קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

אדום וירוק
מאת אורי אבנרי
גוש שלום
28.8.10
http://www.avnery-news.co.il/hebrew/index.html

ערוץ 10 שידר השבוע כתבה, שבוודאי הבהילה ישראלים רבים. תחת הכותרת `מי מארגן את התנועה העולמית לשינאת ישראל`, מציגה הכתבה עשרות קבוצות בארצות השונות המנהלות תעמולה נמרצת למען הפלסטינים ונגד ישראל.

בכתבה מרואיינים פעילים ופעילות, קשישים וצעירים, וביניהם לא מעט יהודים, המפגינים בסופרמרקטים נגד מוצרי ההתנחלויות ו/או ישראל בכלל, מארגנים עצרות המוניות, נואמים בכיכרות, מפעילים אגודות מקצועיות, מגישים משפטים נגד מנהיגים וקצינים ישראליים.

הכתבה מגיעה למסקנה שהקבוצות השונות אמנם פועלות במקביל, אך שאין יד המכוונת את כולן. היא מצטטת (כמובן מבלי להזכיר את המקור) את הכותרת של אחד ממאמריי האחרונים, `הפרוטוקולים של זקני אנטי-ציון`, וגם היא קובעת שאין דבר כזה.

לדברי הכתבה אין צורך בארגון עולמי, מפני שבכל העולם גוברים באופן ספונטאני רגשות פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים. באחרונה צבר תהליך זה תאוצה בעקבות מבצע `עופרת יציקה` ופרשת המשט.

במקומות רבים, מגלה הכתבה, נוצרו קואליציות אדומות-ירוקות: שיתוף-פעולה בין קבוצות שמאליות, הפועלות למען זכויות-האדם, לבין קבוצות מקומיות של מהגרים מוסלמיים.

מסקנת הכתבה: זוהי סכנה חמורה למדינת-ישראל, ויש להתגייס נגדה בעוד מועד.

השאלה הראשונה שעלתה בראשי הייתה: איך תשפיע הכתבה על הצופה הישראלי המצוי?

הלוואי והייתי בטוח שהיא תגרום לו לחשוב מחדש על הכיבוש. כפי שאמרה דוברת אחת בכתבה: על הישראלים להבין שיש לכיבוש תג-מחיר.

הלוואי והאמנתי שזוהי אכן תגובתם של רוב הישראלים. חוששני שהיא תהיה הפוכה.

כדברי השיר הישראלי העליז משנות ה-70, האומר, בין השאר: `העולם כולו נגדנו / לא נורא, נתגבר, / גם אנחנו עליהם / לא שמים יותר! // את השיר הזה לימדונו / אבותינו הזקנים / ואותו נשיר גם אנו / ואחרינו - הבנים. / וניני נינים ישירו / פה בארץ ישראל / וכל מי שהוא נגדנו / שיילך לעזאזל!`

בשיר הזה היטיב המחבר, יורם טהרלב, לשקף אמונה יהודית יסודית, שהתגבשה במאות שנים של רדיפות באירופה הנוצרית ושהגיעה לשיאה בעקבות השואה. כל ילד ישראלי לומד בבית-הספר שבשעה שנרצחו שישה מיליון יהודים, העולם כולו עמד מנגד ולא הזיז אצבע להצלתם.

אין זו אמת היסטורית. הרבה רבבות לא-יהודים סיכנו בימי השואה את חייהם ואת חיי בני-משפחותיהם כדי להציל יהודים – בפולין, בדנמרק, בצרפת, בהולנד ובארצות אחרות, אפילו בגרמניה עצמה. כולנו מכירים אנשים שניצלו בדרך זו – החל מנשיא בית-המשפט העליון, לשעבר, אהרון ברק, שניצל על-ידי איכר פולני, ועד לשר יוסף פלד, שהוסתר על-ידי משפחה קתולית בבלגיה. רק מעטים מבין הגיבורים האלמונים האלה זכו בתואר `חסידי אומות העולם`. (בינינו לבין עצמנו: כמה ישראלים היו מסכנים את חייהם וחיי ילדיהם במצב דומה?)

