קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הבנאליות של המזרח הפרוע
ynet
עדנה קנטי
19.08.10
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3938882,00.html




מי שרוצה לדעת, יודע. האמת צועקת מכל הכיוונים. תנועת `שוברים שתיקה` מפרסמת דו`חות מפורטים על ההתנהגות חיילים בשטחים. כך גם בצלם, תנועת מחסום ווטש ועיתונאים נעולי מטרה כמו גדעון לוי ועמירה הס.

הסיפורים האלה, על עוולות גדולות כקטנות, מסתובבים קצת בספירה הציבורית, עושים רעש קטן, ומצטברים לערימה גדולה של סיפורים על הכאות והשפלות, לפעמים ביזה, לפעמים הרס מיותר. בסופו של דבר הם נמוגים אל תוך האין בדממה דקה. היו, והופ, נעלמו. אפילו הסיפור על ירי סתמי של מג`ב, שכתוצאה ממנו נהרגה עביר עראמין בת העשר לא הרעיד את אמות הסיפים כשפורסם, ולא נמצא בראש סדר היום גם כעת,
כשבית המשפט קבע שהחיילים אחראים למותה של הילדה שיצאה ממבחן והלכה לקנות ממתק בקיוסק.

מתי הארץ רועשת? כשכבר אי אפשר לעבור לצד השני של הכביש או לעצום עיניים. כשהמציאות תופסת את הראש, מכוונת אותו אל המאורעות ותוקעת מקלות בין העפעפיים כדי שלא ייעצמו בחוסר רצון לראות.

כך זה היה, למשל, במקרה של המתנחלת וקריאות ה`שרמוטה` שלה בחברון. כמה הדים עשה אז הסיפור הזה. פתאום אנשים ראו את מה שצועקים כל `תוקעי הסכין בגב האומה`. פתאום רואים את חוסר האונים של החייל שאמור להגן על כל הצדדים. פתאום רואים שהפלסטינים באמת חיים בכלוב כדי להגן על עצמם מהתנכלויות המתנחלים.

כך היה במקרה של הירי באסיר כפות בנעלין. יש עוד מאות כאלה, אבל כאן כבר אי אפשר להגיד שהדברים הוצאו מהקשרם ושהחיילים היו בסכנת חיים, והאמת צעקה מתוך סרטון הווידאו. כזה היה גם המקרה שבו צילמו חיילים את עצמם עושים פוזות עם גופות של פלסטינים. כמה הזדעזענו אז.

וכזה הוא גם המקרה האחרון של החיילת הפתייה שהצטלמה עם עצירים שידיהם אזוקות ועיניהם מכוסות. אין שום דבר מיוחד בתמונות האלה. הן לא שונות מעוד עשרות אלפי תמונות כאלו של אנשים כפותים ברחבי הגדה שיושבים ומחכים לגזר הדין של מפקד שלפעמים יכול להיות הנכד שלהם.

מה שמיוחד במקרה הזה הוא דווקא הבנאליות, הסתמיות, האגביות. היא סתם הצטלמה עם אנשים אזוקים. אפילו לא עצירים. זה לא מתקן כליאה. לא היה פה הליך משפטי. זה סתם מחסום או בטונדה בצדי הדרך שבה נתפסו העוברים והשבים ונאזקו עד שיגמרו לחקור אם הם אשמים בכלל במשהו.

מה שתפס את העין הציבורית פה ואת העין של אמצעי התקשורת בכל העולם היא העובדה שהיא לא התביישה להצטלם ולא התביישה לפרסם. היא לא עסקה בשירות שלה באנשים, שאם ידקרו אותם יכאב להם. היא פרסמה את עצמה מצולמת עם אוביקטים מימי השירות הצבאי שלה.

יש כאלה שמצטלמים על גבי טנק. היא הצטלמה עם אנשים כפותים ומכוסי עיניים. היא עצמה לא מבינה מה הביג דיל. הרי היא הביאה להם מים ונתנה להם לאכול. כאילו שמתן מים למי שגזלת ממנו את החופש, ולו לכמה שעות, לא עושה אותך בהכרח אחראי לכך שלא יישאר צמא.

מה שתפס את העין הוא הידיעה שבאמת, יש מין מציאות כזאת, שלא נעים להיזכר בה ולא נעים לדעת אותה, והיא ממש לא רחוקה מאיתנו.

מציאות שבה בחורים ובחורות צעירים, שרק סיימו את בחינות הבגרות, יכולים, אפילו בלי להזדקק לסיבה, לאזוק למשך שעות אנשים, אפילו כאלו שהזקנים שלהם כבר לבנים, ואפילו להצטלם איתם.

גברים ונשים שכבר חצו את שנתם השישים עברו את המסלול הזה, של שירות בארץ שבה המושג `כבוד האדם וחירותו` נשכח בצד השני של הקו הירוק, שהולך ונמחק.

אולי מה שמטריד במיוחד בתמונות האלה הוא החשד שמציאות בה חוסר הכבוד לאנשים, לרכוש שלהם, לזמן שלהם ואפילו לחיים שלהם היא לא משהו שנשאר שם, רחוק, במזרח הפרוע, אלא מחלחל גם לתוך היחס אל הזקנה במסדרון, אל התנהגות השוטרים, אל היחס האדנותי של משרתי הציבור, אל הנהיגה הפרועה בכבישים, אל האלימות בתוך או מחוץ למשפחה.

אולי בכל זאת צודקים אלה שאומרים שיש`ע זה כאן. זה מה שמפחיד, שיש`ע זה בהחלט כאן.

עדנה קנטי , חברת מחסום-ווטש


ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב