קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר ראיתי עצירים אוכלים בכריעה כשידיהם קשורות מאחורי הגב, כמו כלבים, והרחתי את הזיעה והשתן שלהם" אלוף בן וואלה! 1.9.10 http://news.walla.co.il/?w=/2952/1728428 תמונות הפייסבוק של החיילת עדן אברג`יל עם העצירים הפלסטינים הכפותים לא גרמו לי `זעזוע`, כמו למגיבים האוטומטיים מהשמאל, שהתלוננו כרגיל על הכיבוש המשחית וההידרדרות המוסרית שלנו - אלא העלו בי זיכרונות מהצבא. גם אני הייתי פעם עדן אברג`יל: שירתתי ביחידת משטרה צבאית בלבנון, שמשימתה היתה להוביל עצורים מחדרי החקירות של השב`כ למתקן הכליאה הגדול באנצאר. כיסיתי הרבה עיניים בפלנלית, וכבלתי הרבה ידיים באזיקי פלסטיק. מעולם לא ידעתי מי היו העצורים ובמה פשעו, וגם לא תודרכתי איך להתייחס אליהם. הכל היה מאולתר. הראו לי איך קושרים את האזיקים והפלנלית, מעמיסים את העצורים על הקומנדקר או משאית הספארי הצבאית, ויוצאים לדרך. מהר מאוד למדתי ארבע מלים בערבית עילגת, המשמשות את החיילים לתפעול השבויים: `אוד` (שב), `אום` (עמוד), `אידק` (תן את הידיים לאזיקים), ו`אוסקוט` (שתוק). במרתף החקירות של השב`כ בנבטיה, במפעל טבק ישן שהוסב למפקדת האוגדה המרחבית, ראיתי עצירים אוכלים בכריעה כשידיהם קשורות מאחורי הגב, כמו כלבים, והרחתי את הזיעה והשתן שלהם. אף פעם לא ראיתי `חריגים`. לא מכות, לא סטירות, לא הטלת מום. אבל האזיק חד-כיווני, ואם מהדקים אותו טיפה יותר חזק, חצי סנטימטר, העציר סובל כאבי תופת. כפות ידיו מתנפחות מהדם שנעצר, והנסיעה הופכת לסיוט, כשהעצירים מייבבים: `קפטן, קפטן, אידי, אידי`. היו חיילים שקשרו את האזיק יותר חזק. עינוי קטן, מהסוג שלא מוזכר בדו`חות אמנסטי וגולדסטון. עינוי שנתון לשיקול דעתו של החייל הבודד, בלי הנחיות מהפיקוד ומהפרקליטות הצבאית. פורקן לשנאת ערבים בזמן משימה שגרתית. והיו השפלות. אצלנו לא הכריחו את העצורים לשיר `אנא בחיבק משמר הגבול`, כמו בשטחים. הלהיט אז היה `יעיש בגין, מאת ערפאת` (יחי בגין, ערפאת מת. בדיעבד לא בטוח, שהעצירים הלבנונים שלנו התנגדו להסתלקותו של ערפאת, וייתכן שהם הזדהו עם הקטע הזה בשיר). עדיף להיות בצד שרוכס את האזיק `ככה זה כבר 43 שנים`. עדן אברג`יל (אתר רשמי) פעם עשיתי מעשה גבורה שמאלני. שמרתי על משאית מלאה עצירים, שחיכו בשמש לקליטתם באנצאר. פתאום הופיע מילואימניק בריון, עם נעלי ספורט ובלי חולצה, וביקש לעלות למשאית ולהכות את העצירים. לא, אמרתי לו. הוא עשה תנועה מאיימת. לא היה לי סיכוי מולו בידיים ריקות. דרכתי את הנשק, והוא נרתע לאחור והפטיר בזעם: `בגלל אנשים כמוך המדינה נראית ככה`. בחוויות שלי אין שום דבר מיוחד. גם לא בתמונות של עדן אברג`יל. עשרות אלפי חיילים ששירתו בשטחים ובלבנון, כמו עדן וכמוני, נחשפו לחוויות דומות. זו שגרת הכיבוש: פלנלית, אזיקים והזעה בשמש, אוד, אום, אידק ואוסקות. ככה זה כבר 43 שנים. כשחיילים בני 18 עם נשק שומרים על אזרחים קשורי עיניים וכפותי ידיים, ורואים שבויים סרוחים בשלוליות שתן במרתפי חקירות, הסיטואציה אלימה ומשפילה גם בלי שחורגים מהפקודות והנהלים. הכיבוש לא `השחית` אותי, וגם לא את חברי ליחידה. לא חזרנו הביתה להתפרע בכבישים ולהתעלל בחסרי ישע. בעיות גיל ההתבגרות העסיקו אותנו הרבה יותר מחוסר הנוחות של עצירינו. גם דעותינו הפוליטיות לא הושפעו. מי ששנא ערבים מהבית, שנא אותם גם כשנראו מובסים ומסכנים, ומי שקרא את אורי אבנרי לפני שהתגייס, האמין שצריך לסגת מלבנון ולצאת מהשטחים גם כשלקח חלק פעיל בכיבוש. אבל לקח אחד למדנו: בלי קשר לפוליטיקה, עדיף להיות השובה ולא השבוי. גם מי שחולם על הסדר קבע ומדינה פלסטינית ורוצה שההתנחלויות ייחרבו, מעדיף לקשור את האזיק ולא להיקשר. לשמור על העציר ואחר כך ללכת לחדר האוכל, ולא לסעוד בכריעה עם ידיים כפותות באולם מסריח. הכיבוש לא הפך אותנו לעבריינים פורעי חוק, הוא רק לימד אותנו שתמיד כדאי להיות בצד החזק. ד-ה קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו