אם הייתי מורה באוניברסיטה, או אחראי על תוכניות לימודים בבתי הספר, בוודאי הייתי מכניס לרשימות הקריאה (אותו `סילבוס` מושמץ העומד לאחרונה לבחינה ופיקוח) מאמר אחד חשוב, מזעזע, קורע לב, ומערער אמיתות וגירסאות הסטוריות ציוניות מקובלות. המאמר הזה עוסק בפרשה עלומה למדי, שהתרחשה בשנות החמישים, של כפיית חינוך חילוני על מתיישבים חקלאיים תימניים במושב עמקא שבגליל. הפרשה - שהסתיימה בגירוש אכזרי של 20 משפחות מן המושב, תחת חסות המדינה, המפלגה השלטת וזרועותיה הארגוניות הארוכות וחסרות הרחמים (ממש כמו במושב `תוחלת`, שתושביו התימנים נעקרו, וקרקעותיהם נגזלו והועברו לכפר חב`ד, בסיוע פעיל של נשיא המדינה דאז שז`ר!) – כללה במהלך המאבק אמצעי כפייה כהרעבה שיטתית ומניעת טיפול רפואי מהמתנגדים לחינוך החילוני, שימוש באנשי צבא ואיומים בנשק וברצח, יריות באוויר, מניעת חשמל, שלילת עבודה ושכר, אלימות גופנית קשה ובכללה גרירה בכוח של מורים ואנשי דת נשואי פנים (`כמו שגוררים נבלה אחרי סוס`), הפרה בוטה של חוק חינוך חובה, ושקרים גסים ומתוכננים של שרים (ונכבדים אחרים בני המיגזר האשכנזי) במליאת הכנסת וועדותיה (וככל הנראה גם של ראש הממשלה, אחד בן גוריון, בכבודו ובעצמו).
מכל בחינה שהיא, המאמר הזה – ובוודאי העובדות הנחשפות בו – הוא מועמד מובהק לטיפולן של משטרות המחשבה מיסודם של `המכון לאסטרטגיה ציונית` וילדי הנפל שלה, דוגמת `אם תרצו`: הוא מאמר ביקורתי, המקעקע סיפור רשמי, חושף קנוניה ואכזריות אנטי-דתית ואנטי-מזרחית, ומכיל אפילו ציטוטים שיכולים לשמש פעיל מזרחי אנטי-ציוני גאה, כמו דבריו של זכריה יהודה: `ראיתי את הדברים האלה (האלימות הפיזית הקשה, ע.נ.) ונזכרתי במה שאמרו לנו הערבים בתימן, לפני שעזבנו. `כאשר תגיעו לפלשתין`, היו אומרים לנו, `הציונים ייקחו לכם את הנשים ויזרקו אתכם לים``. בקיצור – מדובר במאמר `פוסט-ציוני` טרף למהדרין, או לפחות `ביקורתי כלפי המדינה`, במידה שתעורר את המספריים המושחזות של `המכון לאסטרטגיה ציונית`, ושל המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.
אבל זהו – שהמאמר הלא-פטריוטי הזה נכתב (ופורסם ב`אלפיים`) על ידי ד`ר צבי צמרת, חוקר חשוב ונחשב, שעומד עתה בראש המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, שיעץ כנראה ל`מכון לאסטרטגיה ציונית` ושיזם שכתובו של ספר אזרחות בתואנה כי לימודי האזרחות בכלל, וספר הלימוד בפרט, `מלמדים יותר מדי על השסעים והקונפליקטים החברתיים`. העובדה הזו רק שבה ומעמידה את המסע ה`אנטי-פוסט-ציוני` הזה, שגם צמרת נוטל בו חלק, במלוא הנלעגות והמופרכות שלו. היא חושפת את השימוש המגוחך במושג פוסט-ציונות עצמו על ידי מתנגדיו, כשהכוונה, בעצם, לפוסט-מפא`יניקיות.
מאמרו של צמרת הוא `פוסט-ציוני` מפני שהוא – כמו כל מאמר `פוסט-ציוני` ברשימה השחורה של `אם תרצו` – פוסט-מפא`יניקי: ביקורתי, חשדן וספקני כלפי גירסאות רשמיות, חושף מעשים ופעולות שהוסתרו, הוכחשו, והושכחו, רומז לאינטרסים (אידיאולוגים, פוליטיים) שבאופני ההצגה של הסיפור-מטעם, ובעיקר – מסרב לקבל את האיסור על מחקר ביקורתי מעמיק בשם `פטריוטיות` מזוייפת, שהיה נחלתה של מפא`י ההסטורית. אפשר בקלות לשער שצמרת איש משרד החינוך היה פוסל את מאמרו של צמרת החוקר.
ואפשר בקלות לשער שמאבקו של פרופ` משה ארנס (וספרו `דגלים מעל הגטו`) נגד השתקת חלקו של הארגון הצבאי היהודי במרד גטו ורשה הוא `פוסט-ציוני`, כלומר פוסט-מפא`יניקי, ובודאי ספרו המכונן של הרויזיוניסט שבתאי בן-דב (`הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה`): עולה מהם תמונה מחרידה של מסחר בחיי מאות אלפי יהודים ממניעים מפלגתיים צרים, ושיתוף פעולה של חוקרים מגוייסים כדי לקיים את קשר השתיקה על פרשות אלה. קשה לדמיין נשק טוב יותר בידי `אויבי ישראל` מכתביהם של `פוסט-ציונים` שכאלה...
יכ |