אבל האמונה ש`כל העולם נגדנו` נטועה עמוק בנפשנו הלאומית. היא מאפשרת לנו להתעלם מהתגובה העולמית על מעשינו. זה נוח מאוד. אם כל העולם שונא אותנו ממילא, מעשינו הטובים או הרעים אינם משנים דבר. ימשיכו לשנוא את ישראל גם אם ננהג כמלאכים. הגויים פשוט אנטישמים.

קל להוכיח שגם זה לא נכון. העולם אהב אותנו כאשר הקמנו את מדינת-ישראל והגנו עליה בחירוף-נפש. יום אחרי מלחמת ששת-הימים, העולם כולו הריע לנו. אהבו אותנו כאשר היינו דויד, שונאים אותנו כאשר הפכנו לגוליית.

זה לא משכנע את אנשי העולם-כולו-נגדנו. מדוע אין מחאה עולמית נגד מעשי-הזוועה של הרוסים בצ`צ`ניה או הסינים בטיבט? מדוע רק נגדנו? במה עדיפים הפלסטינים על הכורדים בתורכיה או המוסלמים בסין?

אפשר להשיב שישראל תובעת לעצמה מעמד מיוחד בכל התחומים, ולכן יש אליה יחס מיוחד גם לגבי הכיבוש וההתנחלות. אבל הרי לא ההיגיון קובע. קובע המיתוס הלאומי.

אתמול פירסם `מעריב` כתבה על שגרירת ישראל באו`ם, תחת הכותרת: `בעורף האויב`.

אני נזכר באחת ההיתקלויות התכופות שלי עם גולדה מאיר בכנסת, כאשר התחילה תנופת ההתנחלות, והתגובות בעולם היו נזעמות. כמו עכשיו, החליטו אז שהבעיה טמונה בליקויי ההסברה שלנו. הכנסת קיימה על כך דיון.

נואם אחרי נואם דיקלם את הקלישאה המקובלת: ההסברה הערבית נהדרת, ההסברה שלנו מתחת לכל ביקורת. כשהגיע תורי לנאום, אמרתי: עזבו את ההסברה. ההסברה הכי טובה בעולם לא תצליח להסביר את הכיבוש וההתנחלות. אם אנחנו רוצים לרכוש את אהדת העולם, עלינו לשנות את מעשינו, לא את דיבורינו.

במשך כל הדיון עמדה גולדה, כדרכה, בדלת אולם-המליאה ועישנה בשרשרת. בתום הדיון היא ענתה לכל נואם, כל אחד בתורו, אך דילגה עלי. כבר הסקתי את המסקנה שהיא החליטה להחרים אותי, ואז – אחרי הפסקה דרמטית – פנתה אלי: `חבר-הכנסת אבנרי חושב ששונאים אותנו בגלל מעשיהו. הוא לא מבין את הגויים. הגויים אוהבים את היהודים כשהם מוכים ומיסכנים. הם שונאים את היהודים כאשר הם מנצחים ומצליחים.` אילו היה מותר למחוא כפיים בכנסת, היה הבית כולו פורץ במחיאות סוערות.

יש סכנה שגם המחאה העולמית הנוכחית תיתקל באותה תגובה: שהציבור יתאחד נגד הגויים הרעים, תחת להתאחד נגד המתנחלים.

לחלק מקבוצות-המחאה בעולם זה לא איכפת. לא הציבור הישראלי הוא הנמען למחאה, אלא דעת-הקהל העולמית.

אינני מתכוון לאנטישמים, המנסים לתפוס טרמפ על התנועה הזאת. הם גורם זניח. אינני מתכוון גם למי שסבורים שהקמת מדינת ישראל הייתה מלכתחילה טעות היסטורית, ושיש לפרק את המדינה. זה נקרא `פיתרון המדינה האחת`, שאין לו שום סיכוי שיתגשם.

אני מתכוון לכל אנשי המצפון, המבקשים לשים קץ לדיכוי העם הפלסטיני ולגזל אדמותיו על-ידי המתנחלים, ולעזור לו להקים את מדינת-פלסטין העצמאית.

מטרות אלה יכולות להתגשם רק במסגרת שלום בין פלסטין וישראל. ושלום כזה יכול לקום רק אם רוב הפלסטינים ורוב הישראלים יתמכו בו. לחץ חיצוני אינו מספיק.

מי שמבין זאת צריך להיות מעוניין בכך שהמחאה העולמית לא תדחוף את כלל הציבור הישראלי לפינה, יחד עם המתנחלים, אלא להיפך, יבודד את המתנחלים ועוזריהם, ויגייס את הציבור הישראלי נגדם.

איך משיגים את זה?

הדבר הראשון הוא להפריד באופן ברור בין החרם על מוצרי ההתנחלויות לבין חרם כללי על ישראל. הכתבה הראתה שהגבול הזה אינו ברור לרבים מן המוחים. היא מראה אישה בריטית קשישה בסופרמרקט, כשהיא מנופפת מעל לראשה חבילה של פירות וקוראת: `הם באים מההתנחלויות!` בקטע אחר נראית הפגנה נגד מוצרי `אהבה`, המופקים בחלק הפלסטיני של ים-המלח. אבל מיד אחרי זה באה הקריאה לחרם על כל התוצרת הישראלית. נדמה שרבים מבין המוחים אינם מודעים להבדל.

הימין הישראלי אשם בכך לא במעט, לדוגמה בהצעת-החוק שבאה להטיל עונשים על מי שמביע תמיכה בחרם על מוצרי ישראל – תוך הדגשה שזה כולל גם חרם על מוצרי ההתנחלויות.

ברגע שהמחאה העולמית תהיה ממוקדת בצורה ברורה נגד ההתנחלויות, היא אכן תגרום לישראלים רבים להפנים שקו ברור עובר בין מדינת-ישראל הלגיטימית לבין הכיבוש, שאינו לגיטימי.

זה נכון גם לגבי קטעים אחרים של הכתבה. לדוגמה: לגבי החרם על חברת קאטרפילר, שהדחפורים הדורסניים שלה הם הנשק העיקרי של הכיבוש. כאשר אחד הדחפורים האלה מחץ למוות את פעילת-השלום רייצ`ל קורי, הייתה החברה צריכה להתנות את אספקת מוצריה בכך שלא ישמשו לפעולות דיכוי.

כל עוד אין בישראל עצמה שיפוט אמיתי של חשודים בפשעי-מלחמה, אי-אפשר גם להתנגד ליוזמה לתבוע אותם לדין בעולם.

אחרי שהתיאטראות הממסדיים החליטו השבוע להופיע באריאל, יהיה זה הגיוני להחרים אותם בחו`ל. מי שרוצה להרוויח כסף באריאל, טוב שיפסיד כסף בפאריס ובלונדון.

הדבר השני הוא הקשר לציבור הישראלי.

הרוב הגדול בישראל אומר כיום שהוא רוצה בשלום ומוכן לשלם את מחירו, אלא שלמרבה הצער הערבים אינם מוכנים לשלום. מחנה-השלום הגדול, שהוציא פעם מאות אלפים לרחובות, נמצא כיום במצב של דיכאון. הוא מרגיש מבודד, בין השאר גם משום שהקשר האמיץ שלו עם הציבור הפלסטיני, שהיה קיים בימי יאסר ערפאת אחרי אוסלו, התרופף מאוד. הקשר עם כוחות המחאה בעולם רופף גם הוא.

מי שרוצה לקרב את סוף הכיבוש צריך לעזור לפעילי השלום בישראל. צריך ליצור קשר הדוק עימם, להעלות על נס את פעולותיהם האמיצות, לשבור את קשר-השתיקה הקיים לגביהם בתקשורת העולמית ולדאוג לפרסומם ברבים, לקיים עוד ועוד אירועים עולמיים שבהם יופיעו ביחד פעילי-שלום ישראליים ופלסטיניים. היה טוב אילו על כל עשרה מיליארדרים המממנים את הימין הישראלי, יהיה לפחות מיליונר אחד שיתמוך בפעולות-שלום.

כל זה אינו אפשרי, אם מטיפים לחרם על כל הישראלים, ואם מציגים את ישראל כמקשה מונוליתית אחת. זוהי לא רק תמונה כוזבת, אלא גם מזיקה.

רבים מן המופיעים בכתבה מעוררים כבוד והערכה. כל-כך הרבה רצון טוב. כל-כך הרבה אומץ-לב. אם יכוונו את פעולותיהם בכיוון הנכון, הם יכולים להביא הרבה ברכה – לפלסטינים, וגם לישראלים.

ת.ק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות