קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר סטיקרים על קיר... מאת : עלאא מ. כסטודנט בשנה ג` באוניברסיטת תל אביב הרגשתי שייכות. למרות הלימודים הקשים של בית הספר לרפואת שיניים תמיד מצאתי זמן לחברים ולתחביבים. מדי שבוע הייתי יורד לדוג בצלילה בחוף עם תיק מלא ציוד וחוויות. ולמרות שרוב הדייגים נחמדים מטבעם, כך הרגשתי, לא היה אחד שהיה מוכן למסור את סודו לפתיון המנצח. היה לי חברים מכל מוצא ועדה אך לא ממש דנו בענייני פוליטיקה. וטוב שכך חשבתי. אני יודע שיש לי דעות שונות משלהם, והם ידעו שיש להם דעות שונות משלי. אני חושב שסיבה אחת שערבי ישראל לא ממש אוהבים לדבר על פוליטיקה היא ההרגשה המתלווה והלא נמנעת של חוסר מעש ואטימות כלפי מצב שאינו מקובל עליהם אך למדו לחיות איתו. התעלמות. אחד החברים שלי היה בחור מוסלמי צ`רקסי וג`ינג`י שלמד רפואה כעתודאי צה`ל. אני חייב לציין שלא למדתי הרבה צ`רקסית ממנו מלבד כמה קללות מצחיקות. האותיות הגרוניות והצופרות נורא דיברו לרוח ושעשעו את אוזניי. בשנה ג` הוא עזב את המעונות ועבר לגור בדירה קטנה שכורה בקרבת מקום. ושם היה לו שותף. זה היה בחור יהודי ממוצא רוסי, שעבר בתור ילד לארה`ב, והגיע עכשיו לישראל ללמוד עברית ולשרת בצה`ל. בעיניו זו הייתה מטרה אצילית. אני לא הצלחתי להיכנס לראשו ולהבין מה גורם לבחור צעיר לנטוש חיים טובים לטובת חיים שדומים לכיתה א בלימוד עברית וסחיבת קיטבג ללא תמורה ממשית. וכאן ידעתי שמעולם לא ממש הרגשתי שייכות. לפחות לא לדגל מסוים. עם הזמן למדתי להכיר את הבחור הזה. לא ממש מחונן אינטלקטואלית אך בהחלט מצחיק וחברתי מאוד. מאוד אתלטי וידע לשיר ראפ. לא פעם הלכתי איתו ברחוב והייתי מכסה את פניי בל אראה איתו כאשר היה עוצר סטודנטית בדרכה למבחן ומתחיל לשיר לה בראפ על החיים שלו ועל היופי שלה תוך שילוב תנועות של קרבי מגע וקראטה. לא אחת הוא גם קיבל דחיפה או הנחתת תיק מלא בספרי קריאה כבדים על הראש מבחורות. אותי זה הצחיק. ממש הנסיך המדליק מבל-איר בלי גוון העור המתאים או הכשרון. יום אחד קיבלתי הזמנה ממנו לבוא אליו לראות סרט במחשב. הגעתי לשם בשעה 6 בערב בערך אחרי מעבדה לגילוף שיניים משעווה. כדאי מאוד שזה יהיה סרט טוב חשבתי. אך הסרט האמיתי היה תלוי על קירות חדרו בו אני מבקר לראשונה. עם תיק שהסריח משיני שעווה וריח שריפה עמדתי בפתח דלתו ורגליי כאילו ננעצו בבלטות הבלויות מתחתיהן. על קירו התנוססו אמרות כגון: `כהנא צדק`, `מדינת היהודים ליהודים`, `ערבי טוב זה ערבי מת`, ואפילו `מוות לערבים`. הוא ישב שם על ספה קטנה ליד שולחן עגול קטן ושני בקבוקי בירה זולה. `כנס` הוא אמר.. `תמצא מושב נוח.. נראה סרט אימה!`. כמה אירוני חשבתי. סרט אימה אחד מספיק לי ליום אחד. `שכחתי משהו` אמרתי.. ויצאתי מהחדר ומהדירה. בדרכי החוצה קלטתי את הצ`רקסי במטבח עם מבט של מי שרק כרגע הבין. הוא הבין בדיוק מה קרה. `אני אדבר איתך` ונעלמתי. שלושה חודשים היה לי חבר. ואז בדרכי למעון קלטתי. הוא לא יודע! הוא לא שמע אותי מדבר ערבית, הוא לא היה אצלי במעון בין השותפים, ואפילו אם שמע אותי מדבר ערבית בטלפון היה חושב שזה צ`רקסית! טוב גאון הוא לא. ולשאול שאלות כנראה לא למד. הטלפון צלצל.. עניתי.. `אתה ערבי?!?!`.. שמעתי את קולו שנימת הראפ נעלמה ממנו. לא הצלחתי להבין אם הוא אמר את זה בזלזול או בתדהמה. ניתקתי את השיחה. מנסה עדיין לעכל.. שבוע לאחר מכן הוא צלצל שוב. הפעם הוא נשמע שונה. כנראה עכשיו בפעם הראשונה הוא למד משהו בכוחות עצמו. משהו שלא הזריקו למוחו בכוח מאז ילדותו. `קניתי צבע ושתי מברשות.. יש לי כמה קירות לצבוע בחדר.. הדבק על הסטיקרים הוריד איתו המון צבע.. אתה בא לעזור לי, חבר?` הוא כבר לא היה כתם בעיניי O N קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו