קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בדרך למדינת שב"כ
hahem
יוסי גורביץ
06.10.10
http://www.leadim.co.il/sites/part1.aspx?t=161&ref=331




בדרך למדינת שב`כ


הכנסת שוקלת בימים אלה את חוק הטרור, שאמור לארגן מחדש את כל ההתייחסות החוקית לנושאי טרור במדינה. שלום כבר כתב בנושא את אחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים בנושא. אני מודה לאגודה לזכויות האזרח על המסמך הממצה שלהם (זהירות, PDF) בנושא.

ראשית, החוק (זהירות, PDF) מאפשר להגדיר כפעולת טרור גם `פגיעה בסמלי שלטון` (עמ` 6). כלומר, אם אתה שורף דגל ישראל, אתה הופך לטרוריסט. כלומר, פעולה שהיא פעולת מחאה לגיטימית, לא רק תכניס אותך לכלא – היא תכניס אותך לכלא לתקופה ארוכה במיוחד.
שנית, שר הבטחון מוסמך, על פי שיקול דעתו הבלעדי, להכריז על ארגון כעל ארגון טרור (שם, עמ` 9). אמנם, מומלץ בהמשך שהוא לא יעשה זאת ללא בקשת ראש שירות בטחון כלשהו (עמ` 10). אבל בשום מקום אין לחברי הארגון יכולת להתגונן. למעשה, הפעם הראשונה שארגון עשוי לשמוע שהוא ארגון טרור היא בהכרזה הרשמית של שר הבטחון.

יש להניח שקצת קשה לזמן נציגים של עז א דין אל קסאם כדי שיוכלו להציג את עמדתם באשר להכרזה המיועדת קודם ששר הבטחון יקבל אותה, אבל החוק ממילא לא עוסק בארגונים כאלה: הוא מיועד לטיפול בארגוני צדקה ועמותות. פתאום הם מוצאים את כל כובד החוק מופעל נגדם. החשבון שלהם מוקפא. מוציאים להם שם רע. כשהם מגיעים לבג`צ כדי לערער על ההחלטה, הם מגיעים אליו כנציגי ארגון שכבר הוכרז כארגון טרור, וההתייחסות אליהם תהיה כאל כאלה.

שלישית, התרחבות עם פוטנציאל אינסופי של מעגל הטרור. נניח שאדם מעלה תרומה לאיזו עמותה. אותה עמותה תומכת גם במוסדות חינוך פלסטיניים. חלק מהמוסדות הללו, מטבע הדברים, שייכים לחמאס. טראח! העמותה, והתורם, הפכו באחת לטרוריסטים.
רביעית, ומשהפך אדם לחשוד בטרור, אפשר לעשות לו שורה של דברים לא נעימים ולא מקובלים. צריך לפרט אותם, כי הם במידה רבה ליבת החוק.

1. מורחב משמעותית השימוש ב`חומר סודי`, כלומר מידע, שבדרך כלל נטען שהוא מודיעיני ושלעיתים הוא מפוברק, שמוגש לבית המשפט ללא ידיעת הנאשם. כאן נוצר מצב שכפי שאני לא נלאה לומר, גרוע מזה של מצבו של חשוד שנגרר בפני האינקוויזיציה. החשוד על פי חוק הטרור לא יודע במה הוא חשוד, לא יודע מי החשיד אותו, ואין לו שמץ של יכולת להתגונן. חשוד שזומן לאינקוויזיציה היה יכול, לפחות, לציין את רשימת אויביו, ואם ההלשנה עליו הגיעה מאחד מהם, הוא היה משוחרר. ה`מידע הסודי`, קובע החוק (עמ` 94), הוא לא רק מידע שחשיפתו מסוגלת לפגוע בבטחון ישראל, אלא גם כזה ש`יכול לפגוע ביחסי החוץ שלה`. כפי שלמדנו לאחרונה, גם בקשת מידע על רכוש הוואקף ביפו יכולה להיחשב כ`פגיעה ביחסי החוץ של ישראל`.

2. חמור אפילו יותר, מורחב השימוש במעצר מנהלי (עמ` 97). לראשונה, הוא יוצא מגבולות תקנות שעת חירום ונכנס לכלל המשפט הישראלי הנורמטיבי. עד כה השימוש בו היה מוגבל, במידה רבה, לתחומי השטחים הכבושים, והשימוש בו בתחומי מדינת ישראל, או כלפי אזרחי מדינת ישראל, היה מצומצם ובמשורה. הפיכתו לחלק מן החוק הנורמטיבי תהפוך אותו לשגרתי הרבה יותר. המעצר המנהלי יוצר אזור דמדומים חוקי, שבו אפשר להחזיק אדם במעצר, שנים על גבי שנים – הארכה אחרי הארכה – מבלי להוכיח את אשמתו או אפילו מבלי לאפשר לו להוכיח את חפותו. מעצר מנהלי הוא מעצר שמתבצע ללא ראיות מספיקות להליך פלילי, כלומר שהוא יישען כמעט תמיד על `חומר סודי`. אחרי הכל, אם היו ראיות נגד החשוד, לא היה צורך במעצר מנהלי.

3. החוק החדש מאפשר (שם) שורה של הגבלות אחרות, לתקופה של שישה חודשים, כנגד חשודים בטרור, וזאת ללא אפשרות של הגנה: הגבלת יציאה מאזור מסוים; איסור שהיה באזור מסוים; איסור יציאה מהארץ; חובה לעדכן את המשטרה על תנועותיו; חובה להפקדת דרכון; איסור להחזיק ב`חפצים מסוימים` או לקבל `שירותים מסוימים`; איסור מגע עם אדם או קבוצת אנשים; הגבלות עיסוק; או הסעיף הכוללני שאומר `או כל הגבלה אחרת המתחייבת מטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור`.

השילוב של שלושת הסעיפים הללו הוא קטלני למדינה דמוקרטית. מעצר ללא עורך דין הוא כלי שמטרתו אחת: שבירת הנחקר והשגת הודאה. הכלי הזה עובד. במקרה האחרון שראינו, זה של אמיר מח`ול, נאלצה התביעה להודות לאחרונה בחירוק שיניים שאין לה כל ראיה כנגד מח`ול שאיננה הודאתו. היא לא מצאה כל ראיה במחשביו שהוחרמו, או במאות השעות של האזנה לו. נזכיר שוב את מספר הזיכויים במשפטי זוטא בישראל, שבהם נטען שההודאה הוצאה מהחשוד בעינויים: אפס.

ואם זה לא היה מספיק, שר הבטחון (או הרמטכ`ל!) רשאי מעתה, על פי שיקול דעתו, לזרוק אזרח ישראלי למעצר מנהלי, והראיות כנגדו יהיו סודיות. הוא גם רשאי לוודא שהאיש יפוטר או לא יוכל להתפרנס, שהוא לא יוכל לעזוב את הארץ שבה הוא נרדף בלי אפשרות להתגונן, או לא יוכל להפגש עם ידידיו. הסעיף האחרון מתקרב מאד לנוהל ה`נידוי` המושמץ של המשטרה החשאית הדרום אפריקנית, שאיפשר מעצר בית תוך מניעת מגע של החשוד עם קרוביו וידידיו, ללא משפט. לכל היותר, יותר לחשוד שימוע בנוכחות שר הבטחון (או הרמטכ`ל) וזאת, אם ירצה השר (או הגנרל) לאחר המעצר.

החשוד יוכל לאחר מכן לערער על הצו לבית המשפט המחוזי, אבל יש לי הרגשה עמומה שהתיק יגיע משום מה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה, לפני השופטת עינת רון. איכשהו, דברים כאלה פשוט קורים. החוק מכיל שורה של סעיפים בעייתיים ומעצבנים אחרים, אבל אחרי מה שצוין למעלה, הם שוליים.

עכשיו, תאמרו, רגע, אתה רץ. מי אמר ששר הבטחון (או הרמטכ`ל) אכן יוציא צו כזה? מי אמר שהוא לא יסתכל על החומר החשאי בשאט נפש, יסרב לשמש כחותמת הגומי של יובל דיסקין, ויגלגל את השב`כ מכל המדרגות? שתי תשובות. קודם כל, לא יכול להיות שחירותו של אדם תהיה תלויה בשיקול דעתה של דמות פוליטית. ושנית, אני לא יכול לחשוב כרגע ולו על מקרה אחד שבו השב`כ ביקש צו מעצר מנהלי משר בטחון ולא קיבל אותו. אם החוק הזה יעבור, חירותו של כל אזרח תהיה מוטלת בסכנה ברגע שהוא יעצבן את השב`כ, ואפילו ההגנות הרעועות שהיו כאן עד כה לא יעמדו לו.

הסכנה, כמובן, לא שווה. רוב האזרחים הציונים הטובים, שמהללים את צה`ל ומאמינים לשב`כ ללא חקירה ודרישה, לא נמצאים בסכנה. בדרך כלל. אבל אזרחים ספקניים יותר, ביקורתיים יותר, כאלה שיחסם לציונות בעייתי, ידעו מעתה שאפשר, בהינף מקלדת, לבטל את שארית זכויותיהם. זו, מותר לחשוד, מטרתו של הארגון שהודיע שמטרתו היא `סיכול חתרנות`, גם כאשר החתרנות הזו חוקית ומיועדת להשפיע, בדרכים חוקיות ובלתי אלימות, על פניה של מדינת ישראל. אסור, בקצרה, שהחוק הזה יעבור.
והוא יעבור, כמובן.



http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב