קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר כך פתחנו דיון אמיתי על ישראל בעיר קטנה, שלוש שעות מסיאטל. לקריאת כל הקישורים בפוסט: http://www.hahem.co.il/scissors/?p=150 טאבו. Posted on 13 בספטמבר 2010 by שלום בוגוסלבסקי כך פתחנו דיון אמיתי על ישראל בעיר קטנה, שלוש שעות מסיאטל. פוסט אורח מאת דינה שונרא. הקדמה מאת שלום בוגוסלבסקי: מקדמי חרם על ישראל הם הדחליל החדש בשיח הישראלי, דחליל שהפחד ממנו אמור להצדיק כל מני דברים. אני לא נמנה עם תומכי חרמות גורפים על ישראל, אבל חושב שהנושא שווה דיון. היות שהשיח המקומי מוצף בדיבורים על מקדמי החרם בחו`ל, חשבתי שמין הראוי יהיה לשמוע על הנושא גם ממקור ראשון, ולכן ביקשתי מדינה לספר את הסיפור שלה. מוזרותה של הגישה האמריקאית לישראל הטרידה אותי במפגש נשים כאן בעיירה שלי, לפני כמעט עשור, בשיחה שבה נשאלתי את רצף ההשאלות הבא: `כמה זמן את כאן?` `מאיפה עברת הנה?` `כמה שהשוויון נפלא שם, כשכל הנשים בישראל יכולות להיות כמו גולדה, נכון?` גולדה?! ניסיתי להסביר לבת שיחי כמה דברים על גולדה, על תפקידה ההיסטורי, על מצב האישה בישראל 2001, על בתי הדין הרבניים ועל חוקי האישות המסובכים. היא הביטה בי כאילו אני שוחטת את פרתה הקדושה, זעקה: `אבל היא הייתה ראש הממשלה! כאן עוד לא הייתה אישה כזו`, והפנתה לי עורף. מסתבר שהעובדות כהווייתן התנגשו בדימוי של ישראל שהיא החזיקה, עמוק בליבה: מקום שבו הנשים כל כך שוות שהן יכולות לעשות הכול, כולל להנהיג מדינות. רק כאן, בקצה הצפון-מערבי של צפון-מערב ארה`ב, שמעתי על ישראל, גן העדן הפמיניסטי. זוהי המדינה שבה אדם יכול לנעול סנדלים כל השנה ושוטרים הם בעצם עורכי-דין או רופאים, כי הם יהודים, וכל היהודים הם עורכי דין או רופאים. וכל הפשיעה היא של `זרים`, שהם כולם ערבים. כמו בעיר הדמיון של גריסון קילור, כל הנשים חזקות, כל הגברים יפים (שוב ושוב הטיחו בי את ארי בן כנען בסרט אקסודוס, כתבנית הישראלי האופייני), וכל הילדים הם מעל הממוצע. בישראל שתיארו לי יש חוקים נאורים ואנשים מכבדים אותם, כי חוק הוא חוק. רק צרה אחת יש באותה ישראל דמיונית שמתארים לי נוצצי העיניים כאן: ערבים. באים ערבים ורוצים לפרק את גן העדן עלי אדמות, ארץ החופש-האינסופי. משום מה (והם באמת לא מבינים למה), יש כל מיני אנשים שלא מרוצים מהמצב הקיים והם יורים באש חיה על ישראל הנפלאה, אפילו בחגים. תארו לכם! נורא לא נחמדים, הערבים האלה. אחרי שנה-שנתיים של הלם, התחלתי לבדוק עם חברים קרובים מאיפה באו הרעיונות האלה. הצגתי עובדות, מפות, ספרים של היסטוריונים יהודים (לא-יהודים חשודים באנטישמיות וערבים חשודים באינטרסים מנוגדים לאמת. יהודים נחשבים משום מה לנקיים מכל אינטרס. לא, גם אני לא מבינה למה. סוג של אנטישמיות, לדעתי, אבל מה אני יודעת?) ונתקלתי בחומה בצורה של עיניים מזוגגות. `אבל לא ככה זה היה בקיבוץ, כשהתנדבתי שם!` מספרים לי אפורי השיער מבין בני שיחי. אני מנסה להסביר מה קרה לקיבוצים ולמה. `אבל המדריכים היו כל כך קוליים! אני לא מאמינה שהם עשו ככה.