמור לבטל את המסיבה, לפזר את אורחיו ולגרום לפאניקה מיותרת. האסון קורע הלב כבר התרחש, לא הייתה ברומניה סיטואציה של בני ערובה שדורשת התערבות מדינית כלשהי ומי שהיו אמורים לטפל במשבר, אנשי חיל האוויר ומערכת הביטחון, אכן עשו זאת. הפרשן המדיני של `מעריב`, בן כספית, ביטחוניסט מתלהם והסמן הימני הקיצוני של המרכז הלאומני, כתב על הפרשה מגילות גרפומניות במשך יומיים, והראשונה שבהן הופיעה בעמוד הראשון ויצרה רושם כוזב שמדובר כאן על משבר לאומי חמור. רק יודעי ח`ן קלטו מיד שההתלהמות הזו איננה שייכת כלל למדיניות החוץ והביטחון של ממשלת נתניהו וגם לא לכישוריו של העומד בראשה. החריפות של דברי הביקורת וההבלטה הרבה של הסיפור, הם פרי התחרות המרה בין העיתונים המסורתיים (והחשובים) לבין החינמון של ביבי, `ישראל היום`, שמוקדש כולו לשירי הלל או לדברי סנגוריה, לפי הצורך, בשירותו של ראש הממשלה.

העלון הימני הגרוע, המחולק בתחנות רכבת ובמקומות ציבוריים אחרים, הפך בסקרים, למרבה החרפה, ל`עיתון של המדינה`. ההתגייסות נגדו היא מרשימה, וקראתי באהדה מוֹדעות המרימות על נס את העיתונות החופשית ומגנות את הוואסלים של שלדון אדלסון, שנתנו יד לשעבודו של החינמון לאינטרסים פוליטיים צרים. אבל רתימתם של הפובליציסטים המובילים בצהרונים כדי לתקוף באורח שיטתי את נתניהו, ולחפש שערוריות אישיות גם במקום שבו הן אינן קיימות, היא מבזה. אפילו דמו של יקיר העיתונות הממסדית לשעבר, דן מרגלית, הוּתר. הוא נחשב לאיש של אדלסון, שמסכן את האינטרסים הכלכליים והמקצועיים של עיתונים נפוצים. לכן ניתן האות לעונת הצייד, שאין בינה לבין העמדות האמיתיות של העיתונאים שתוקפים אותו ולא כלום.

בשבוע האחרון חזרו הכתבים והפובליציסטים בעיתונים השונים לדוש ביריבוּת, החלולה מבחינה רעיונית, השוררת בין נתניהו לבין האופוזיציה, שמונה את קדימה מחוץ לממשלה ואת מפלגת העבודה של אהוד ברק בתוכה. בלי הקונפליקט לכאורה אין לפרשנים, שרובם אינם מצטיינים בעומק אינטלקטואלי או רעיוני מיוחד, מה לתרום לדיון הלאומי נוכח בעיותיה החמורות באמת של המדינה, יחסי החוץ שבתוכה, הפערים הכלכליים-חברתיים, פיתוח נשק ההרתעה הגרעיני, טיב המגעים עם חמאס והכורח להוציא את סוריה ממעגל העימות עם ישראל תמורת רמת הגולן הכבושה. יכול להיות שחיים רמון, שהִקצין ימינה את עמדותיו הפוליטיות מאז שהפך לאיש של אריאל שרון בפוליטיקה הישראלית, ניסה להסית את ראשי הרשות הפלסטינית לסרב לשיחות עם ביבי. זה לא מעלה ולא מוריד, ורק שופך אור על ההיבטים השליליים יותר של הפרקטיקה הפוליטית של אנשים כאלה. גם ההצהרות של ברק על ויתורים בירושלים נועדו רק לגייס עיתונאים ועסקנים לתמוך בו בעת דעיכתו. ברק היה תמיד פרובוקאטור בכל הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי, שניסה להונות את הערבים ואת העולם, עד שהמרצע יצא מתוך השק. עתה הוא מסביר לעולם שאין מנוס מהחמרה יזומה של המשבר עם איראן ומצדיק בפני דעת הקהל האמריקאית את החלטת הממשלה להפסיק את ההקפאה בסוף ספטמבר.

