קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר קץ הדמוקרטיה? מאת אייל גרוס הגדה השמאלית 28.8.10 http://hagada.org.il/?p=120 יכול להיות שזה נגמר? היו היתה פעם דמוקרטיה שטענה שהיא היחידה במזרח התיכון. עם השנים העיבו עננים רבים על האפשרות לתאר אותה כדמוקרטיה. בראשם: שליטה מתמשכת על מיליוני אנשים בשטחים כבושים, שהפכה אט אט ממה שאמור להיות כיבוש זמני עקב מלחמה, לשליטה אלימה בשטחים שבהם חיות שתי קבוצות אוכלוסיות שונות, כאשר המדינה מאפשרת לקבוצה אחת (המתנחלים) לנשל את השניה (הפלסטינים), תוך כדי שמערכת מורכבת של חוקים וצווים גורמת לכך שעל שתי האוכלוסיות חלות מערכות דינים שונות ומפלות. לכך הצטרפה העובדה שאלימות כלפי הפלסטינים, הן על ידי כוחות הביטחון והן על ידי המתנחלים, הפכה לנורמה המאפיינת את השליטה הזו. אבל אם עד לאחרונה היה אפשר לשגות באשליה שלמרות המבנה האנטי-דמוקרטי של השליטה הישראלית בשטחים הרי שבתוך הקו הירוק, למרות בעיות רבות ובפרט אפליה מתמשכת של הציבור הערבי, נשמרים כללי משחק דמוקרטים בסיסיים, הרי שאי אפשר עוד להיות עיוור לרמיסתם ההולכת וגוברת של אלו. הסימנים, שהם רבים מכדי למנות את כולם ברשימה זו, מהווים דגל שחור שחשוב שיעורר את כולם, לפני שיהיה מאוחר מדי. את ההתקפות האחרונות על האקדמיה חייבים לראות בהקשר הרחב יותר הזה. החלטת הכנסת לשלול זכויות מחברת הכנסת חנין זועבי בגלל השתתפותה במשט לעזה והמעבר, בקריאה טרומית, של הצעת חוק המבקשת להטיל קנסות על הקוראים לחרמות מסוגים שונים של ישראל או גם חרמות מוגבלים יותר, למשל על מוצרים מההתנחלויות, הן בין הביטויים של תהליך מדאיג עד מאוד. אפשר להסכים או לא להסכים עם הפעילות של זועבי, אפשר לתמוך או להתנגד לקריאה לחרמות. אבל ישראל נהגה להתגאות בקיום שיח ציבורי עשיר ופתוח ומגוון של דעות למרות מחלוקות קשות. הצעדים שנקטה הכנסת נגד זועבי, כמו גם הצעת החוק בנושא הקנסות על קוראים לחרם, מבקשים להעניש אנשים בגלל דעות ופעילות פוליטית. כנראה שצריך לחזור על האמרה השחוקה אך החשובה שחופש הביטוי והדעה, כמו גם חופש הפעילות הפוליטית חשובים דווקא כדי להגן על דעות שרבים מוצאים מקוממות ומרגיזות. שני הצעדים האלו הם רק האחרונים בשרשרת של אירועים מדאיגים: העובדה שוועדת החינוך של הכנסת טרחה בכלל לקיים לאחרונה דיון בדו`חות (המופרכים כשלעצמם) של ארגונים המבקשים לבחון אם ההוראה באקדמיה הישראלית מספיק `פטריוטית`, ההתקפה הקשה על ארגוני זכויות אדם ועל הקרן החדשה לישראל מטעם מספר גופים שמתיימרים להיות גופים העושים `בקרה` על ארגוני זכויות אדם, אך בעצם עוסקים בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות אדם, המעצרים של מפגינים בשיח` ג`ראח ושל נשות הכותל, כל אלו מעידים על מדיניות ואווירה ציבורית בהן זה נחשב ללגיטימי לנסות ולסתום את הפה של מי שמביע דעה ביקורתית ושונה מהקונצנזוס. אפשר להזכיר עוד אירועים כמו, מניעת כניסתו של פרופסור נועם חומסקי דרך מעבר אלנבי והצעות חוקי הנאמנות השונים. בסיכומו של דבר, מעידים ההתקפות וניסיונות ההשתקה האלו על דעות ביקורתיות וכאלו שאינן ב`קונצנזוס`, על חולשה עמוקה שהחברה הישראלית מצויה בה ומתבטאת בפחד מביקורת. נדמה שהפער בין ביקורת הולכת וגוברת מבית ומבחוץ על המדיניות והפעילות של ישראל בפרט בנוגע לשטחים, ובין התחושה של ישראלים רבים שכל מה שישראל עושה מוצדק, מזמין את הניסיון לבטל כל ביקורת כמוטה, בוגדנית ואולי אף אנטישמית. אבל הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולא לעצום אותן; להקשיב לביקורת ולא לנסות להשתיק אותה; לא להתעלם מהמסרים על ידי התקפת השליח. ובעיקר, להכיר בכך שהעיקור של הדמוקרטיה כבר לא מתרחש רק בשטחים. לראות את הדגל השחור ולהתעורר לפעולה להגנת הדמוקרטיה. לפני שיהיה מאוחר מדי. ת.ק קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו