שמישהו יסביר לי בבקשה מה הקטע של `שיחות השלום` המתחדשות עם הפלסטינים. האם זה כדי לרצות את האמריקאים? האם מדובר באיזו זריקת עצם לדעת הקהל העולמית, כמו מעצר חיילי הנח`ל החרדי שהצטלמו עם אסירים פלסטינים (מכוער, אבל לא פלילי) בזמן שפושעי מלחמה אמיתיים, שאינם שין-גימלים חרדים, מאותרגים וממשיכים להתקדם בסולם הדרגות?
נתניהו הסכים להוציא מפיו את הביטוי `שתי מדינות לשני עמים` ואפילו הסכים להקפיא, לפחות להלכה, את הבניה בהתנחלויות. וכאן בדיוק הבעיה. נתניהו עדיין רואה בפיתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות משהו שאנחנו, אולי, `נסכים` לו, סוג של ויתור מצידינו. במילים אחרות, זאת לא האופציה המועדפת, הטובה מכל שאר האופציות האפשריות מבחינתו. אם כך, אין לו מה לחפש במשא ומתן. אם יש אופציה עדיפה על חלוקת הארץ מבחינת הממשלה הנוכחית, היא צריכה להצהיר מהי ולקדם אותה כמיטב יכולתה. שהעם יראה וישפוט בבחירות הבאות.
נשבר לי לגמרי מהמשחק הזה, שנמשך מאז הקדנציה הראשונה של נתניהו, שבו אנחנו עושים את המינימום הנדרש כדי לתחזק פסאדה של `משא ומתן לשלום` בזמן שאנחנו מצפים שהפלסטינים ידפקו את העניין איכשהו, שלא לומר מעודדים אותם לעשות זאת. למשחק הזה יש מטרה: כל זמן שאנחנו מריצים מדי פעם סבבי שיחות, אנחנו יכולים לטעון שהשהייה שלנו ביהודה ושומרון היא זמנית. היות שהיא זמנית, אנחנו פטורים מהענקת אזרחות לפלסטינים ויכולים להמשיך להחזיק אותם תחת שלטון צבאי או תחת האוטונומיה הפלסטינית שלא יכולה אפילו להזמין פרופסור להרצות בביר זית בלי הסכמתנו. אבל בכל מה שנוגע ליהודים, יהודה ושומרון הם חלק מהמדינה. זכויות היתר של המתנחלים, היותם אזרחים במדינה דמוקרטית בזמן שהשכן מעבר לכביש אינו אזרח של שום מדינה, נסמך על הארעיות התיאורטית של קיומם שם. כמובן שההצגה נעשית גם על הגב שלהם. להבדיל מכל אזרח אחר, המתנחלים חיים בידיעה שכל ראש ממשלה, בעבור ספין כזה או אחר או מס שפתיים לאמריקאים, יכול להקפיא אותם או להעיף אותם מבתיהם.
סבב השיחות-אלימות וחוזר חלילה הוא הסטאטוס קוו החדש. בין 67 ל-87 היה סטאטוס קוו אחר. המנהיגים של הפלסטינים ישבו בחו`ל ועסקו בחטיפת מטוסים וכיוצא באלה, ולפלסטינים ביהודה ושומרון לא הייתה שום מנהיגות מקומית שלא מונתה ע`י ישראל. הם שולבו בכלכלה הישראלית על תקן חוטבי עצים ושואבי מים, וקהל שבוי לתוצרת כחול לבן, השטחים הוצגו כחלק מישראל, ומבחינת היהודים זה היה מצב שיכול להימשך לנצח. הסטאטוס קוו הישן נשבר עם האינתיפאדה הראשונה, ניסיון רציני למדי להגיע לפיתרון קבע נוסה ונכשל בקדנציה של רבין, ואחריה הסטאטוס קוו חזר בגרסה חדשה. מאז, ברור לכולם שדו-קיום הסוס ורוכבו של שנות השבעים העליזות הלך לבלי שוב, וההתקוממות הפלסטינית היא מצב של קבע. אז הטריק הוא לשמור את האלימות הפלסטינית ברמה נסבלת בשיטת המקל והגזר (ברוטאליות צבאית ועידוד כלכלת מותרות) ושימור הלגיטימציה להמשך הכיבוש באמצעות הצגתו כ`זמני` על ידי `שיחות שלום` שלא נגמרות ולא מובילות לשום מקום.
כמובן שכל הטררם הזה הוא בסך הכול לוחמה פסיכולוגית נגד אזרחי ישראל. הפלסטינים, ושאר העולם, כבר הבינו שאנחנו לא באמת מתכוונים להגיע למצב של שתי מדינות. והיות שהלגיטימציה הבינ`ל להגדרה עצמית של יהודים בארץ ישראל תמיד הייתה כרוכה בהגדרה עצמית גם לפלסטינים, מרגע שהובן שהפלסטינים לא עומדים לקבל אותה, נשמטה הקרקע גם מההכרה הבינ`ל בהגדרה העצמית הלאומית שלנו.
מה שנתניהו ושותפיו לשיטה לא מבינים זה שמדינה יהודית על חלק מהארץ זה לא `ויתור` אלא המקסימום האפשרי. רוב התנועה הציונית הבינה את זה כבר בשנות ה-30. אם אכן מדינת לאום יהודית היא הדבר שעליו אי אפשר לוותר בשום תנאי, לא היינו צריכים `להסכים` להקפאת ההתנחלויות אלא ליזום אותה. היינו צריכים להתחיל במדיניות פינוי-פיצוי ולנתק בהדרגה את הקשרים עם הפלסטינים ביהודה ושומרון והאדמות בהם בלי שום קשר למשא ומתן. אם היינו מבינים שפיתרון שתי המדינות זה המקסימום שאנחנו יכולים להשיג, היינו מתגייסים ועושים כל מה שאפשר וצריך כדי להשיג את זה. לא היינו `מסכימים` למשא ומתן אלא דורשים אותו, ועושים כל מה שביכולתנו כדי לגרור את הפלסטינים לשולחן. במקרה כזה, לא היינו רואים שום טעם להאשים את הפלסטינים בכישלון השיחות, איזה הגיון יש בהאשמת האויב על זה שהצליח למנוע ממך לעשות את מה שטוב לך?
אבל זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה. כאמור, התכנית כאן היא יצירה ושימור סטאטוס קוו בו רוב הפלסטינים מנהלים את ענייניהם המקומיים בעצמם, בלי הפרעה מצידנו כל זמן שהם יושבים בשקט, בלי שיקבלו הגדרה עצמית או מעמד אזרחי, כשהשליטה המדינית והצבאית היא שלנו ואנחנו מיישבים אזרחים יהודים איפה שבא לנו. הפלא ופלא, בדיוק העמדה של הימין מאז ומעולם.
אבל הסטאטוס קוו החדש לא יחזיק מעמד, בדיוק כמו שהישן לא החזיק מעמד. אנחנו נצטרך להפעיל יותר ויותר אלימות כדי לשמר את אותו שקט יחסי (לרוץ יותר מהר כדי להישאר במקום) על כל אינפלציית המחירים שנלווים לזה. העולם לא יוכל להמשיך להעניק לגיטימציה להגדרה עצמית יהודית בזמן שהיא נשללת מהפלסטינים, ההשחתה של הצבא, והחברה בעקבותיו, תלך ותעמיק, המתנגדים למדיניות ישראל יתרחקו ויורחקו מהשיח הלגיטימי והמקובל. כך גם המתנחלים, שכמות גדלה והולכת של ספינים מדיניים שנעשים על גבם יקצינו הן את מגמות הבדלנות החרד`לית והן את ניסיונות ההשתלטות של הזרם ה`ממלכתי` על מוקדי הכוח בחברה הישראלית, מה שיחרבש סופית את יחסיהם עם המגזרים האחרים. וכך גם הפלסטינים אזרחי ישראל (וגם הבדואים והדרוזים) שיזדהו יותר ויותר עם אחיהם מעבר לקו הירוק, וייתפסו ע`י הרוב היהודי כמי שלא זכאים לזכויות אזרח מלאות. זה, כמובן, ישלול גם את הלגיטימציה שישראל זוכה לה כמשטר דמוקרטי.
כל זה כבר קורה. אנחנו נשארים עם איזה מיינסטרים, `רוב שפוי`, שהולך וקטן, הולך ונעשה פרנואידי ותוקפני, הולך ומקשיח את גבולות השייכות אליו, דוחק החוצה את כל מי שלא מיישר קו והופך לאט לאט מזרם מרכזי לעוד מגזר במדינה הרב לאומית דה-פאקטו שהוא בעצמו יצר כאן בטיפשותו. מהו הסידור המדיני שיצמח מהסמטוחה הזאת אינני יודע. מה שבטוח זה שבהמשך הדרך הזאת נמצאת ישראל כמדינה כושלת, שספק אם תהיה לה היכולת להנדס פיתרון מדיני נוח מבחינתה.
|