ברק רוצה להישאר בממשלה, עם או בלי אביגדור ליברמן, ולכך מכוונים כל תמרוניו. הדגשת חילוקי הדעת לכאורה באה לסבר את אוזנם של הפרשנים מהאגף המתון של המרכז הלאומני. גם ציפי לבני נוקטת באותה שיטה, וכך נוצר הרושם שהזירה הפוליטית הישראלית רוחשת ממש מחמת הוויכוחים הרעיוניים והפוליטיים החשובים, שיקבעו את גורל ישראל בעתיד הקרוב. כדי להבין את אפסיותו של הדיון הזה, ואת חוסר התוחלת הכרוך בעיסוק האובססיבי בו, כדאי למנות כאן דווקא את המכנים המשותפים שבין האגף (הדומיננטי) של ביבי בליכוד, קדימה והעבודה:

*** שלוש המפלגות דוגלות בניאו-ליברליזם, בשלטון ההון בחברה ובכלכלה, בהפרטות הכרוכות בפיטורים המוניים, בפערים חברתיים גדולים, בקיצוץ בתשלומי העברה לחלשים בחברה, בהכפפת המדיניות הכלכלית לדרישות הימניות (מבחינה חברתית) של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבין-לאומית. ההבדלים, כמו בכל נושא אחר, אינם באידיאולוגיה אלא בהיבטים מרככים של ביצועה, כמו גובה הקצבאות במגזרים מסוימים.

*** כולן תומכות בהגמוניה האמריקאית (בנוסח הישן שלה) בזירה העולמית, ונוטות לדגול במדיניות החוץ של השמרנים האמריקאים. ההתנגדות לניסיונות של הנשיא ברק אובמה לפייס את העולם המוסלמי משותפת לכולן, וכך גם התקווה שאובמה הוא רק אפיזודה חולפת, ושהמדיניות בנוסח ג`ורג` בוש תשוב לבית הלבן.

*** כולן תומכות בנשק ההרתעה הגרעיני של ישראל, ובכל הדרכים החוקיות והבלתי חוקיות שישראל נקטה כדי לבנות אותו, להחזיק בו ולדכא את מתנגדיו. בעת ובעונה אחת הן מנסות לשמור גם על הבלעדיות של ישראל כמעצמה גרעינית באזור, ומוכנות גם להרפתקה צבאית מסוכנת לעצם עתידנו כדי לסכל את כוונת איראן לבנות נשק דומה.

*** אף אחת משלוש המפלגות לא הפנימה את האסון הכרוך בעימות עם טורקיה ואת הכורח לפייס בכל מחיר את הטורקים, חרף הבדלי הרטוריקה בנושא הזה.

*** שלוש המפלגות הן אנטי-ערביות באורח קיצוני, ושותפות להסתה נגד האזרחים הערבים של ישראל. קדימה היא הכי קיצונית בנושא הזה; מפלגת העבודה, האחראית בעיני הערבים גם להפצצות בעזה, גם ליום האדמה בשנת 1976 וגם לרצח האזרחים הערבים בשנת 2000, היא שרופה במגזר הערבי. בליכוד יש ח`כים רבים עם השקפה ניאו-כהניסטית, אבל אנשים כמו רובי ריבלין ודן מרידור הם הרבה יותר ליברלים ורגישים בנושא הזה מאשר הפרלמנטרים של קדימה ושל ברק.

*** כל המפלגות נרתעות באורח מוחלט מעימות עם המתנחלים בגדה ובגולן ועם מאות אלפי תומכיהם בתוך הקו הירוק. הוויכוחים בנושאי פירוק מאחז כזה או אחר, או ריסון הכהניסטים בהתנחלויות הם שוליים. אין לאף מנהיג תוכנית לנסיגה הדרושה לכינון שלום.

אז על מה ניטש כאן ויכוח אמיתי כלשהו?


* התפרסם ב`כל העיר`.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד