קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הקוסמטיקה של הרוע
מאת עידן לנדו
לא למות טיפש (בלוג)

21 באוגוסט 2010

http://idanlandau.com/2010/08/21/cosmetics-of-evil/

משקיפים זרים, כמו שאומרים, מגרדים את פדחתם בתמיהה לנוכח הסערה שעוררה עדן אברג`יל. מדינה שעצרה אלפי אנשים ללא משפט, ועדיין מחזיקה יותר מ-200 איש במעצר מנהלי בלי שהורשעו; שהרגה בשנה החולפת עשרות פלסטינים, כולל קטינים, שאינם מעורבים בלחימה; שמונעת מתושבי הגדה המערבית גישה למים נקיים, עד כדי צמא; שמחריבה בתים וכפרים כמעשה של יום ביומו, ובימים אלה ממש `מנקה` את צפון הבקעה מפלסטינים; ישראל הזאת – מזדעזעת מכמה תצלומים של חיילת יושבת ליד פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים. כאילו שאלה הפלסטינים הראשונים שנכפתו ועיניהם כוסו ב-43 שנות כיבוש, כאילו שאברג`יל היתה הראשונה שהצטלמה כך, כאילו שיש משהו יוצא דופן בסיטואציה הבסיסית הזאת, שמתרחשת ודאי עשרות פעמים בשבוע: חייל/חיילת עם נשק עומד/ת ליד פלסטיני כפות ומכוסה עיניים.

ואולי מי שהיה כאן כפות ומכוסה עיניים הוא הציבור הישראלי – כפות להרגל ההדחקה ועיניו מכוסות כדי שלא לראות את מה שרואים כמעט כל חייל וחיילת במהלך שירותם הצבאי.

היו מי שנזעקו מן הפגיעה ב`כבוד האדם` של העצירים המצולמים, וזה כבר גובל בבדיחה; כאילו החיכוך היומיומי עם הכובש – עם הרובים והגדרות והצווים המנהליים שלו – איננו בגדר פגיעה באדם ממש, עוד לפני הכבוד שלו, ושעליה יש למחות, אם כבר מתעוררים מן התרדמת ומזכירים את המילה `זכויות` יחד עם המילה `פלסטינים` באותו משפט.

תקרית אברג`יל רק מדגימה תבנית יסודית בהוויה של הכובש. יש לראות אותה לאורך רצף שלם של תקריות דומות: מעצרם של 5 החיילים שהצטלמו מכוונים רובים אל פלסטינים כפותים; מעצרם של קצין וחייל שגנבו מחשבים ניידים מספינת ה`מרמרה` ומכרו אותם; ומוקדם יותר, המעצר והעונש הכבד – 7 וחצי חודשי מאסר – שהושתו על חייל גבעתי אשר גנב כסף וכרטיס אשראי מתושב עזה במהלך `עופרת יצוקה`. ומי שיחפש יכול למצוא תקדימים ישנים יותר לדאחקה הרובאית הקלאסית – להצטלם עם פלסטינים בלי ידיעתם – כולל צילומים עם גופות.

בכל המקרים האלה, וברבים אחרים, אנו עדים להשתלשלות אירועים קבועה. החשיפה הציבורית; זעזוע מקיר לקיר; גינויים של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת; פעולה נמרצת של מצ`ח והפרקליטות הצבאית למיצוי הדין עם האשמים; ולבסוף, אנחת רווחה קולקטיבית, שפירושה, והיה מחננו טהור.

הסיסמה הקבועה: `המעשים מנוגדים לרוח צה`ל`.

אלא שכאמור, מדובר בקצף על פני מים עכורים. סביר להניח שרוב רובם של הסטטיסטים הפלסטינים הכפותים בתצלומי הדאחקות של חיילים לא הואשמו בדבר ואף שוחררו לאחר מכן (מי לאחר מעצר שווא ומי לאחר ניסיון לסחוט ממנו הלשנות על מכריו); על כך איש אינו מתרעם, רק על התצלום מתרעמים. ב`עופרת יצוקה` הופקר דמם של אזרחים חפים מפשע בעזה, ואף אחד בצבא לא היה חוקר את החשדות לפשעי מלחמה אלמלא דו`ח גולדסטון והבידוד המדיני שנקלעה אליו ישראל; אבל את פרשות הביזה וגניבת כרטיס האשראי חקרו מיד וגם העמידו לדין. משמע, חייו של פלסטיני זולים מכרטיס האשראי שלו. כך גם חייהם של פעילי שלום שלא איימו במאומה על בטחון ישראל, וגם את מותם לא היה עולה על דעת צה`ל לחקור אלמלא הלחץ הבינלאומי. אבל הלפטופים שלהם – קדושים. בהם אסור לגעת.

