כל גיהוק ושיהוק של ברק אובמה מעורר אצלנו מהומה רבתי. כשהוא אמר שיש להפסיק את הבניה בהתנחלויות נוצר, כביכול, משבר עמוק בינינו. אולם, תודה לאל, כשהוא תיקן את דבריו ואמר שצריך להפסיק את הבניה רק עד ספטמבר השתפר המצב. כעת נראה שנעבור את כל המשוכות בעזרת בנימין נתניהו המשתתף בטנגו לשניים, כי הרי לפני זמן לא רב הוא אמר - `שתי מדינות לשני עמים`, ועל כך הוא תוגמל בביקורו השני בבית הלבן. במקום ביקור לילי שלא למצלמות, התקבל נתניהו בחיוך על ידי הנשיא אובמה, שאפילו ליווה אותו בדרכו חזרה ללימוזינה. הנה השתנתה המדיניות האמריקאית! והתקשורת הישראלית חגגה.
עכשיו נשאר רק הפלונטר עם ההקפאה של הבניה, אך אל דאגה, המוח היהודי והמוח האמריקאי ימציאו פתרון גם לזה. העיקר שהמו`מ המגוחך עם אבו מאזן יימשך.
בתקשורת מתקבל הרושם שיחסי ארה`ב וישראל הם מעין משחק של ברוגז והתפייסות בין שני המנהיגים. אין רצון להעמיק מעט לחשיפת התנאים היסודיים ל`ידידות הערכים המשותפים` בין ישראל לארה`ב. רק לעתים רחוקות יגלה מישהו מן התקשורת הממסדית בארה`ב או בישראל טפח מן הבסיס האמיתי לידידות המופלאה הזאת, ובעיקר לאינטרס של ארה`ב בידידות הזאת ולמדיניותה במזרח התיכון.
נביא לדוגמה את דבריו של בעל הטור המפורסם ב`ניו יורק טיימס`, תום פרידמן, הנחשב גם אצלנו לאורים ותומים של התקשורת האמריקאית. כבר לפני שנים כתב פרידמן שארה`ב לא שלחה צבא למדבר הסעודי להגן על עקרונות דמוקרטיים. המלוכה הסעודית היא משטר פיאודלי שלא מרשה אפילו לנשים לנהוג במכונית. לבטח אין זאת מדיניות אמריקאית להגן על העולם למען פיאודליזם. העניין הוא בכסף, בהגנה על ממשלות הנאמנות לאמריקה והענשתן של אלו שאינן כאלה ועל מחיר הנפט ומי שמחליט עליו. נפט הוא המוצר החשוב ביותר בעולם התעשייתי והפקתו הבטוחה במחיר סביר היא חיונית לצמיחה כלכלית לא רק באמריקה, אלא גם במערב אירופה, ביפן ובעולם בכלל. אפילו בעיתונות הממסדית שלנו נשמע לעתים רחוקות קול שפוי יותר בניתוח מדיניותה של ארה`ב כלפי ישראל. כך נכתב לפני זמן לא רב (אלוף בן ב`הארץ`), שלאמריקאים יש אינטרס עליון במזרח התיכון והוא הספקת נפט זמינה וזולה.
אמריקה מתמודדת היום עם איראן וחוששת מחילופי ההנהגות במצרים ובסעודיה. במצב זה, ישראל נתפשת `כבעלת ברית חיונית`, כדברי סגן שרת החוץ של ארה`ב, אנדרו שפירו. ארה`ב חייבת לשמור על `יציבות` הנשענת על משטרים ריכוזיים שהישרדותם תלויה בה והגנתם מספקת שווקים חשובים לתעשייה הביטחונית האמריקאית. מאז דוקטרינת אייזנהאואר מ-1957, אחרי משבר סואץ, ארה`ב נאבקת בכל גורם המערער על הסדר האזורי ומאיים על אספקת הנפט, מגמאל עבד אל-נאצר עד סאדם חוסיין. בכתבה זו מתוארות גם ריקנותן של היומרות ההומניטריות של מדיניות ארה`ב בעולם ובישראל. כאשר האמריקאים נזקקו לסין נגד בריה`מ הם בעטו בטייוואן והתעלמו מהפרות זכויות האדם של מאו. כשסין נתפשה כאיום, ארה`ב הודיעה על מכירות נשק לטייוואן, אירחה את הדלאי למה וגילתה שבבייג`ין יש צנזורה וכי מתנגדי המשטר נרדפים. ביחסיה עם ישראל, כותב אלוף בן, ההתנחלויות ממלאות את התפקיד שממלאות טייוואן וטיבט ביחסים עם סין – כמטרד קבוע שמדגישים אותו או מתעלמים ממנו לפי הצורך. אכן, דברים מאלפים המגלים לנו את טיב היחסים האמיתי בינינו לבין ארה`ב.
אנחנו נקראים ע`י ארה`ב להעניש מדינות שאינן נאמנות לה ולתמוך במדינות הנאמנות. במצב הנוכחי באזורינו אנחנו נקראים להילחם יחד אתה באיראן ולהצטרף לחזיתות שהיא מנהלת נגד כל התנועות הלאומיות הנאבקות נגדה על עצמאותן ועל שליטת עמיהן במקורות עושרן.
`השמירה על היציבות` במזרח התיכון, לנוכח חולשת המשטרים המתונים התלויים לקיומם בכוחה של אמריקה, מוטלת בחלקה על ישראל וזו אמנם משמשת – ובשמחה, יש לומר בצער, בתפקיד הזה. כך עזרנו לירדן נגד אש`ף בספטמבר השחור, נלחמנו נגד אש`ף בלבנון וכיום – נגד חיזבאללה. וכמובן, נגד סוריה. ביחס למצרים ישראל ממלאת תפקיד כפול, הן של בת ברית בלתי כתובה נגד חמאס וחיזבאללה, והן של איום מתמיד עליה למקרה שכוחות בלתי רצויים (כגון, תנועה לאומית מצרית אמיתית) ישתלטו עליה.
הציבור הישראלי נשאר אדיש לחלקו במשחקי הכוח האמריקאים במזרח התיכון ובעולם בשעה שבעולם כולו עובר גל אנטי-אמריקאי ואנטי-אימפריאליסטי. לא כל כך מעניינים אותנו ספרים כמו `למה בני אדם שונאים את אמריקה` של זיודין סרדר ווין דיוויס, או ספרה של ארונדאטי רוי `מדריך האיש הרגיל לאימפריה`, או של יאן בריקמונט – `אימפריאליזם הומניטרי` (שאותו סקרתי כאן לפני כמה חודשים), או ספרו של הווארד זין על טרוריזם ומלחמה, שלא לדבר על הספרים של נועם חומסקי ונעמי קליין. כולם ספרים המוקיעים בחריפות את האימפריאליזם האמריקאי.
הסיבה להופעת ספרים כל כך רבים על הנושא הינה שבעולם הגדול רבים חשו את המדיניות האמריקאית על בשרם. שם זוכרים עדיין את מלחמת וייטנאם שבה הרגו האמריקאים כ-2 מליון בני אדם, רובם אזרחים, והרסו עם פצצות הנפלם שלהם ארץ שלמה. שם עדיין זוכרים את ההתערבות בעיראק שבה נהרגו, נפצעו וגורשו כ-2 מליון בני אדם; עדיין זוכרים את אינדונזיה שבה הרגו חייליו של סוהרטו, בן בריתה של ארה`ב, יותר מחצי מליון בני אדם. וגם את ההתערבות המתמדת והפלת – או הניסיונות להפלת – כל משטר מתקדם באמריקה הלטינית. לא נשכחה גם הציניות של מדליין אולברייט, שרת החוץ האמריקאית לשעבר. כשנשאלה על ידי כתבת הסי. בי. אס, לסלי סטאל, אם כחצי מליון ילדים שמתו בעיראק (מאז כיבוש האמריקאי) הם מחיר ראוי למלחמה, השיבה אולברייט: `אני חושבת שזו בחירה קשה מאוד, אבל המחיר? אנחנו חושבים שהמחיר היה ראוי.`
העולם יודע שאמריקה היא המעצמה הצבאית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה, שתקציבה הצבאי הוא 700 מיליארד דולר ובסיסיה מפוזרים ברחבי העולם. רבים בעולם אינם מתפתים להאמין שעוצמה צבאית אדירה זו מיועדת להגנה על זכויות אדם בעולם. הם למדו על גבם וגם מן ההיסטוריה ששלטון זה מסכן את עצמאותן של כל ארצות העולם. ומה לעשות, הם גם יודעים שישראל היא נושאת כליה של ארצות הברית. הם מבינים שבלי תמיכתה של זו ישראל לא הייתה מסוגלת לשעבד את העם הפלסטיני אפילו ליום אחד.
אבל אפילו בשמאל הליברלי הישראלי יש מי שאינם מוכנים לעסוק בנושא האימפריאליזם האמריקאי משום שהם מאמינים שהנושא הזה אינו רלוונטי וכי העיסוק בו כבר אינו אופנתי. הם חוששים שהעיסוק בו יציג אותם כדוגמטיים וכמיושנים, או שהוא יעלה מחדש את עניין המלחמה הקרה שהם בורחים ממנו כל עוד נפשם בם. אכן, נקיטת עמדה כלפי האימפריאליזם (עצם ההכרה בקיומו) מחייבת עמדה פוליטית כאן ועכשיו; ומחייבת עמדה פוליטית גם ביחס לעולם השלישי והכרה בזכותו להילחם על חירותו ונגד ניצולו בידי האימפריאליזם.
כך למשל, חלק מן השמאל הליברלי אינו מוכן להודות בכך שכל מעשיה של ישראל נעשים ברשות האמריקאים, היות שתלותה של ישראל בארה`ב היא מוחלטת. האם הליברלים והשמאל צריכים ללמוד מיואל מרקוס ש`חוץ מאשר לנשום לא יכולים לעשות שום מהלך משמעותי בלי ארה`ב `, כפי שכתב ב`הארץ`? הקושי להכיר בכך נעוץ בצורך להודות באחריותה של ארצות הברית גם לכיבוש הישראלי ולמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. מתבקשת השאלה, אם אפשר להתנגד ברצינות לכיבוש ולמדיניות הישראלית הנתמכים ע`י ארה`ב ובה בעת לתמוך בארה`ב, או אפילו להישאר נייטרליים כלפיה? זה פשוט אבסורד, אבל כך היה גם בעבר.
אנחנו זוכרים עדיין כיצד בכל 43 שנות הכיבוש קיוו ליברלים ישראלים וחלקים מן השמאל שהאירופאים או האמריקאים ילחצו על ישראל לצאת מן השטחים הכבושים. חלומם כמעט שהתגשם כאשר הנשיא ברק אובמה הכריז בראשית כהונתו שישראל צריכה להפסיק את הבניה בשטחים. לצהלת הליברלים וחלקים בשמאל לא היה גבול. אך התקוות שהוא הפיח התאדו בתהליך כואב. אף מקורן, ביסודו של דבר, הוא באי רצון להתמודד עם המהות האימפריאליסטית של ארה`ב ומנהיגה, הנשיא אובמה, שמעולם לא חסך בהבטחות שלום לכל המוכן לשמוע. כך הריעו לו גם בקהיר וגם בירושלים כאשר בשני המקומות הוא הבטיח דברים מנוגדים. לפלסטינים הוא הבטיח מדינה פלסטינית (אבו מאזן סיפר בזמנו בסיפוק שבוש הבטיח לו מדינה), ולישראלים הוא הבטיח בינתיים המשך תמיכה כמעט ללא תנאי.
מחזון אובמה, בדומה ל`חזון בוש` המגוחך על שתי מדינות, אפילו בנטוסטן פלסטיני לא ייוולד. מובן שארה`ב יכולה, אם זהו רצונה, ללחוץ על ישראל (ראו את שתי הנסיגות מסיני, בן גוריון ובגין לא נסוגו מרצונם או למען השלום). אך עצם המשך הכיבוש בגדה המערבית מעיד על כך שארה`ב אינה עושה זאת. ארה`ב הולכת בדרכן של כל האימפריות בהיסטוריה – הפרד ומשול מצד אחד, ו- PAX AMERICANAמצד אחר. מחד גיסא היא מסכסכת בין הארצות הערביות המוסלמיות, ומאידך גיסא היא מנסה להשליט על כולן את הפקס אמריקנה. כיום ארה`ב מחרחרת ריב בין אש`ף לחמאס, בין הגדה לעזה. דוגמה מן הימים האלה היא הכרזתה שלא תמשיך לתמוך בצבא הלבנוני כיוון שהוא לא נלחם יותר בחיזבאללה! בשני המקרים ארה`ב משתדלת להביא את הפלסטינים ואת לבנון אל מתחת למטריית השלום האמריקאי. על השמאל לשאול את עצמו: האם אנחנו מעוניינים בשלום כזה? האם אנחנו מעונינים ביצירת בנטוסטן פלסטינית המוחזקת ע`י האמריקאים בשיתוף עם ישראל?
באסטרטגיה האמריקאית נועד לישראל תפקיד עצוב ביותר והוא, לשמור על האינטרסים של ארצות הברית באזור ולקבל בתמורה את חסותה הצבאית, המדינית והדיפלומטית.
מדוע הציבור הישראלי, ולא רק ממשלתו, מוכן להעניק לארה`ב את השירותים האלה, ולמה ישראל משתפת פעולה מאז ומעולם עם האימפריאליזם? סוגיות אלה מחייבות דיון נוסף.
יכ |
