קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

חוק טרוריסטי.
hahem
שלום בוגוסלבסקי
4.10.10
http://www.hahem.co.il/scissors/?p=197



חוק טרוריסטי.


חוק הטרור החדש של ישראל, שנמצא בדרך לאישור, זכה למעט מאוד התייחסויות בתקשורת הפורמאלית. אני הצלחתי לפספס את העניין לגמרי עד היום למרות שסקירת אתרי `הארץ` ו-YNET, לפחות, היא טקס יומי אצלי. גם בחיפוש, הופיעו מעט מאוד תוצאות, שרובן מודיעות בלאקוניות על החמרה בעונשים על עבירות טרור, ומתעלמות כמעט לחלוטין מאופיו והשלכותיו מרחיקות הלכת של החוק החדש.

מי שכן עושה עבודה לבחינת החוק הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואני חושב שלאור העובדה שבהכנת החוק שותפו, כך נראה, גורמים משפטיים וביטחוניים בלבד, בלי ייצוג למי שעוסק בזכויות אדם ואזרח, זה ממש לא מספיק.

מסקירה מהירה, שטחית ולא מקצועית שלי של התזכיר שפורסם לעיון הציבור, עולה תמונה בעייתית ביותר. החוק החדש מסתמך על שלושה מקורות: התקנות הקיימות לשעת חירום, שריד מהמשטר הקולוניאלי הבריטי. כשלעצמן, הן נותנות למדינה סמכויות שלא אמורות להיות לה במשטר דמוקרטי. המקור השני הוא חקיקה ישראלית חדשה לגבי מימון ארגוני טרור. העקרונות המשפטיים שנוגעים לכסף שמגיע לארגוני טרור מורחבים ומוחלים על כל פעולה, גם עקיפה ולא מכוונת, שיש בה כדי לסייע לא רק למעשה הטרור עצמו אלא לקשת רחבה של ענייני `תשתית`, שיכולות לכלול שלל פעילויות תמימות שאותן קל לייחס כמעט לכל אחד. המקור השלישי הוא חקיקה עכשווית בחו`ל, בעיקר בבריטניה וקנדה. זוהי חקיקה חפוזה, מפוחדת ובעייתית בפני עצמה. אבל המחוקק הישראלי, שבשבילו הטרור הוא לא דבר חדש ולא נזקק, כמו באנגליה וקנדה, לתת מענה מיידי לתופעה שלא התקיימה קודם לכן, החליט להחמיר ולהרחיב אפילו את הדברים שנלקחו מהם, לאור `מצבה המיוחד` בלה בלה בלה.

כך למשל, ההגדרה של עבירה כפעולת טרור (מה שיכולה להיות פגיעה ברכוש שמהווה סמל של המדינה, למשל) נסמכת גם על המניע. כדי להוכיח מניע, לא צריך להצביע על קיום מובהק של מניע אידיאולוגי, אלא מספיק להראות `עוינות כלפי קבוצה`. המניע תקף, אלא אם כן החשוד הוכיח אחרת. למעשה, הדרישה מחשוד להוכיח את חפותו היא מוטיב חוזר נפוץ בחוק החדש. כל מי שניתן להדביק לו סיוע או השתתפות כלשהי בארגון טרור או בכל דבר שתומך, אוהד ואפילו `מקל` על טרור, צריך להתחיל להוכיח את חפותו.

העניין הוא שמספיק שתהיה עדות לפיה חבר בארגון `הציע חברות` למישהו והוא הסכים כדי להפוך אותו לחבר בארגון טרור לכל ימי חייו, אלא אם יוכח איכשהו שהוא כבר לא חבר (איך?) כדי שכל עבירה שלו תיחשב כעבירת טרור. בהתחשב ברף הראיות הנמוך הנדרש, ובחופש הפעולה הרב שהחוק נותן לחוקרים למעצר לפני משפט, חקירה חסויה, קבלת אישורים משפטיים במעמד התביעה בלבד וקבילות של עדויות שניתנו מחוץ לבית המשפט, קל מאוד להדביק חברות בארגון טרור כמעט לכל אחד. חברות בארגון טרור, אגב, ולהבדיל מהחוקים המקבילים בחו`ל, נחשבת ככזאת גם אם החשוד חבר בארגון שלא הוכרז כארגון טרור. את זה, מישהו יצרך להסביר לי.

ההכרזה על ארגון טרור תהיה בסמכות שר הביטחון, באישור היועץ המשפטי לממשלה ועם ועדה של שלשה חברים, שני משפטנים ואיש ביטחון. להבדיל מאנגליה, בה יש הליך ערעור ממשלתי מובנה דרך וועדה עצמאית, הדרך היחידה להימנע מלהיחשב כארגון טרור בישראל היא להגיש בג`ץ. זאת כבר לא פחות ממניפולציה פוליטית מסוג שכבר הפך לשיטה. בשונה מהתדמית הציבורית שהימין הצליח ליצור לו, בית המשפט העליון חושש מאוד מעימות עם הממשלה בנושאי ביטחון, ופוסק נגדה רק במקרים המובהקים ביותר. גם על זה הוא משלם בערעור מעמדו הציבורי. החוק החדש יאפשר לממשלה להציג את עצמה כמי שידיה קשורות בעניין המלחמה בטרור בגלל השופטים הסמולנים האלה, שכן היא לא מוכנה לשים סייגים לעצמה.

להבדיל מהחוקים המקבילים בחו`ל שדורשים להוכיח שחשוד בסיוע עקיף לטרור ידע, או לפחות צריך היה לחשוד שהוא עושה זאת, המחוקק הישראלי זורק גם את זה מהחלון. אפשר להרשיע אותך בסיוע לטרור עקב `רשלנות`. ואנחנו לא מדברים על הסעת מחבל מתאבד, אנחנו מדברים על דברים כמו `החזקת חומר אסור`. חומר כזה יכול להיות `גילוי אהדה` לטרור. לא מוגדר מהו `גילוי אהדה` אבל מדובר בעבירה כשלעצמה, התביעה לא צריכה להוכיח שהאהדה שגילית לכאורה גרמה, קידמה או סייעה באופן כלשהו לפעולת טרור. אגב, גם פעילות נגד חיילים בשטחים נחשבת כ`טרור`, והשטחים עצמם כ`אזור תשתית טרור`. מה שאומר שאם נחבר את הנקודות, צריך לא יותר ממעט אקרובטיקה משפטית כדי להרשיע כל פעיל שמאל שאי פעם השתתף בפעילות יחד עם פלסטינים באחת משלל העבירות שקשורות לטרור.

פעילות כזאת יכולה להיות `הכנה` למעשה טרור. האם מדובר בבישול חומרי נפץ במטבח הביתי? ובכן… לאו דוקא. למעשה, `עקב אופיו המיוחד של הטרור` וכו`, אין רשימה סגורה של פעולת שנחשבות `הכנה`. בעצם, זה כל דבר שכוחות הביטחון מחליטים שהוא הכנה. והיות שכבר לא צריך אפילו לדעת מזה או להתכוון לזה, והחוק מרשה למערכת המשפט ללכת רחוק עם פגיעה בזכויות החשד, מסתפק ברף ראייתי נמוך ומטיל בקלות את חובת ההוכחה על החשוד, גם את זה אפשר להפיל בקלות כמעט על כל אחד.

לא ברור עד כמה החוק החדש יעזור במניעת טרור, ועד כמה הוא מוצדק לאור האיום האמיתי שנשקף ממנו. במונחים של חיי אדם, יש כאן כמה וכמה דברים שיותר סביר יהרגו אותנו. מצחיקה במיוחד ההתייחסות החוזרת ונשנית לפגיעה בסביבה כאל טרור. מהחוק משתמע למשל שאפשר להאשים כל ערבי שזרק סיגריה וגרם לשריפת יער בטרור, אבל את המזהמים התעשיתיים שאחראים על יותר מקרי מוות מאשר החמאסניקים, אי אפשר. כך שאם סכנת הטרור העיקרית היא הפחד שמוטל על הציבור, החוק מהווה הוכחה לכך שהטרור ניצח.

אבל מה שהחוק כן יאפשר, ובקלות רבה, הוא שימש לרעה בו. הקלות המצמררת שבה אפשר להאשים מישהו בסיוע לטרור, גם אם יזוכה בסופו של דבר, היא כר פורה לסחיטת עדויות שקר במטרה לטפול אשמה על נאשמים אחרים, ולשימוש בו די להטיל אימה על כל מי שהממשלה מעוניינת להשתיק. דבר זה, הופך את החוק עצמו לאקט של טרור מדינה.
לא רוצה להתחיל עם קלישאות ה`מזכיר משטרים אפלים` אבל רבאק, אם אפשר להשחיל אותך בבית משפט במעמד התביעה בלבד אחרי שעברת חקירה סודית בגלל שמישהו אמר עליך משהו בעקבות כך שמצאו אצלו בבית איזה `חומר אסור` ואיימו להשחיל אותו על תקן משת`פ טרור אם לא ימסור שמות, מה לעזאזל זה אמור להזכיר לי?

האשמת אדם בטרור, גם עכשיו, היא מהלך חד סטרי שספק אם משהו יסתכן בו במידה ויוזמן ל`שיחה` עם השב`כ שבה יובהר לו שפעילותו הפוליטית לא מתקבלת בעין יפה. הציבור, שלא מתעניין בפרטי החוק, לעולם לא יידע ולא יהיה אכפת לו שהטרוריסט המסוכן בסך הכול נמנע מלדווח על תגובה בבלוג שלו, נניח, שמצדיקה תקיפת חיילים כחלק ממאבק לאומי.

לחוק הזה אסור לעבור בלי דיון ציבורי רציני, הוא חייב להגיע לכותרות הראשיות. היות שהתקשורת הפורמאלית בוגדת, כרגיל, בתפקידה ונמנעת מלעשות זאת, כנראה שגם הפעם העבודה המלוכלכת נופלת על התקשורת הבלתי פורמאלית – בלוגים ושות`. אז תראו את זה כקריאה. תעברו על התזכיר, תנתחו אותו, תבנו תסריטים של שימוש לרעה בחוק, תפיצו, תעשו רעש ותנענעו את הסירה, כל זמן שעוד אפשר. אולי העיתונאים, שלא מתעניינים בחוק עצמו, יתעניינו יותר ברעש בבלוגוספירה. החוק הזה דורש עבודת ניתוח וביקורת רצינית וציבורית ואת זה לא יעשה אדם אחד או ארגון אחד. לדעתי, כל בלוגר דמוקרטי צריך לכתוב על זה מהר ככל הניתן, ולהפיץ הלאה.

יאללה לעבודה.



ד נ



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו