קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

טוני ג`אדט זכרו לברכה

מאת: ראובן קמינר
הגדה השמאלית
2010 / 08 / 12
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7672

לפני ימים אחדים הלך לעולמו הפרופ` טוני ג`אדט, יליד לונדון (1948), שלימד היסטוריה אירופית באוקספורד, בברקלי, ובאוניברסיטת ניו יורק. ג`אדט הפך לאישיות שנויה במחלוקת בסביבתו האקדמית בעקבות תפנית אינטלקטואלית שהוא ביצע לפני כמה שנים לצד שמאל. אם לסכם את המפנה הזה בקיצור רב אפשר לומר, שג’אדט, שהיה מעמודי התווך של המחשבה הסוציאל-דמוקרטית הימנית במערב, ותומך נאמן של תנועת העבודה הישראלית, הפך לדמות מרכזית בשמאל הרדיקלי והתייצב מול התוקפנות האמריקאית, קרי: האימפריאליזם. ג’אדט כיוון את עיקר חיצי הביקורת שלו כלפי אותם `שמאליים`, שמשום מה תומכים בתוקפנות האמריקאית בטענה שיש להדוף את סכנת הקיצוניות האיסלאמית, וכדומה. בתוך כך השתחרר ג’אדט מן הגישה הפרו-ציונית והפך להיות מבקר חריף של הפוליטיקה הישראלית.

להלן מספר קטעים מתורגמים מאנגלית מתוך מאמר שפרסם טוני ג`אדט בספטמבר 2006 בכתב העת, `London Review of Books`:

`...ההבחנה בין השקפת עולמם של תומכיו הליברלים של בוש מצד אחד, ובני בריתו הנאו-שמרנים מצד שני היא, שהראשונים אינם רואים ב`מלחמה בטרור`, או במלחמה בעיראק, או במלחמה בלבנון ובסופו של דבר - באיראן, כתרגילים בכינונה מחדש של העליונות הצבאית האמריקאית ותו לא. הליברלים תומכי בוש רואים אותן כהתכתשויות המהוות חלק מעימות גלובלי חדש: `המאבק הטוב` שניתן להשוותו, באופן מנחם, למלחמתם של סביהם נגד הפשיזם, ולעמדתם של הוריהם בעידן המלחמה הקרה נגד קומוניזם בינלאומי. העולם נחלק לפי עמדות אידיאולוגיות; וכבעבר, עלינו לנקוט עמדה בסוגיית השעה. מזה זמן רב שאינטלקטואלים ליברלים חשים נוסטלגיים לגבי האמיתות המנחמות של זמנים פשוטים יותר ועתה הם גילו סוף-סוף תחושה של תכלית: הם מצויים במלחמה נגד ה`איסלאמו-פשיזם`.

וכך, פול ברמן, הכותב באופן קבוע ב`דיסנט`, ב`הניו יורקר` ובמגזינים ליברליים אחרים, והידוע יותר כפרשן לענייני תרבות אמריקאית, מיחזר את עצמו כמומחה לפשיזם איסלאמי (מונח חדש כשלעצמו), כשפרסם את הספר `טרור וליברליזם` ממש עם פרוץ המלחמה בעיראק. פיטר ביינרט, עורך לשעבר ב`ניו רפובליק`, צעד בעקבותיו בספרו `המאבק הטוב: למה ליברלים – ורק ליברלים – יכולים לנצח במלחמה בטרור ולהפוך שוב את אמריקה למעצמה`. בספר זה הוא מסרטט, באריכות מסוימת, את הדמיון בין `המלחמה בטרור` ובין שלביה המוקדמים של `המלחמה הקרה`. בעבר, אף אחד משני המחברים הללו לא גילה שיש לו היכרות כלשהי עם המזרח התיכון, לא כל שכן עם המסורות הוואהבית או הסופית שעליהן הם מדברים בביטחון כה רב.

אולם, כמו כריסטופר היצ`נס וברי סמכא אחרים, שהשתייכו בעבר לשמאל הליברלי ושהפכו כעת למומחים ל`איסלאמו-פשיזם`, ביינרט, ברמן ודומיהם חשים בנוח בחלוקה בינרית של העולם לפי קווים אידיאולוגיים. במקרים מסוימים, הם אפילו מסוגלים להביט לאחור לעבר הטרוצקיזם של נעוריהם ולעשות בו שימוש כדי למצוא דוגמה ואסמכתה ליריבויות אחרות בהיסטוריה של העולם. כדי ש`המאבק` של היום (שימו לב לאוצר המילים הלניניסטי הממוחזר: קונפליקטים, התנגשויות, מאבקים ומלחמות) יהיה הגיוני מבחינה פוליטית, גם הוא חייב שיהיה לו אויב אוניברסלי יחיד, שאת רעיונותיו ניתן ללמוד ולנתח ושבהם ניתן להילחם; ואין זה מן הנמנע שהעימות החדש יהיה ניתן לצמצום, כמו קודמיו במאה ה- 20, לצמד ניגודי מוכר שמחסל מורכבויות אקזוטיות ובלבול: דמוקרטיה לעומת טוטליטריות, חירות לעומת פשיזם, `הם` לעומת `אנחנו`.

אמנם, תומכיו הליברלים של בוש נכזבו ממאמציו. כל עיתון שהזכרתי, ואחרים רבים נוספים, פרסמו מאמרי מערכת המבקרים את מדיניותו של בוש בנוגע לכליאה, השימוש שלו בעינויים ומעל לכל: מלחמתו המגושמת. אולם גם במקרה הזה `המלחמה הקרה` יכולה לשמש כאנאלוגיה מאירת עיניים. כפי שהמעריצים המערביים של סטאלין, שבעקבות הגילויים של חרושצו`ב שנאו את הדיקטטור הסובייטי בגלל פשעיו, אולם יותר מכך משום שהטיל חרפה על המרקסיזם שלהם, כך גם התומכים האינטלקטואלים של מלחמת עיראק – ביניהם מייקל איגנטייף, ליאון ויזלטיר, דיויד רמניק ואישים בולטים אחרים בממסד הליברלי הצפון אמריקאי – מיקדו את הסתייגויותיהם לא בפלישה הקטסטרופלית עצמה (שבה תמכו), אלא בביצוע הכושל שלה. הם מעוצבנים על בוש בגלל שהוא הוציא שם רע ל`מלחמות מנע`.

באופן דומה, קולות אנשי המרכז שנבחו בצורה העיקשת ביותר את דרישתם לדם לפני מלחמת עיראק – בעל הטור בניו יורק טיימס, תומס פרידמן, דרש שיצביעו בעד `הדחתה` של צרפת מן `האי` (כלומר, בעד הוצאתה ממועצת הביטחון), על שהתנגדה, ברוב חוצפתה, לכוונות המלחמה של ארה`ב – הם היום הבטוחים ביותר בהכריזם על המונופול שלהם על הבנת הסוגיות העולמיות. אותו פרידמן מלגלג כיום על `פעילים נגד המלחמה שלא חשבו אפילו כדי קמצוץ על המאבק הרחב יותר שבו אנו נמצאים` (ניו יורק טיימס, 16 באוגוסט). אין ספק שצדקנות זו של פרידמן, שזיכתה אותו בפרס פוליצר, תמיד תעבור את מבחן השטח של מה שמקובל מבחינה פוליטית על האדם ברחוב. אולם מסיבה זו בדיוק היא מהווה מדריך אמין למצב הרוח של האינטלקטואלים האמריקאים מהזרם המרכזי....

...פרידמן נתמך על ידי ביינרט, שמודה שהוא `לא הבין(!)` עד כמה פעולותיה של ארה`ב יזיקו ל`מאבק`, אולם אף על פי כן הוא מתעקש, שכל מי שלא מתנגד ל`ג`יהאד העולמי` איננו מגינם העקבי של הערכים הליברליים. במאמר ב`פייננשל טיימס`, ג`ייקוב וייסברג, העורך של `סלייט`, מאשים את המבקרים הדמוקרטים של המלחמה בעיראק בכך שהם לא השכילו `להתייחס ברצינות למלחמה העולמית הרחבה יותר נגד הקיצוניות האיסלאמית`. האנשים היחידים המוסמכים לדבר בנושא זה, כך נראה, הם אלו שטעו מלכתחילה....

....לשם ההגינות, יש לציין כי האינטלקטואלים האמריקאים הלוחמניים אינם בודדים במערכה. באירופה, אדם מיצ`ניק, גיבור ההתנגדות של האינטליגנציה הפולנית לקומוניזם, הפך למעריץ נלהב של אוריאנה פלאצ`י, בעלת הדעות האיסלאמופוביות המביכות; ואצלב האוול הצטרף ל`וועדה בנושא הסכנה העכשווית` (ארגון ממוחזר מעידן המלחמה הקרה, שמטרתו הייתה לעקור את הקומוניסטים מהחברה, ושהיום מוקדש למלחמה ב`איום של תנועות איסלאמיות קיצוניות ותנועות טרוריסטיות פשיסטיות`); אנדרה גלוקסמן בפריס כותב מאמרים משולהבים ב`לה פיגרו` (האחרון שבהם ב-8 באוגוסט) הגוערים ב`ג`יהאד העולמי`, ב`תאוות הכוח` האיראנית ובאסטרטגיה של `חתרנות ירוקה` מצד האיסלאם הקיצוני. כל השלושה המוזכרים לעיל תמכו בצורה נלהבת בפלישה לעיראק...

...אבל מבית, האינטלקטואלים הליברלים של ארה`ב הופכים במהירות למעמד של משרתים, שדעותיהם נקבעות על פי נאמנויותיהם ומכוילות לשם הצדקת מטרות פוליטיות. כשלעצמו, אין מדובר בחידוש: כולנו מכירים את האינטלקטואלים שמדברים רק בעד ארצם, המעמד שלהם, דתם, גזעם, המגדר שלהם, נטייתם המינית, ושמעצבים את השקפותיהם בהתאם למה שהם מאמינים שהוא האינטרס של הקבוצה שאליה הם משתייכים מכוח מוצאם או העדפתם. אולם המאפיין הייחודי של האינטלקטואל בזמנים עברו היה אותה שאיפה לעבר האוניברסליות; לא ההכחשה הצבועה או הפרימיטיבית של אינטרסים מגזריים, אלא מאמץ עקבי להתעלות מעל אותם אינטרסים.

משום כך מדכא לקרוא כמה מהאינטלקטואלים ה`ליברלים` הידועים והמוצהרים ביותר בארה`ב של ימינו, המנצלים את אמינותם המקצועית לקידום אינטרס פוליטי מגזרי. ג`ין בתקה אלשטיין ומייקל וולצר, שתי דמויות ותיקות בממסד הפילוסופי בארה`ב (היא באוניברסיטת שיקגו דיביניטי סקול והוא במכון פרינסטון), כתבו חיבורים מבשרי רע המתיימרים להדגים את הצדק שבמלחמות `אין ברירה` – היא, ב`מלחמה הצודקת נגד הטרור: העול המוטל על העוצמה האמריקאית בעולם אלים`, המשמש כתב הגנה מקדים לקראת המלחמה בעיראק; הוא, לפני שבועות אחדים, בהצדקה חסרת בושה של הפגזה ישראלית על אזרחים לבנונים ( “War Fair” ניו ריפבליק, 31 ביולי). באמריקה של היום, הנאו-שמרנים מייצרים מדיניות אכזרית בעוד הליברלים מעניקים לה עלה תאנה אתי. ואכן, אין ביניהם שום הבדל נוסף...`

עב
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות