קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - אקטיביזם

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מרי אזרחי נגד ההפרדה
עירית גל
10.08.10,
ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3933276,00.html

לפני כשבועיים, ביום קיץ חם מאוד, הגענו, חבורת נשים, אל חוף ימה של שכונת עג`מי ביפו. פרקנו תרמילים ותיקים על החול, בצלה של אחת הסככות. אחדות קפצו אל הגלים, אחרות התרווחו מתחת לסככה. איש לא שם לב אלינו, הכל היה כל כך נורמלי. סתם נשים יהודיות וערביות על החוף, שרבים מהמבלים בו הם תושביה הערבים של יפו. ובדיוק על הנורמליות הזו שוחחנו בינינו, בעברית, בערבית ובאנגלית.

בחורף 1955 התיישבה אשה ושמה רוזה פארקס באוטובוס במונטגומרי שבמדינת אלבמה, ואמנם צייתה לחוק שחייב אותה לשבת בחלקו האחורי, שנועד לנוסעים שחורים בלבד, אבל סירבה לציית לנהג, שדרש ממנה - גם זאת על פי החוק - לפנות את מקומה לנוסע לבן שלא מצא לו מקום ישיבה.

היא נעצרה, נשפטה והורשעה. בעקבות מעצרה, יזם מרטין לותר קינג את החרמת קווי האוטובוסים בעיר, וכך פתח במאבק שהוליד בסופו של דבר את ביטול המערכת החוקית של ההפרדה הגזעית בארה`ב. מאז הפכה פארקס, התופרת האלמונית, למיתוס שמסמל מאבק צודק של אדם יחיד מול רבים וחזקים ממנו.

כשעתיים לפני הגעתנו לחוף, העברנו, אנו הנשים הישראליות, את חברותינו הפלסטיניות דרך שני מחסומים בגדה המערבית. כמו שנדברנו מראש, הפלסטיניות ישבו מאחור, ואנחנו, שתי ישראליות בכל רכב, מלפנים. כל אחת מהנוהגות פתחה את חלון רכבה, חייכה אל החיילים שבמחסום, ועל השאלה `מה נשמע`, ענתה בסיסמה המוכרת: `הכל בסדר`.

וכולנו עברנו. כמה פשוט ונורמלי.

ברכב שבו נהגתי אני, שני הילדים הקטנים שהסעתי עם אמם מחאו כפיים אחרי שעברנו את המחסום - כאילו מדובר במעשה משובה, ולא חצינו כרגע את חומת ההפרדה וערערנו על מדיניות מפלה של המדינה.

בניגוד לעקרונות מגילת העצמאות
מדיניות ההפרדה הישראלית אוסרת על תנועת פלסטינים באזורים נרחבים ופוגעת בזכות לחופש התנועה של תלמיד לבית ספרו, של חולה לבית חולים, ושל מכרים ובני משפחה לבתיהם של ידידיהם וקרוביהם. אין זו הפרדה גיאוגרפית בלבד, כי אם מתן זכות טבעית לאדם אחד ושלילת הזכות הזאת מאדם אחר. זו גם הפרדה גזעית בין יהודים ללא יהודים, הפרדה חברתית ותרבותית והפרדה בין מי ששמו עצמם עליונים למי ששמו מתחתיהם. אפילו מערכת הכבישים ממחישה זאת: יהודים למעלה ופלסטינים למטה.

מדינת ישראל רשאית להחליט על סדרי הכניסה לשעריה. אבל באין הסדר מדיני, אין היא יכולה לשלול מבני עם אחר את חופש התנועה. מאות ואלפי פלסטינים מנותקים ממקורות הפרנסה שלהם בישראל, מטפסים בלילות שבין שבת לראשון על גדר ההפרדה, מסכנים את עצמם, נפצעים, מסכנים גם את חירותם ונרדפים בידי הצבא והמשטרה של החברה השולטת בהם, אותה חברה עצמה שנהנית מפרי עמלם.

הישראלים, לעומתם, רשאים לנוע כרצונם ברחבי הגדה המערבית, ולא רק לנוע - אלא גם להתיישב בה.
השבוע הצהרנו, 12 נשים ישראליות, על אי ציות לחוק, ועל כך שהסענו נשים וילדים פלסטינים שאין ברשותם רשיון מעבר אל שטחי ישראל. הפרת החוק נועדה למחות נגד המדיניות הגזענית שממשלות ישראל מטפחות אותה, בניגוד לעקרונות השוויון שנחקקו במגילת העצמאות. הרעיון לצאת למין מרי אזרחי, לא תוקפני ולא אלים, נולד מתוך רצון לעורר דיון ציבורי ולחולל שינוי במדיניות.




לקחת את הזכות - ואולי גם את החובה - לבחור בין הציות לחוק לבין התנגדות להפרדה הגזענית.

לקראת ערב נסענו לירושלים, אל הר הזיתים, כדי לצפות משם אל העיר העתיקה. הצעירות שבין אורחותינו (וכמובן ילדיהן) לא זכו מעולם לראות את העיר שאבדה להן מאז שהוקמה הגדר, ושלולא מערכת חוקים וצווים שנכפו עליהן, היו יכולות להגיע אליה מכפר מגוריהן בחצי שעת נסיעה.

האווירה השמחה של היום המשותף נעכרה מעט כשהנשים ביקשו ללכת להתפלל במסגד אל-אקצה, אליו לא יכלו להגיע בהעדר אישורי מעבר חוקיים. למראה האם הצעירה שסימנה באצבעה לשני ילדיה את מיקומו של המסגד, אי אפשר היה שלא להיזכר בימים אחרים, כאשר היינו אנו בני גילם של אותם ילדים.

תמונה למזכרת מלפני מלחמת 67: המורה בתיה רובין ניצבת על גגו של מנזר נוטרדאם המחורר מכדורים, מביטה בנו, הילדים, ומושיטה את אצבעה אל עבר מקומו של הכותל המערבי, בעיניה לחלוחית של הבטחה.

עירית גל, במאית סרטי תעודה

ד-ה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נגד הסיפוח, נגד השחיתות, נגד המגיפה הכלכלית - ההפגנות שהיו ואלה שיהיו בימים הקרובים ‎
לא לסיפוח! כן להכרה במדינת פלסטין! משמרת מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים, יום שישי 3.7י
דיון מכריע היום בבית המשפט בירושלים - לא לגירוש משפח סומרין