על הפשעים החמורים, המתמשכים בקביעות, של משטר הכיבוש – אין נותנים את הדין ואין מתרעמים. על זוטות חולפות – מענישים במלוא החומרה. כמו שופט שעומד בפניו רוצח והוא מוכיח אותו שאין לומר לקורבן, לפני נטילת חייו, `עכשיו אני יהרוג אותך`, אלא `עתה אהרוג אותך`.

אכן, השיפוץ של השפה הוא מרכיב קבוע בקוסמטיקה של הרוע, ניסיון מתמיד (וכושל, שעל כן הוא חייב להתמיד עד בלי קץ) לעטוף את השרירות והאכזריות במעטה תרבותי ואדיב. הדוגמה האחרונה לכך היא `לקסיקון המחסום המעודכן` מבית היוצר של אליעז כהן (`אדיש עומרק, יא שאטר`?), שבלי ספק יהפוך מאות אלפי נתינים משוללי זכויות, הנמקים במחסומי הגדה, לחובבי ציון נלהבים. הפרוייקט הנמרץ הזה הוא אכן `ברוח צה`ל`, ואת הרוח הזאת הוא גם ישיב, משיב הרוח האמיתי, על פניהם.

הנה חרדה פוסמודרנית מובהקת, חרדה מפני ייצוגים (תמונות ומלים) שנותרת אדישה למציאות המיוצגת בהם; חרדה ממעשה הייצוג של האדון ולא מעצם היותו אדון שאת צעדיו מרפדים עבדים. אליה חובר העיסוק הקדחתני ב`אתיקה` וב`קודים אתיים`, שבהכרח בא על חשבון עיסוק בשאלות מוסריות בסיסיות. הענישה של בוזזי רקק, השיפוץ של שפת הכיבוש – אין להם דבר וחצי דבר עם חשיבה מוסרית אמיתית, כזו שנובעת מהתבוננות לא-אנוכית בסבלו של הזולת; אלה הם אקטים מזככים, תיקוני טיח פנימיים בסדקים שנבעו בכלכלה הנפשית של האדון.

כמו כל תכשיר קוסמטי, גם הקוסמטיקה של הרוע נאבקת בניראוּת ולא במהות. המסר ההסברתי שלה הוא זה: צה`ל צבא מוסרי שבודק את עצמו, מאתר פשעים ומעמיד אשמים לדין. כלפי חוץ, המטרה היא לנטרל לחץ לחקור אירועים שמסבכים את ישראל בזירה הבינלאומית; כלפי פנים, המטרה היא לשמר את הדימוי העצמי המוסרי של הקולקטיב הישראלי, כיישות שמונחית על ידי ערכים נעלים מאלה של אויביה.

העובדה שהמטרה הזאת עדיין נתפסת חשובה, ומנתבת אליה משאבים לא מבוטלים, מעידה על כך שהדימוי העצמי הזה חשוב למרבית הישראלים, בלי קשר לעמדותיהם האמיתיות ביחס לפלסטינים. והעניין הזה ראוי לעיון נפרד – כיצד זה ישראלים כה רבים, שמכריזים השכם והערב שצריך להיפטר מהערבים, ושאין לרחם גם על אזרחים או על נשים וילדים, ושבמלחמה כמו במלחמה, ושהם הביאו את זה על עצמם, וכולי וכולי – כיצד הם בכל זאת מוצאים דופי באירועי ביזה שוליים או תצלומי פלסטינים כפותים, ואף שואבים עידוד מכך שצה`ל חוקר אותם ומעמיד לדין את האשמים? במלים אחרות – למה נחוצה הקוסמטיקה של הרוע למי שכבר הפנים את הרוע?

ונקודה אחרונה למחשבה, בעניין ההזניה של מושג ה`רוח`. כל אותם מעשים שדובר צה`ל שב ומגנה כ`מנוגדים לרוח צה`ל` – מה הם אם לא מעשים ההולמים יפה את הגוף הגשמי של צה`ל? בעוד שחיילים בשירות סדיר ומילואים, בגופם ובבשרם, עוצרים ומונעים ומגבילים ומתאנים ופושטים ויורים ומתעללים ונוגשים ומנשלים והורסים – רוחם כנראה מרחפת ממעל ומסתייגת נמרצות מכל זה. בייחוד היא מסתייגת מצילומים עם פלסטינים כפותים. כך הפך מושג ה`רוח` לשם קוד לצביעות. הגוף ירדֶה, הרוח תסלוד
א.ס.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב