בשנים האחרונות הדיון אודות ישראל כמדינה יהודית והשלכותיו הפך להיות מאד מרכזי. חלק גדול מכך נובע מהדאגה הגוברת מהמאפיינים המדירים של הגדרתה של ישראל כמדינתם של היהודים ולא גם כמדינה של אזרחיה הלא יהודים. על מנת להתמודד עם הביקורת הזו ולהציל את הדימוי של הציונות הליברלית, מספר אקדמאיים בולטים נטלו על עצמם את המשימה להציל את הדימוי של המדינה היהודית. או אם לדייק יותר, הם מעוניינים להגן על הרעיון שמדינה יהודית אינה סותרת עקרונות ליברליים אוניברסאליים. בין אקדמאיים אלו נמנים שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, רות גביזון ואלכסנדר יעקובסון. במאמר הזה אדון בגישתם, כפי שהיא באה לידי ביטוי במספר מאמרים בעיתונות, והבעיות הנובעות ממנה.
לפני כחודש פרסם שלמה אבינרי מאמר ב`הארץ`: `עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?`, שבו הוא טוען כי המקור לקונפליקט הישראלי-ערבי הוא אי יכולתם של הערבים לקבל שהיהודים הם אומה ושיש להם זכות להגדרה עצמית. אולם העובדה היא שרוב הערבים, כמו גם אנשים ביקורתיים כלפי ישראל, אינם יוצאים נגד זכותם של היהודים להגדרה עצמית ונגד זכותם של היהודים להגדיר את עצמם כפי שהם רואים לנכון, מה שהם יוצאים נגדו זה זכותם של היהודים להגדרה עצמית בטריטוריה שחיים בה אנשים אחרים, על חשבונם ובניגוד לרצונם של אותם אנשים. השאלה, האם הפגיעה בפלסטינים נובעת מטעמים דתיים, אתניים או לאומיים היא בלתי רלבנטית.
אבינרי טוען שעקרון ההגדרה העצמית זכה להכרה בהחלטת החלוקה של האו`ם בשנת 1947, אולם זה לא המצב. האו`ם הכיר בזכותם של התושבים היהודים בישראל ליצור מדינה משלהם שבה ללא-יהודים יהיו זכויות שוות. האו`ם מעולם לא הכיר בזכותם של היהודים שאינם תושבי ישראל להגדרה עצמית בפלסטין. הוא גם טוען שישראל היא מדינה יהודית כפי שפולין היא פולנית ויוון היא יוונית - אולם כל האזרחים של פולין, ולא משנה מה מוצאם האתני-דתי, הם פולניים באותה מידה בפני החוק (כולל יהודים, גרמנים וכיוצא בזה). כל אזרחי יוון יווניים במידה שווה. זה לא נכון לגבי אזרחי ישראל, שבה לאזרחים מקבוצות אתנו-דתיות שונות יש זכויות שונות. שימו לב אפילו ללשון, פולין היא מדינה פולנית, יוון היא מדינה יוונית וישראל היא ... מדינה יהודית (לא ישראלית).
לדעת אבינרי, המרכיב הדתי בזהות היהודית אינו שונה מהמרכיב הדתי בזהות הפולנית או הערבית. אולם אתה יכול להיות פולני מבלי להיות קתולי. אתה יכול להיות ערבי מבלי להיות מוסלמי. אולם אינך יכול להיות יהודי (מבחינה אתנית) מבלי להיות יהודי מבחינה דתית (גם אם אינך שומר מצוות). או אם להיות יותר מדויק, אינך יכול להיות יהודי אם אתה שייך לדת אחרת. במלים אחרות, בעוד שניתן להפריד את המרכיב הדתי מהמרכיב האתנו-לאומי מהזהות הפולנית, היוונית או הערבית, זה לא המצב במקרה של הזהות היהודית. יתרה מזאת, אתה יכול להפוך לפולני או ערבי באמצעות אימוץ השפה הפולנית או הערבית, באמצעות הזדהות עם ההיסטוריה והתרבות שלהן וכיוצא בזה, אולם בניגוד לכך, את יכולה להפוך להיות יהודית רק באמצעות המרת דתך.
טענה נוספת של אבינרי היא שהערבים אינם מקבלים את העובדה שהיהודים הם אומה, ולכן הם דוחים את הרעיון שישראל היא מדינה יהודית. אולם הטענה הזו היא המצאה של אבינרי. מה שרוב הערבים, ואנשים אחרים המבקרים את המדיניות והמעשים של ישראל, דוחים, זה את הרעיון שישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית שבה היהודים נהנים ממעמד פוליטי פריבילגי. הם מתנגדים לדרך שבה ישראל מקצה זכויות פוליטיות שונות על פי קריטריונים אתנו לאומיים. אין לזה שום קשר להכרה ביהודים כאומה.
אבינרי טוען שכפי שמדינות ערב יכולות להיות בעקרון ערביות ודמוקרטיות, כך גם המדינה היהודית. אולם אם האופי הערבי של מצריים ולבנון משמעותו שקיימת הפלייה נגד אזרחים שאינם ערביים (אמריקאיים, כורדים, יווניים), אזי ודאי שניתן לומר שמצריים ולבנון אינן דמוקרטיות. אם האופי הערבי של מצרים ושל לבנון היו מוגבלים לעניינים סמליים (דגל, המנון וכו`), אזי לרוב האנשים הסבירים לא הייתה שום בעיה עם זה, ובאותו אופן לאנשים סבירים לא הייתה בעיה עם הרעיון של ישראל כמדינה יהודית, אם היהודיות של המדינה הייתה מוגבלת לדגל ולהמנון.
אולם כפי שאבינרי ודאי יודע היטב, להיות יהודי בישראל משמעותו הרבה יותר מליהנות מיתרונות סמליים. שאלת היהודיות נוגעת לשאלות יסודיות של הזכות לאזרחות מלאה, נגישות למשאבים, לגיטימיות פוליטית וחברות בקהילה הלאומית. אי אפשר להאשים חוקר בעל שם כאבינרי בבורות בשאלות אלו, מה שמשאיר אותנו, אם אנחנו מעוניינים בהבנת מאמרו, עם אופציה אחת אחרת בלבד, הוא מעוות ביודעין את העובדות ועושה שימוש בטיעוני סרק על מנת לקדם אג`נדה פוליטית, להציג בפנינו ליברמניזם עם פנים אנושיות.
אלכסנדר יעקובסון מציע לנו פרספקטיבה דומה במאמרו `מה יש בו בשם` שפורסם ב`הארץ` לפני מספר שבועות. יעקובסון שואל `איך יכול דמוקרט לשלול את הזכות של העם היהודי למדינה?` התשובה היא שאף אחד לא שולל את הזכות הזו. מה שדמוקרטים מכחישים זו הזכות של העם היהודי למדינה על חשבון אוכלוסייה ילידית, את הפיכתה לאוכלוסייה מודרת ושולית במולדת שלהם. יעקובסון שואל, `אולי הבעיה אינה בזכות למדינה אלא בניסוח, `מדינה יהודית` המזמין פרשנויות אנטי-דמוקרטיות?`. התשובה לשאלה של יעקובסון היא שמונחים אינם הבעיה - מדיניות ופרקטיקות הן הבעיה. אם המדינה היהודית לא הייתה מפלה באופן שיטתי אזרחים לא יהודיים, לא הייתה שום בעיה בשם.
יעקובסון שואל, בהינתן החלטת החלוקה של האו`ם משנת 1947, `כיצד אפשר לטעון `שבהגדרה` המדינה היהודית, אינה יכולה להיות דמוקרטית?`. והתשובה היא שעבור האו`ם היהודיות של המדינה הייתה רק תיאור של החלוקה הדמוגרפית של האוכלוסייה באותו זמן, (כאשר היהודים נהונ הרוב קטן באותה תקופה), מדינה שבה היה צריך להתקיים שוויון פוליטי, תרבותי, דתי ולשוני מלא לכולם. לא הייתה ליהודיות שום משמעות מעבר לזה. כל הגדרה שבה המדינה היא יהודית במובן פוליטי אינה יכולה להיות הגדרה של מדינה דמוקרטית. אם ישראל הייתה נצמדת לכוונה המקורית של האו`ם, אולי בתוספת תכנים סמליים ותרבותיים, לא הייתה שום בעיה.
יעקובסון טוען שאם ישראל הייתה מוגדרת כמדינה ישראלית, זה גם היה יכול לשמש כבסיס להפליה. זה נכון, אולם קיים הבדל אחד משמעותי. ישראל היא מדינה, והמונח `ישראלי` יכול להתייחס לאזרחות או למעמד משפטי או אזרחי – אין לו שום מרכיב אתני כיום (אפילו שבעבר היה לו מרכיב כזה). למונח יהודי, לעומת זאת, יש תוכן אתנו-דתי ייחודי. אי אפשר לעשות בו שימוש באופן אזרחי ניטראלי. ולכן כל קשר בינו לבין המדינה הוא קשר מדיר מטבעו.
כפי שההיסטוריון טוני ג`אדט, שנפטר לפני מספר חודשים, כתב בתגובה לטיעונים דומים: `ההשוואה עם צרפת, שמבקרים רבים מעלים, היא השוואה מלמדת. כן, צרפת – כמו איטליה, גרמניה, וכל מדינה ריבונית אחרת – מבחינה ומפלה בין אזרחים לבין אלה שאינם אזרחים. שום מדינה אינה פותחת את זרועותיה בפני כל אחד... האירופאיים במיוחד, מפלים ללא כל בושה אנשים המעוניינים להפוך למהגרים, ובכל המדינות יש תושבים שאינם אזרחים הזוכים ליחס של אזרחים מדרגה שנייה. אולם אם מישהו הוא אזרח של מדינה כמו למשל צרפת, הוא או היא הם צרפתיים ומה שזה אומר זה שהם צרפתיים בפני החוק, אין בזה שום דבר נוסף. הקטגוריות הופכות להיות טאוטולוגיות: צרפת היא מדינתם של כל הצרפתים, וכל הצרפתיים הם בהגדרה אזרחים של צרפת, וכל האזרחים של צרפת הם ... צרפתיים. לעומת זאת ישראל, היא על פי הגדרתה `מדינתם של כל היהודים (ולא משנה איפה הם גרים וגם לא משנה אם הם מעוניינים בקשר הזה למדינה), בעוד שאזרחים לא-יהודיים (ערבים) אינם נהנים מזכויות ומעמד שווה, אי אפשר להשוות בין שני המקרים`.
זה נראה די משכנע, אולם לא עבור אבינרי, שמציע סוג מסוים של קאמבק במאמרו `בילאדי, בילאדי` שפורסם ב`הארץ`, לפני יומיים. מה אומר אבינרי? אם ישראל תהפוך למדינה ישראלית, מדינת כל אזרחיה, עלולים להישמע קולות – אלוהים ישמור – להתאים את חוקיה, סמליה והפרקטיקות שלה למציאות. הפעילים ערבים הטורדניים הללו לא יסתפקו בנאומים בכנסת, הם עלולים לדרוש שינויים מהותיים! והשיח הציבורי יהיה אולי חייב לקחת בחשבון את הרעיון ש`ישראלי` אין משמעותו בהכרח יהודי, ולמוסדות שהם רק יהודיים לא יהיה שום תפקיד רשמי. הערבים עלולים אפילו לדרוש שינויים בדת היהודית, למרות שלא ברור למה שהם יעשו זאת במדינה חילונית, על פי ההנחה של אבינרי עצמו, במדינה שלא תהיה לה שום מעורבות בעניינים קהילתיים. מדוע מיעוט במדינה שיש בה רוב יהודי מובהק בכל המוסדות הציבוריים, כולל הכנסת ובתי המשפט, יתעקש על מעורבות המדינה בחיי הרוב, מה שעלול לגרור התערבות דרסטית של הרוב בחיי המיעוט, זו חידה נוספת שאבינרי לא מטריח את עצמו לענות עליה.
כיצד אפשר אם כן להסביר את דברי השטות המונומנטאליים הללו? לדעתי הם משקפים את הייאוש מאי היכולת לספק טיעונים רציונאליים. אחרי הכול, אם אנחנו מעוניינים במדינה שבה היהודים ייהנו מפריבילגיות פוליטית על חשבון הערבים, אין צורך באפולוגטיקה ליברלית.
המאמר נכתב עבור האתר במקור באנגלית ותורגם לעברית.
דיון נרחב בין רן גרינשטיין, רות גביזון ואלכסנדר יעקובסון בנושאים העולים במאמר ובחוק השבות אפשר לקרוא באתר `מצילה`
יכ
|