` ובכך זה מסתכם. אפורי שיער, שמתגעגעים לנעוריהם שבמאה שעברה, שנים בהן הם התארחו ללא תשלום בבתיהם, במוסדותיהם ובסיפוריהם הבדיוניים של האנשים שהמציאו את ישראל. היינץ קלוגר ומשה תהילימזוגער הצליחו למחוק את עצמם מהתודעה הקולקטיבית והשאירו לבני עירי את תמונות הנעורים של חיים יבין ודן בן-אמוץ ועל הדרך מחקו בני דורם את זרנוגה והעלימו את חירייה והחריבו את סילוואן. חיים פיינר היה לחיים חפר, אורי דז`אדק היה לאורי זוהר ואז המציא את עצמו שוב ב`לב לאחים`. וכולם, עד אחרון האחרונים, מייצגים באמריקאית את מה שיהדות יכולה להיות, עם קצת ויטמין D. מי שמסוגל לקרוא את הפוסט הזה מבין עברית ישראלית מודרנית ויודע עד כמה רחוקה האידיאליזציה של בני עירי מהמציאות הישראלית. תופעת הלוואי של קידוש הרעיון הישראלי קשה יותר להבחנה: השוואת החלום עם המציאות גורמת לחולמים מפח נפש נורא, כאילו בעטת בציפור נפשם. בעיר חביבה ומנומסת שגינוניה שלופים מהדרום האמריקאי מכניס האורחים ומסתיר העוולות, לא מקובל לבעוט בציפורים. אז אף אחד לא מדבר על ישראל, אלא אם כן הוא אומר דברים טובים. חוץ ממני. ביוני התאגדתי עם קבוצת חברים מקומיים שידעו קצת יותר על ישראל האמיתית ועל מעשיה ולא פחדו להעליב שכנים נוסטלגיים. שניים מהם נושאים בגאון את שם המשפחה גולדשטיין. אחד הוא בודהיסט, נזיר לשעבר. ואיתם בן זוגי ואני. אנחנו גדלנו בישראל ואיננו עיוורים לבעיותיה ולסכנות שהיא מטילה על קרובינו ואהובינו, גם בישראל וגם בפלסטין. מטרתנו הייתה להעלות את קריאתה של החברה האזרחית הפלסטינית להחרים את ישראל עד שיושוו זכויות האדם של שני העמים. קריאות להחרמה וחרמות שנולדו מתוכן הם דרך מקובלת ובדוקה להקלה על מצבים מסובכים. מי שכבר עמד על דעתו הפוליטית בשנות השמונים יזכור את החרם על דרום אפריקה, חרם שהוכרז בשנת 1956 והביא להשוואת תנאי האזרחים מכל צבע בתחילת שנות ה-90. אמריקאים גדלים על סיפורי רוזה פארקס, שסירבה לשבת בירכתי האוטובוס ושמאסרה סימן את תחילת ההחרמה המאסיבית של התחבורה הציבורית ע`י שחורי-העור באלבאמה. בשנות הששים-שבעים התרחשה פעולת החרמה עצומה בארה`ב: החרמת ענבים, בגלל תנאי העבודה האיומים של מהגרי העבודה שקטפו אותם. גם פעולה זו הביאה להצלחה וכיום אפשר ליהנות מהענבים בלב שקט. ואם כבר אני כותבת על זה בעברית, אזכיר את החרמת המוצרים הגרמנים שהוכרזה על ידי ארגונים יהודים בארה`ב, בשנות השלושים, החרמה שלא צלחה, בין היתר בגלל התנגדותה של התנועה הציונית, שלא רצתה להפריע לשיתוף הפעולה בנושא הסכם ההעברה. אחרי שהחלטנו על הכלי, השאלה הבאה שלנו הייתה היכן להפעיל אותו: האם לנסות לשכנע את בני עירנו, אחד אחד, או אולי לפנות לאיגוד צרכנים מקומי? איגוד צרכנים כזה קיים ומקובל מאוד בארה`ב. זהו ארגון מסוג `קו אופ` – קבוצת רכישה שיתופית שמפעילה חנות קטנה בבעלות הקונים. הקו אופ המקומי בעיר מגורי הוא ארגון של אלפי קונים, כמעט מחצית מבני העיר נמנים על הבעלים. באופן מסורתי, קו אופים הם ארגונים פוליטיים להפליא, והקו אופ בעירי מתהדר בכך במיוחד. העיפו מבט בעמוד הראשי של הקו אופ: יש שם ענייני סביבה, ענייני סימון מוצרים, עצומות שיישלחו לסנטורים ולמשרד החקלאות הפדראלי. רכישת מזון היא פעולה פוליטית, והצהרת המשימות הארגונית (זהירות, PDF) כוללת משימות פוליטיות במפורש. כארגון פוליטי, מדי פעם עולה בו הצורך להחרים דברים. את חברת קוקה-קולה למשל. אמנם הקו אופ מכר מדי שנה מוצרים של חברת בת שלה בסך של 80,000$, אבל חברי קו אופ ביקשו מההנהלה שתחרים את המוצרים. ההנהלה שקלה ואימצה את החרם ואז החליטה למסד נוהל להצעת חרמות, ועל פי נוהל זה פעלנו. ראשית, תיעדנו את הדרכים שבהן המזון המיוצר בישראל אינו מתאים לעקרונות הקו אופ והגשנו את התיעוד למועצת המנהלים. מועצת המנהלים החליטה שאכן, יש דברים בגו והכריזה על תקופה בת חודשיים שבה יידון הנושא על ידי חברי הקו אופ . במשך תקופה זו מסומנים המוצרים הישראלים על המדפים ותומכי החרם ומתנגדיו מוזמנים להבהיר למה הם חושבים שחרם כזה מתאים, או לא, לערכי הקו אופ שלנו. ב-21 בספטמבר תתקיים פגישה של מועצת המנהלים בה יוחלט האם להחרים את המוצרים מישראל או לא. התהליך מוסבר בצורה מסודרת באתר הקו אופ ותוכלו למצוא שם גם עותק של הצעת החרם, קישור ל-69 עמודי הדואל שהתקבלו, ופרטים מעניינים אחרים לגבי ההתנהלות במערכת שיתופית בארה`ב. הייתם חושבים שבעיירה מנומסת, עתירת פנסיונרים, יתקיים דיון לגופו של עניין ואנשים ילמדו את הנושא ויגיבו עליו: אך לא. מה שקרה למעשה הוא שציפורי הנפש הפגועות של חובבי ישראל מהפסקאות הראשונות החליטו לבצע אד הומינם פראי נגד מציעי ההצעה. להלן רשימת הכינויים שכונינו על ידי שכנינו לעיירה בישיבה הפומבית הראשונה לאחר שפירסום הצעת החרם, לפי סדר האלף-בית: “Bigoted, divisive, disgusting, fringe, racist, like Hitler, like Stalin, political, prejudiced, reprehensible, ridiculous, shameful.” בן זוגי כונה `יהודי ששונא את עצמו`, הנזיר-לשעבר כונה `בודהיסט-שווא`. אבל אז קרה משהו מאוד מעניין: אנשים שמכירים אותנו בעיירה התחילו להתעצבן. אנשים התחילו לדבר על ההחרמה ולשאול שאלות. היו ששאלו אותנו אם זהו חרם אנטישמי, וכשהבהרנו להם שלדעתנו לא, אבל זה משהו שהם צריכים להחליט בעצמם, הם הבינו שיש להם, אולי בפעם הראשונה, את הרשות לחשוב על ישראל ומעשיה מבלי שיעליבו מישהו. כי בואו נודה על האמת, כל אנשי ה`ישראל מעל הכול` כבר נעלבו מראש. אי אפשר להעליב אותם עוד יותר. במהלך החודשיים האחרונים אנחנו מפעילים דוכן מידע מחוץ לקו אופ ומציעים לאנשים הזדמנות לדבר על ישראל ופלסטין. הקמנו אתר מידע ויש לנו עצומה, עליה חתמו מאות מבני העיירה ויחד עם עיירה סמוכה שבה יש קו אופ דומה, הזמנו נואם מחונן , עלי אבו-ניעמה (קראו את הראיון של רחביה ברמן איתו, בעברית). יצרנו הזדמנויות רבות לשיחה, ובני עירנו פצחו בדיון על ישראל, פלסטין, זכויות אדם ואיכות מים, גורל משותף ועוד. הקהילה היהודית המקומית מעוצבנת עלינו מאוד, אבל קשה להם לכנות אותנו אנטישמים: אנחנו פשוט לא אנטישמים. כל מה שהם יכולים לעשות הוא לתקוף את רעיון החרם ולהציע רעיונות אחרים, ובכך הם מכירים בבעייתיות של המצב בישראל. וכשהם מציעים את הרעיונות האלה, עליהם לדבר על הבעייתיות הזו. הטאבו נשבר. הנושא נידון בעיתון המקומי ובבתי הקפה המקומיים. הוא נידון בין ילדים בבתי ספר ובין מבוגרים בבתי אבות. בפעם הראשונה מאז הגעתי הנה אני שומעת אנשים שאומרים בריש גלי שהם היו מעדיפים שלא לשלוח נשק שיופעל על ילדים, שהם היו מעדיפים שלא לממן את הכיבוש. אני שומעת גם אנשים שאומרים שהם היו מעדיפים שהפלסטינים יחזירו את עזה לישראל (כן-כן, ממש כך) ועוד הצעות מופלאות אחרות: אבל הדבר היחיד שאני לא שומעת הוא את השקט. השקט הזה של `אסור להזכיר את הנושא, זה יעצבן את היהודים.` O N קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו