קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר יש לנו בחירה אורית לבנין-דגני nrg 9.8.10 http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/142/313.html?hp=1&cat=479 ביום שישי התפרסמה מודעה עליה חתומות 12 נשים יהודיות ישראליות. הכותרת שלה היא `לא מצייתות` והן מספרות בה על הטיול המשותף שהן עשו עם 12 נשים פלסטיניות, תינוקת ושלושה ילדים. טיול לירושלים, לתל אביב, ליפו ולים. הן כותבות במודעה שרוב האורחות הפלסטיניות לא ראו את הים מעודן, ובשיחה שקיימתי עם אחת הישראליות היא סיפרה לי שהן כל כך רצו לראות אותו. הן מוסיפות וכותבות שהן עשו מעשה זה משום שהן לא מוכנות להשלים עם מדיניות ההנצחה של מצב העוינות כלפי הפלסטינים, מדיניות שעל מנת לקיים אותה יצרה מדינת ישראל מערכת של חוקים ותקנות. חוקים אלו אינם חוקיים ואינם מוסריים בעיניהן, לפיכך הן בחרו שלא לציית לחוק הכניסה לישראל והעבירו את המשתתפות את המחסומים. תחת הכותרת יש תמונה של שלוש מהן. היא נראית כמו ציור אימפרסיוניסטי, אבל זה תצלום שבו שתיים מהן מתבוננות על הים, עם תרמילים של טיול והן נראות כמביטות בריכוז רב לעבר הים. המים הכחולים, קצף הגלים, הקו בו נפגשים המים עם החול. השלישית, אוחזת בכובע שלא יעוף, מביטה מזרחה, כאילו אל הכיוון ממנו הגיעו הפלסטינים. המודעה הזו הזכירה לי את אמא שלי. היא נולדה בלודז`, הרחק מהים אבל כשהיה לה רע על הנשמה היא הייתה אומרת לי: קחי אותי לים. היא גרה בתל אביב ואהבה במיוחד את הירידה משדרת המלונות בחוף הירקון לטיילת הרברט סמואל, הרגע הזה שבו הים מתגלה. אף פעם לא הבנתי מאיפה יש לה ים בזיכרון, היא הרי נולדה במעמקי היבשה אבל הייתה לי הרגשה בדקות האלו, כשהיא הביטה ארוכות מערבה אל תוך המים, שהיא משקיעה בים את כאבה. את הזיכרונות הבלתי נסבלים משנותיה בגטו של לודז`, באושוויץ, במקומות נוספים. יש לנו בחירה אני מכירה את הביוגרפיה רק של חלק מהשותפות היהודיות, ואינני יודעת באיזו מידה יש לפעולתן זו קשר לטראומה של השואה, אבל אותי היא לקחה לשאלה מה אנחנו בוחרות לעשות עם הזיכרון הטראומטי הזה. אמא שלי חשבה שלזיכרון שלה מגיע להתנחם אל מול הים אבל לגיטימי למנוע זאת מאחרים, כי הרגישה שיש בכך כדי לאיים עליה. כוחה לא עמד לה ללמוד את מציאות חייהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים ולבחון באיזו מידה הזוועות שם היום מזכירות את אלו שעברו עליה. אמא שלי, למרבה הצער, לא יכולה הייתה לעשות בחירה אחרת. אבל לנו יש אופציות. אנחנו יכולות להחליט אם אנחנו בוחרות במדיניות של הפרדה ושל פגיעה בזכויות האדם, כפי שמתואר במודעה,עם הגדרות והמחסומים, ללא שום תקווה; או שאנחנו בוחרות לייצר מציאות של צדק ובתוכה פועלות ליישב את הקונפליקט. יש לנו גם את הבחירה האמיצה להחליט האם אנחנו קוראות תיגר על עצם התשתית שמאפשרת קיומה של מדיניות פוגענית, דורסנית, שוללת זכויות ללא גבולות. אותה תשתית מדינית וחברתית שאינה מוסרית ואינה חוקית. האם אנחנו בוחרות לא לציית לה, יהא המחיר אשר יהא? אנחנו יכולות להצטרף אל הנשים הללו, לקרוא לציבור היהודי לא לקבל את המציאות אלא לייצר אלטרנטיבה. לא להסכים שיימשך מעשה הכיבוש, לא להסכים שלא יימצא פתרון הוגן וצודק לסכסוך. לא להסכים בשום אופן שיהיה מצב בו לא מתאפשר למי שרוצה, לראות את הים. ד-ה קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו