קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

פותחים את תיק 2000
מאת שלום בוגוסלבסקי
תניח את המספריים ובוא נדבר על זה
2.10.10
http://www.hahem.co.il/scissors/?p=178



עשור ל`אינתיפאדת אל אקצא`, והעניין עבר בשקט. אחד האירועים במהלכה, ירי למוות בנשק חם ב-13 מפגינים, כולם חוץ מאחד אזרחים ישראלים, במהלך הפגנות אלימות בהן נהרג יהודי ישראלי אחד, זכה למאמר או שניים, שלא היה בהם שום חידוש. אבל ככלל, תיק 2000 לא נפתח מחדש, למרות הרלוונטיות האדירה שלו למציאות היום, ואולי בגללה.

כחברה בעלת מנטאליות מתגוננת, אנחנו לא חזקים בפתיחת תיקים. תיק 1973 נפתח לדיון ציבורי רחב ומחודש, שלושים שנה אחרי המלחמה, עם פתיחת הארכיונים. תיק 1982 נפתח שוב לאחרונה, בקטנה. תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית. היום זה בכל פה, אבל רק לפני שנה זה כמעט שלא נאמר, וזאת למרות שלא מדובר בתובנה חדשה. המכללה לביטחון לאומי חזתה זאת עוד ב-66, כשכיבוש יהודה, שומרון ועזה עוד היה תסריט היפותטי. אבל בהקשר למלחמה עצמה, דימוייה לא השתנה בתודעה הציבורית. תיק 1948 נפתח בתחילת שנות התשעים, אבל נסגר עשור לאחר מכן כחלק מההנגאובר של הניינטיז שעליו נדבר מיד.

קשה להגזים בחשיבותם של אירועי 2000 למנטאליות הפוליטית של הציבור הישראלי. בתחילת שנות התשעים, ישראל חוותה היפתחות מהירה ופתאומית לעולם, שכמו כל פריצת חומות של חברה סגורה בעיקרה, גררה אחריה גם ליברליזציה פתאומית. החידושים של תחילת שנות התשעים כל כך מובנים מאליהם היום, במיוחד לדור ילידי אמצע שנות השמונים שחי אותם (רוב הפעילים, הסטודנטים, אנשי התקשורת הפורמאלית והבלתי פורמאלית ואלו שמפלסים עכשיו את דרכם אל מוקדי הכוח) שהם שקופים.

באותו הזמן, השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובאלית על תרבות הצריכה שלה ושלל מוצרים ומותגים חדשים הורגשה בכל בית. כדאי להזכיר שעד אז, שתינו שחור או נס, שניהם של עלית, ובבתי קפה הגישו נס על חלב עם קצפת מלמעלה וקראו לזה `קפוצ`ינו`. אספרסו בארים לא היו, שוקולד של טובלרון היה מתנה נפוצה שהביאו חוזרים מחו`ל למי שנמאס לו משוקולד פרה של עלית (בגרסה המקורית) וגבינה הייתה משני סוגים: צהובה ולבנה.

התקשורת עברה תוך שנים בודדות מערוץ ממלכתי פלוס שידורי הניסיון של ערוץ2, ערוץ המזרח התיכון לברי המזל שקלטו אותו וכבלים פיראטיים שחאפרים שכונתיים מתחו מגג לגג, לעשרות ערוצי כבלים ואח`כ לוויין, מכל העולם. אז גם הופיעו שלל תחנות רדיו, בעיקר פיראטיות וכמובן, האינטרנט. תדמיינו רגע שאין אינטרנט בכלל… ועכשיו תדמיינו שפתאום יש. הציבור הישראלי נחשף באחת להתפוצצות מידע.

שינוי נוסף היה המהפכה המשפטית, שלא קרתה בגלל התפיסה המגלומנית של אהרון ברק את מעמד ותפקיד השופט, אלא בגלל שהכנסת חוקקה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הוסיפה סייג לפיו תחולתם תהייה לאור אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וכך, לראשונה, ישראל הוגדרה רשמית ככזאת) והשאירה לבית המשפט העליון להיות הפוסק בנדון.

אם שאלתם את עצמכם למה דווקא `התל-אביבים`, התקשורת ומערכת המשפט נחשבים כ`שמאלנים` על כל המשתמע מכך בתוך השיח, התשובה היא שבדיוק בגלל זה. אחרי כמה שנים הגיע הריבאונד והחברה ראתה צורך להתבצר מחדש מאחורי גבולות ברורים. והרי מהי מגננה אם לא מניעה של דברים מבחוץ מלהיכנס לתוך גבולות הגוף, הפיזי, הפסיכולוגי או הסמלי? היות שתרבות הצריכה (שנוכחת בת`א יותר מכל מקום אחר בארץ), התקשורת ומערכת המשפט הם הדברים בהם התרחשה ההיפתחות הפתאומית ביותר, האנשים שנתפסים כמייצגי הנ`ל נחשבים כמי שמחדירים דברים מבחוץ לתוך הגוף הלאומי ולכן כאיום, כבוגדים או בגרסה הדתית, `ערב רב` (PDF), כת טמאים שמתחזים ליהודים, שעניינם הוא לטמא את גוף העם היהודי (יסוד כיסא ה` בעולם) בהשפעות זרות. התרגום של `ערב רב` לשפת החילונים הוא `סמולן` ומונחים חלופיים ונלווים שונים.

פתיחת גבולות היא חוויה מפחידה, מפחידה יותר כשהיא מתרחשת בפתאומיות, ומפחידה עד כדי פאניקה כשהביטוי הפוליטי שלה, הסכמי אוסלו שהונהגו ע`י הממשלה הליברלית ביותר בתולדות המדינה, מתפוצצים בדם ואש של פיגועי התאבדות במרכזי הערים. בחירתו של אהוד ברק, שהציג את עצמו בתור רבין חדש, לראשות הממשלה בסוף העשור, היה ניסיון נואש אחרון להחזיר את אותה ישראל חדשה למסלולה אחרי הריאקציה הקצרה של שלטון נתניהו. היום, קשה להאמין שהברק שאנחנו מכירים ייצג את התקווה הזאת. אחרי שברק השתפן כהרגלו ולא מנע את סיור הפרובוקציה של יו`ר האופוזיציה, שרון, על הר הבית למרות תחנוני ערפאת וצוות המו`מ הפלסטיני, התחיל הבלגאן ותוך שלושה חודשים, יו`ר האופוזיציה כבר ישב בכיסא שלו.

על האופן שבו צמרת צה`ל והשב`כ התעלמו מהדרג המדיני, לקחו את העניינים לידיהם, החליטו על תפיסה מדינית משלהם ותוך שלושה חודשים, בתיאום מוצלח ולא מקרי עם חילופי השלטון (ובאשמה תורמת לא מבוטלת מצד הפלסטינים), הצליחו לדרדר את ההתקוממות משלב המהומות ופיגועי הירי לשלב מתקפות המתאבדים, ולגרור גם את מנגנוני הרשות של אש`ף למלחמה (חייבים להזכיר: הם לא השתתפו בה בשלושת החודשים הראשונים) ולאחר מכן גם לתחום פיגועי ההתאבדות שהיו עד אז נחלתם הבלעדית של ארגוני הסירוב האסלאמיים, תוכלו לקרוא ב`בומרנג` של דרוקר ושלח ולראות ב`מיליון קליעים באוקטובר`. הסיפור הזה מסתובב בקרב יודעי ח`ן עוכרי ישראל, ויגיע לציבור יום אחד, רחוק, בעתיד.

לאופן בו צה`ל גרר את הרשות הפלסטינית ללחימה, ולהתנהלות השקרית שאליה כבר התרגלנו, נחשפתי בתור מילואימניק בעמדת שמירה במחנה עופר. אז הוא עוד לא היה בית כלא ומתקן חקירות מרכזי אלא בסיס של אוגדת מילואים. כלומר, מחסנים וסדנאות תיקון, מספר זעום של ג`ובניקים חסרי מזל שמנגבים אבק מהטנקים המאופסנים, יחידת חי`ר שפעלה בכפרים הסמוכים, ראפת וביטוניא, מתקן שב`כ קטן וקצת מילואימניקים שטוחנים שמירות בחלקים הבטוחים יותר של הבסיס. אני הגעתי לשם בתחילת מאי 2001, כשמנגנוני הרשות עוד לא עסקו בלחימה וג`יבריל רג`וב, ראש השב`כ הפלסטיני, התגורר בבית שצפה על הבסיס ונהג לדבר בטלפון עם מקביליו הישראלים. ביתו, אגב, הופגז פחות מחודש מאוחר יותר. המצב בבסיס היה שקט, לא היו שום אירועים מיוחדים בשלושת השבועות שלי שם, ומקריאת יומן האירועים הבנתי שכמעט ולא היו אירועי ירי על הבסיס מאז תחילת העימות.

לילה אחד, בזמן שאני בעמדת השער שמוביל לביטוניא ומשמש רק ליציאה למבצעים, עוצר לידי טנדר של הימ`מ, חולייה יוצאת ממנו דרך השער, הטנדר מחכה לה עד שהיא חוזרת ונוסע לדרכו. למחרת נודע לי שאותה חוליה חיסלה חמישה שוטרים פלסטינים בזמן שישנו במחסום שהוקם על הדרך שאליה נקלעו בטעות שני המילואימניקים שנרצחו בלינץ` הזכור ברמאללה, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. צה`ל הודיע, בהתחלה, שאותם שוטרים היו מעורבים בלחימה, אך כשהתברר שחוסלו חמישה שוטרים אחרים, צה`ל שינה את גרסתו מהיום למחר. מתברר שמאותו המחסום בוצע ירי יומיומי על הבסיס וכשהגיעו מים עד נפש, צה`ל `הגיב`. בתור מי שסיכוייו היו טובים לחטוף כדור אילו אכן בוצע ירי כזה, אני יודע שזה קשקוש בלבוש, אבל הציבור הישראלי קיבל את הגרסה החדשה ללא סייג, וממשיך לקבל גם את שאר הגרסאות עד היום.

מאז האירועים ההם, שרון ייצב את המערכת הפוליטית ובנה אותה מחדש כמרכז גדול שמורכב משלוש מפלגות, ושוליים מימין ומשמאל. המיינסטרים, שאותו המרכז הפוליטי מייצג, לקח על עצמו את התפקיד לבנות ולהגדיר מחדש את הגבולות הלגיטימיים של השיח ולייצב את הקולקטיב הישראלי אחרי הזיג-זג הפתאומי שעבר בין תחילת שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים. מדובר במיינסטרים ריאקציונרי באופיו, שנסוג בהדרגה לצורות שונות של ניאו-שמרנות (מפא`יניקית, דתית, לאומנית, חינוכית וכיו`ב) בדומה לעידן בוש בארה`ב ובתמיכה,אידיאולוגית וכספית, של מי שעמדו מאחוריו. ראשי הצבא שהובילו על דעת עצמם את הפרדיגמה החדשה, שאול מופז ובוגי יעלון, התברגו מאז בצמרת הפוליטיקה.

כך שאת אירועי 2000 וצפונה, שהגדירו מחדש את החברה הישראלית באופנים מרחיקי לכת, שאותם אנחנו רק מתחילים להרגיש, לאף אחד אין אינטרס לפתוח. ואני חושב שצריך.

ת.ק
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות